על המצוות שנועדו לביטול או לשינוי

כבר כתבתי פעם כי התורה פונה למינימום ולמקסימום.
מעתה בכל מקום שמצוה פונה למינימום כל שנותר הוא דרוש וקבל שכר כדוגמת בן סורר ומורה (אף שישבו על קברו).

כמו כן יש לענ"ד לחלק בין דברים שהם דינים  / עונשים לבין מצוות עשה ששם הנושא מסובך יותר,  בזמנו דנתי על כך עם אראל בענין מצות שמיטה. כך גם נראה שיש לחלק בין מצות קונקרטיות לבין מגמות על.

(לדוגמה שאלת ישיבת א"י האם ניתן להחליפה לאוגנדה ללא הנחות של מיסטיקה, נוכח תפישה אוניברסליזית שתטען שחביב אדם שנברא בצלם גבוה יותר מרעיון בחירת ישראל ופרטיקוליזם וכדו' שמבטאת תפישה קדומה של חלוקה גיאוגרפית ואתנית וכו').

מימוני

בענין טיפול בנכרי כבר דנו פעם, עכ"פ ההנחה של משום איבה, אינה מורה אלא על עקיפה טכנית הואיל ומבחינה מהותית היא מותירה את ההבדל, הכוון צריך להיות כבמאירי שהאיסור הוא כלפי אומות לא מתוקנות וכדו'.

לענ"ד הדיון המעניין בנושא הוא דווקא לא במישור העקרוני, אלא בדוגמאות, כדי לבחון באופן רפלקטיבי את מאפייני השינויים והיכן הם מתחוללים.

_________________

כמתעסק,

ומניין מה המנימום ומה המקסימום?
אני חושב שאפשר לתת מספר לא מבוטל של מצוות אשר אפשר לחלוק להיכן הן משתייכות.

ממללא

לא נכנסתי לדיון מעמיק במצוות יבום (כבר היו אשכולות אין ספור), מה שטענתי הוא שעצם אי קיום מצוות יבום כיום ודברי אבא שאול ('קרוב בעיני להיות הוולד ממזר') מראים שיש מציאות של מצוות שלא רלוונטיות בדורות מסויימים מטעמים אלו ואחרים.

<מצד שני, אני לא רואה בהעדפת חליצה סוג של 'ביטול' מצוה, כיון שהליך החליצה מופיע כאופציה לגיטימית כבר בתורה, והיבום עצמו מופיע כאקט בעייתי כבר בתקופת חז"ל בשיטת אבא שאול כך שאני נוטה להניח שתמיד היה יחס אמביוולנטי כלפי המצוה הזאת>
כאן אני חולק עליך. אמת שהליך החליצה היא אופציה לגטמית אך משנית. התורה מעדיפה שהיבם יקים שם לאחיו וזו היא מצווה 'לכתחילה'. חליצה זה 'בדיעבד' או תשלומין במקום שאינו חפץ ליבם.
א"כ כשהתור כותבת ליבם 'קום ויבם' ומגיע אבא שאו ופוסק שאין לייבם נראה שהתבטלה מצווה(וגם אם לא נתבטלה לגמרי נשתנה סדר הקדימויות).

לגבי 'ערך הגג' כהגדרתך ודאי שהרף ירד וסף 'הקדושה' נשתנה הן למעלה והן למטה.
תפילה היא כנגד הקורבנות אולי אפילו תחליף אך רחוק התחליף מהמקור.
א. התחליף שונה בעצם הקיום צורת הקיום.
תפילה היא חובה קיומית לכל יהודי - קורבן הכהן עושה בשבילי.
תפילה כיום היא חלק מצורת חיי היהודי - קורבן לא שינה את סדר היום. ועוד.
ב. תפיסת היהודי את התפילה כבקשה יומיומית שונה מהקרבת קורבן תמיד או חטאת.

יתכן וכלל איננו חלוקים וכתבנו הדברים במ"ש. אני רק טוען שהתחליפים הם לא מפצים על חיסרון המקור והם לאו בדווקא באים כתחליף. (צורת לימוד התורה כיום, תחליף למה הוא?).
אלטרנטיבה היא לא בהכרח ברמה של המקור. תחליף לאוכל ברמה בינונית יכול להיות סעודת מלכים וגם שאריות, השובע יהיה אותו דבר אך רמת האלטרניטיבה שונה.

האין,

א. אני חושב שעלית פה על הנקודה.... חלק מהעיסוק המחקרי בפעילות חז"ל מתבצע על בסיס תפיסות עולם של החוקר, ולא מנסה להתחקות אחרי 'הראש' של חז"ל.

למשל, תיארת את הפרשנות החז"לית (שוב, על הצד שהם פרשנים יצירתיים מאוד מאוד - צד שאני אישית לא נוטה אליו, אבל גם לא שולל אותו כאפשרות) ככפיית נורמות מוסריות 'אנושיות' על התורה. האם אכן כך חשבו חז"ל בפעלם? לי ברור שלא. הקיטוב בין מה שמכונה 'מוסר' לדת אינו פרי החשיבה החז"לית אלא האפלטונית (ע"ע דילמת אותיפרון המפורסמת), והוא קיבל דחיפה רבה בעת החדשה ע"י כל מיני גורמים נוצריים באירופה.

האם חז"ל חשבו שיש סתירה בין הדברים? לדעתי לא. לחז"ל היה ברור שאופיה של התורה הוא מה שאנו מכנים כיום (בעקבות דורות של חשיבה מערבית אפלטונית) 'מוסרי', ולאור זה הם פירשו נורמות שהביאו למה שהוא לכאורה לא עולה בקנה אחד עם מטרת התורה. עקרונות כמו: 'ועשית הישר והטוב', 'דרכיה דרכי נועם' והקונקרטיזציה שלהם ('שלא תנעל דלת בפני לווין...') מצויים לרוב בספרות חז"ל ומתפרשים כמשהו שהוא חלק מהמערכת ולא כפיית נורמה חיצונית עליה. זהו 'איזון בין ערכים' שכולם באים מתוך התורה (וכדאי לך לעיין במאמריו של הרב אליעזר ברקוביץ' בעניין - ודוגמאותיו הרבות).

לדעתי, הלך הרוח הזה קיים בעולמה של תורה עד הדורות האחרונים (כאמור, מי שמנסה לקעקע את זה הם חוקרים בני זמננו, לרוב ממתחם מכון הרטמן וגלילותיו, שיש להם סוג של 'עניין' להראות שחז"ל ערבבו ערכים 'גויים' בתוך תורתם). אפילו הדוגמא שמביאים מר' שמעון שקאפ בשערי יושר לא מדוייקת: הוא מדבר שם על 'חיוב מוסרי' שקודם לחיוב ההלכתי ולא שמולבש עליו 'אחריו'.


ב. עניין הקרבנות - מה שהרמב"ם אומר במורה הוא שהרקע למצוות הקרבנות היה מנהג ע"ז בימי אבותינו, כאשר התורה כביכול מכירה בצורך של היהודי הקדמון להקריב קרבנות כאקט דתי אלא שהיא מנתבת אותו לצורך נעלה יותר: עבודת ה' בגדול, וכפרה על חטא/ רצון לנדור נדר 'לה'/ חובה תמידית וכו' - כצרכי משנה, כל קרבן ותכליתו. כידוע הרמב"ם עצמו לא הסיק מסקנות אופרטיביות מטיעונו, אם כי במקרה הזה לא היה צורך בכך כי ממילא קרבנות אינם נוהגים כעת חיה אלא הם הלכתא למשיחא (מצד שני, יש עוד מצוות שהרמב"ם מייחס למנהגי ע"ז בימיו - למשל איסור בשר וחלב, וחוסר הרלבנטיות של זה בימיו לא מביא אותו לטעון שיש לבטלם - החיוב עדין קיים!).

פה אני נכנס בדעתי שלא שאני לא כופה אותה על הרמב"ם (כי אין לי יכולת לדעת מה באמת חשב בעניין) - לדעתי מושג התפילה והתורה הם סוג של 'תחליף' לעבודת הקרבנות ברוח דברי הרמב"ם במורה. היהדות היא במקורה דת שמבוססת על המקדש - המהפיכה של חז"ל הופכת אותה לדת שעיקרה ת"ת ומבוססת על בית הכנסת.

התפילה בימי הרמב"ם עד ימינו היא היא ה'קרבן' בימי חז"ל מבחינת 'מנהגי האומות' - שהרי בכל דת וגם אצל אנשים חילוניים רבים מדובר בצורך הדתי הבסיסי ביותר. ההלכה המאוחרת לוקת את הצורך הזה ובונה סביבו מערכת יהודית - תפילת קבע (סוג של 'תמיד'), תפילות מועדים ('מוספים'), קרבנות חטאת ('וידוי') וכו'. לדעתי יש בכך 'פגיעה בול' ב'גיור' צורך דתי כלל אנושי והפיכתו למוקד היהדות, כמעט (אם כי יש להעיר שלשיטת הרמב"ם שעיקר תפילה דאורייתא, החידוש לא כזה גדול - ודומני שהגרי"ד מסביר בכמה ממאמריו שהכוונה של הרמב"ם שעצם ההזדקקות של אדם דתי לתפילה כיסוד דתי הוא עקרון שמופיע בתורה שוב ושוב, מתפילת האבות ועד תחינות משה).

ג. 'התורה כפופה לאדם' - האם יש מחלוקת על כך? הרי מקובלנו בסיפור תנורו של עכנאי שהכרעת החכמים 'מנצחת' כביכול את הקב"ה עצמו ומתיבתא דרקיעא. האדם עצמו קובע מתי יחול יום הכיפורים - כביכול קובעים להקב"ה מועד שבו הוא מוחל על עוונות ישראל וכן לגבי שאר המועדים. בי"ד מכים ועונשים שלא מן הדין וכן המלך יכול לנקוט באמצעים כאלו במצבים מסויימים.הגר"א כותב שתושבע"פ מעקמת את הכתוב, והאגרות משה בהקדמתו כותב שגם כשפוסק הלכה טועה בסברתו 'אליבא דאמת', כל עוד מדובר באדם שהוא גמיר וסביר וששקל את דעתו היטב - הפסק שלו מחייב ואין טרוניא כלפיו. כפי שאמרתי לעיל, אין מחלוקת בעקרון הזה, אלא רק מי ראוי להוביל את השינוי.

לשיטתי כתלמידו של אדם סמית', יש תהליך שמובל ע"י מי שמוכרים כפוסקי ההלכה והציבור שנותן להם תוקף (אם תרצה תקרא לזה סוג של 'השגחה פרטית', ביטוי שלא אוהבים להשתמש בו בעצכח....). הרעיון הזה של כוח החכמים לפרש את התורה הוא הוא חלק מהתורה שלא תהא מוחלפת, ואין מנוס מכך (וי

ד. שאלת 'מהו הגבול?' - אי אפשר להשיב על שאלה כזו. בפועל אנחנו רואים שבכל הדורות עשו מאמצים לאזן בין הערכים, וכ ן בדורנו. לעתים זה נעשה ע"י כלים 'מתוך' המערכת (לטהר ממזרים או חלצה במקום ייבום), לעתים ע"י 'ביטול' נורמה (טיפול ע"י גוי). יש כיום בעיה קשה עם העובדה שרוב מי שמוגדרים כיהודים אינם רואים עצמם ככפופים לתורה, וחלקם אף קורא תגר כנגדה וכנגד חוקיה - וזה בהחלט גורם לשיבוש המנגנון, ולהתבססות המודל ה'חרדי' המסתגר והנמנע מפריצות דרך. כולי תקוה שנצא מזה מתישהו.


מזוהר,

אין מחלוקת בינינו (וכן אני מסכים איתך לעניין היבום).


כמתעסק,

אשמח אם תרחיב.

ממללא,

אני נוטה להסכים עם רוב דבריך.

אבל, גישה כמו שאתה מציג בעצם עוקרת את מושג נצחיות התורה הפשוט, והופכת לנצחית רק את 'רוח התורה'.
כלומר, מצווה כזו או אחרת אין בה נצחיות, וכאשר העולם מתקדם (בהנחה שהוא אכן עושה כן) מצוות מסוימות יכולות להתבטל. וכך, עקרונית, יכולים חלקים רבים מן התורה להתבטל.

האין,

ממללא,
אם הבנתי נכון, אתה מגדיר כאן את מושג תורה שבע"פ והקשר שלו  ל"מגידיה", כלומר אתה טוען שאם מישהו שנחשב כאחד מ"מגידי" התורה(איש איש לפי הגדרתו למושג) יאמר משהו זהה בתוכנו למי שאינו ממגידיה, הראשון יחשב כבעל הצעה לגיטימית, והשני עלול להיחשב כלא.

דומני שיש בזה מן האמת, עד גבול מסוים, כלומר דבר שמסור לנו מפורשות מיסודות התורה שבע"פ, כאיסור חמור (למשל של כרת או ענין שיש בו ג"ע וכד') לא יתקבל ע"י רוב העם (השומר תורה ומצוות) ות"ח גם אם יאמר אותו אדם שעד כה נחשב כאחד ממגידי התורה שבע"פ. 
                   

ממללא,

אם כי אני מסכים עם רב דבריך, למעשה דברים אלה מרוקנים לחלוטין את התורה שבכתב מנצחיותה.
אני לא רואה איך העיקר התשיעי של הרמב"ם בא לידי ביטוי (אם כי לא חייבים לקבל את עיקרי הרמב"ם).
מדבריך יוצא שתורה שבכתב מועדת לשינויים, וביטול חלק ממצוותיה.
במובנים רבים הדוגמאות שהבאת מצדיקות את הטענה.
אך אם כל זה אני עדיין מתקשה מדבריך לייחס לתורה שבכתב יתרון כלשהו, שכן גם היא מועדת לשינויים.
(אגב, את דבריך אני מכיר בתור 'התגלות מצטברת' הדברים נידונו את פרופ' רוס בספרה 'ארמון התורה' ולפני שנים אצל פרופ' רוזנברג במאמר בשם 'התגלות מצטברת ' נראה לי, ובעוד מקומות.)

דבריך על הראי"ה זקוקים לבירור, כי לא בטוח שמשם הראיה. ישנה באיגרת תרל שבה הרא"יה אומר שביטול המצוות הוא בעידן שונה שבו כבר לא יהיו גופים (אני חושב שהדברים מבוססים על הגר"א) ואז כל המציאות שונה, ואז אין מה לדבר על מצוות כמו שאנו מכירים כיום. אמנם אולי באיגרות פט ו-צ אפשר למצוא כדבריך (וכך בחזון הצמחונות כמו שאמרת ועוד) אך הדבר נתון במחלוקת. אני חושב שלפני שנים היה על זה מיני פולמוס בין הרב אבינר ליוסקה אחיטוב.
אם כי דברי הראי"ה באיגרת צ מאלפים ודומים לדבריך.
בכל אופן, אין זה הדיון כרגע.

אני מקבל את שני הערותיך האחרונות הן על האדם האומר, והן על עשיית דברים בגלוי ובסתר.

ממללא,

האם אתה מקבל את העובדה שבני אדם נוטים לשפוט על פי האיש ולא על פי דבריו כדבר המקובל עליך, או שמא זו השלמה עם המציאות? שכן אני סובר שאדם לא צריך להתחייס לאומר הטיעון(למרות הנטיה לעשות כך) אלא לטיעון עצמו.

בכל אשה המכסה את הראש
תמיד נשאלת השאלה האם צניעות כאן
או סתם הסתרת חסרונות
יש כאלו ויש כאלו
במקרה האחרון אפילו הפריביליגיה של הצניעות
נגזלה מהן מלבד ההדר הנשי
לא נעים אך זו האמת.

מממלא,
עם הפסקה האשונה אני מסכים לגמרי.
בנוגע לגבולות אני חושב שהם קיימות, והיו קיימות גם בתקופת חז"ל.
אם כי כיון שבימי חז"ל ידעו מהן הגבולות על אמיתתן (וגם המצב הדתי פוליטי היה אחר), יכלו להיות גמישים הרבה יותר במקומות מסוימים, ולגזור גזירות בהרבה מקומות אחרים.

בנוגע לדבריך האחרונים, דומני שאם ת"ח  בעלי השפעה יהיו בעלי "כתפיים" אחבות דיין כך שיועלו להשתמש ב"אפקיעינהו רבנן" ימצא לבעיה פתרון הרבה לפני שיזדקקו לכך.

תוקן על ידי אישציפור ב- 08/08/2007 21:48:53

[נחנומה,

נורא קל להיות מרושעים כשכותבים בזהות מוסתרת. אנא שים/י תמונתך כאן ונשפוט כולנו האם יש בך הדר/נשיות/יופי וכו'.

מנהלים יקרים,

אתם מוזמנים למחוק את דברי אלה שניה אחרי שתמחקו את הודעת נחנומה, שאין בה לא הדר, לא צניעות וגם לא שמץ של קשר לכל מה שעומד בבסיס הפורום הזה.
תודה.]