במה חשיבותו של העיסוק בלימוד ובפרשנות המקרא?

מה קרה ללימוד המקרא?

ידוע שבישיבות הקדושות ממעטים ללמוד מקרא כתחום לימודי.
מאידך, הנצי"ב ראש ישיבת וולוז'ין אם הישיבות הקדיש ללימוד המקרא מקום וטרח לכתוב פרשנות.

אף בישיבות הד"ל קיימת התעוררות לנושא אם כי בעיקר ללימודי הנ"ך.
אכן, דומה שבדור האחרון טרם נכתב חיבור פרשני על התורה מאת מי מראשי הישיבות.
אך בדורות קודמים היו והיו שעסקו מסיבות שונות בכתיבת פרשנות - החל בפרשנים הראשונים ואף אצל האחרונים: מלב"ים, רש"ר הירש, הנצי"ב ועוד.

באשכול אחר כתב ר' מיכי:

"בפסוקים יש דרגת חופש פרשנית גדולה יותר מאשר למקורות הלכתיים כמו גמרא וראשונים ופוסקים...עוד אוסיף הערה אישית, שמסיבה זו גופא פרשנות המקרא באמת נראית לי פחות מעניינת ופחות חשובה מאשר עיסוק במקורות תושבע"פ. זה בכה וזה בכה, וכמעט אף אחד אינו משנה את הנהגותיו ומסקנותיו לאור הפסוקים. זה בניגוד לעיון בגמרא ובפוסקים, שאמנם גם שם יש דרגת חופש פרשנית, אבל המסגרת יותר מצומצמת, ובהחלט  יש מקרים לא מעטים שבני אדם משנים את הנהגותיהם לאור המקורות והעיון בהם".
 
נראה ששתי טענות כאן:

א) בפרשנות המקרא החופש הפרשני רחב מבפרשנות ההלכתית.

1) האמנם?
2) מדוע?

ב) כמעט אף אחד אינו משנה הנהגותיו ומסקנותיו לפי הפסוקים.

נראה שאין הכוונה לסיבות פורמליות הלכתיות = שאיננו לומדים מקרא ללא הפרשנות ההלכתית, כגון הקראות, אלא הכוונה לטענה עקרונית - קשה לחלץ משמעות נורמטיבית אתית (-לאו דווקא הלכתית ישירה) מהפסוקים.

1) האמנם? - מן הסתם הדבר קשור ללעיל נימוק א1


ג) האם עיקרו של המקרא אינו אלא לדרשות הלכתיות (-לכשנדע כיצד לדרוש)?

ד) מה מקומם של היסקים מהנ"ך וביותר מספרי הכתובים - קהלת, משלי, תהלים וכדו' ?

א"כ מה מקומו של לימוד המקרא (=מלבד דרוש וקבל שכר)?

_________________

אמשלום

גם לגבי האגדה אני מסכים. אך כדי שלא נסטה מהדיון אני משיבו למקרא.

הרי במקרא הפלא גדול שבעתיים ומכמה סיבות:

א) בעוד שהאגדה היא טכסט מאוחר, המקרא משמש כטסקט מכונן.
ב) בעוד שהאגדה נתפשת לעתים כטסקט מקומי וזמני הפונה לדורו, או שרק מתוקף הצטרפותו לקנון קיבל מעמד (עייני ערך הפולמוס שלי עם זילבר), המקרא הוא טקסט על זמני מעצם טיבו.
ג) בעוד שלעתים מתייחסים לאגדה כטקסט שחלו בו ידיים ושיבושים רבים, מבחינה דתית היחס הוא שהמקרא כך הוא כניתנתו מסיני.
ד) בעוד שהאגדה במקרים רבים היא טקסט סתום / מיסטי / סמלי, לפחות חמשת חומשי תורה מבחינת הפשט מובנים. 

וכי בכלל ניתן להשוות במדרגה בין השניים (-וברור לי שלא נתכוונת!).

לכן רוב הנימוקים שאולי יספיקו לחלק לזניחת לימוד האגדה לא יספיקו כלפי ייתור המקרא?

אף הטיעון שהמקרא בניגוד להלכה הוא טקסט פחות חתוך דומני אינו סיבה מספקת, הרי אדרבה ההיפך בדיוק -

דווקא כך הופיע המקרא, וכי אין זו ההתרסה עצמה כנגד הטענה.
כאילו המקרא אומר:
וכי אתם תקבעו לי כיצד אתם מבקשים את ההתגלות, וכי בגלל שלא נוח לכם ואתם מבקשים רק לשון חתוכה / משפטית / קצובה ומדודה פטרתם עצמכם ממני -
כך רצוני להתגלות, וצאו לימדו את דברי!

עכ"פ: דומני שאחת הסיבות לזניחת המקרא הוא החשש מקבוצות שיעלו את ערך המקרא כמקור הלכתי על פני המסורת ההלכתית ויעגנו עצמם במעמדו הרם, ומכאן החשש מלתת לו מקום של כבוד שלא תידחק היהדות ההלכתית המסורתית.

_________________

יש בעיה עם לימוד מקרא.
האם המקרא משקף את הערכים הישיבתיים?

ראשית, הנ"ך איננו (מבחינה רעיונית, להבדיל מבחינה הלכתית)
לימוד תורה.

הנ"ך הוא לימודי יהדות או ספרות יהודית. 

(מבחינה הלכתית - אנסה להסביר בהמשך (לעצמי ולאחרים) מדוע הנ"ך הוא כן לימוד תורה)

חמשת החומשים, לעומת זאת, מורכבים גם מהחומר כעין זה של הנ"ך וגם מהחומר ההלכתי כמו המשנה.

לימוד התורה, תורה מלשון הוראה - הוא כנראה הפן ההלכתי שלה, כלומר חמשת החומשים ששה סדרי משנה וכל המסתעף מהם. (וכמו שכתב הגר"א  - "כי כל פעל ה' למענהו" - כל פעל ה' למען ה' ו' - למען ה' חומשי תורה וו' סדרי משנה).

כשהגמרא אומרת שליש במקרא שליש במשנה שליש בתלמוד היא מוסיפה את צורת הלימוד העיונית. (הגמרא אגב מדברת רק על הפן ההלכתי ולא האגדי)

אבל הגמרא שלנו איננה מכילה רק את הלימוד העיוני. היא מביאה קודם כל את דברי המשנה, ולומדת הכל מפסוקים. וכן בכל דבר היא מביאה פסוקים ומשניות וברייתות, ומכאן פסק רבינו תם שהתלמוד הבבלי בלול מכולם. אם כי, גם לדעתו, כתב מי שכתב, וכן יש לזה הכרח מהכתוב במסכת סופרים (את המקורות המדוייקים אשתדל למצוא) שאין הכוונה שלא ידע אדם את המקרא והמשנה, אלא שמי שעוסק בתלמוד ממילא יהיה מוכרח לדעת את המקרא והמשנה, כידוע למי שלומד ברצינות (רצינות מינימלית של בדיקת המסורת - האם הגמרא אכן הבינה את הפסוק וכיצד היא הבינה אותו) את דברי הגמרא.

*************************

נחזור למקרא.

הגמרא, וכן מדרשי ההלכה, עוסקים רבות בלימוד ההלכות מתוך המקרא - כלומר המשמעות המעשית שיש לדברי המקרא.

להם היה חופש פרשני שהוביל למסקנות מעשיות.

גם מדרשי האגדה נהנו מחופש פרשני גדול מאחר ובזמנם עדיין לא נחתם ספר מסוגו של התלמוד, כלומר ספר שמנהגם של קבוצות גדולות בעם ישראל לאסור את המחלוקת עליו, כומ שאוסרים את המחלוקת על הסנהדרין שבלשכת הגזית בשעתה.

החופש הפרשני של האגדות כלל גם סיפורים שונים, שחלקם ואולי כולם - כנראה עברו במסורת - כסיפורים עממים או כסיפורים היסטוריים - והדרשן היה מדביק את הסיפורים לתיבות כאלה או אחרות במקרא.

אם כן, לפרשנות בזמנם היה משמעות מעשית תרתי משמע: בהלכה -משמעות של הלכה למעשה, באגדה - משמעות של פירוש מעשי - כיצד היה המעשה. עם פירוטים ארוכים של המעשים, האמירות, הכוונות, וכל דבר אחר.

מיום שנפסקה צורת הלימוד הזאת, ולא משנה למה זה קרה, פסקו גם מסיקי המסקנות המעשיות מלימוד המקרא - מלבד הקראים שעשו כך תמיד, ואולי בגלל השינוי בצורת הלימוד הצטרפו למעגל קראים עוד יהודים שלא היו מרוצים מהשינוי.

בשלב כלשהוא, כחלק מהשינוי או בנפרד - החלה פרשנות פשטנית לתנ"ך - הרס"ג רש"י רשב"ם וכו'. המשותף לכולם שכולם מסבירים מה כתוב, אבל את הסמכות ההלכתית הם משאירים אצל חז"ל.

ייתכן, שבימי הביניים חלה ירידת הדורות, ובעקבות כך היה צורך להסביר פשט בפסוקים, וק"ו שהם לא ראו עצמם כמכריעים בדברי חז"ל. ייתכן שאין זו ירידת הדורות, אלא התרחקות מהמקור. ייתכן גם,כמובן, שאני פשוט לא יודע מה גרם לשינוי.

לאחר זמן, נעשה שינוי נוסף בצורת הלימוד - הלימוד נהפך ללמדנות - כל דבר - בהלכה ובאגדה - נהפך לנושא לדקדוקים ודקדוקי דקדוקים, ולדעת המדקדקים הנ"ל כל המרבה הרי זה משובח. מרוב דקדוקים ברור שאי אפשר להסיק מסקנות מעשיות, כי אין אדם מבחין בין ימינו לשמאלו, שהרי א"א לומר שימינו היא חפצא ושמאלו היא גברא, ואם א"א לומר זאת - מה כן ההבדל בין ימין לשמאל? וגם לדעת האומרים שימין היא חסד ושמאל היא גבורה, הרי צריך להבין כיצד זה שיד ימין היא בעלת גבורה יתירה לעומת יד שמאל. ומתוך כך אין אדם יכול לעמוד על דעתו של חבירו, ולא על דעתו של רבו, גם לא לאחר ארבעים שנה, וגם לא על דעתו של אף אדם שהיה  הווה או יהיה.

השינוי כמובן וכידוע לא פסח על המקרא וגם בו נעשו דקדוקים רבים - ע"י פרשני הסוד כמו האור החיים, ע"י פרשני הפשט - כמו המשך חכמה. וגם פרשנים כמו הנצי"ב שניסו לאחד את המקרא עם דברי חז"ל - נכנסו לעומק הסוגיות עד שליוצא ולבא אין שלום, ולמיטב זכרוני גם לא הייתה להם שיטה עקבית ברורה.

גם לימוד הגמרא היום איננו לימוד מעשי לגמרי, כיוון שהוא ברובו פלפול בדברי הראשונים והאחרונים.

*************************

נחזור למשמעות ההלכתית של לימוד הנ"ך - הנ"ך, למרות היותו לימודי יהדות או ספרות יהודית בעלמא, יש בו שני ייחודים - א' שכולו נכתב בנבואה או ברוח הקודש. ב' שספריו סוננו כך שיהיו כולם נזקקים לדורות.  ואם היו יסודות חשובים שלא נכתבו או נרמזו בספרות הנ"ך ההיסטורית - אזי אנשי כנסת הגדולה התאמצו וחיפשו ספרים שישלימו את החסר, וכך הם לא נרתעו מלהכניס גם ספרים פילוסופיים כמו קהלת, על מנת שלא תהא התורה חסרה כלום. וכבר בקשו לגנוז את קהלת ויחזקאל, אלמלא שישבו חכמים ותירצו את הבעיות שבו. לכן גם לנ"ך יש משמעות הלכתית של לימוד תורה, כיוון שהוא עבר את ועדת הרבנים של אנשי כנסת הגדולה שכולם היו חכמים גדולים ומהם כמה נביאים, והם בדקו את ההשלכות של כל מה שכתוב שם.

***************************

לכן:

א) בפרשנות המקרא החופש הפרשני רחב מבפרשנות ההלכתית כי בימינו מקובל שפרשנות המקרא היא רק תיאורטית, והפרשנות התיאורטית עוד לא נאסרה.

ב) אף אחד לא מחלץ משמעויות הלכתיות מהפסוקים, או מכיוון שהוא לא יודע לעשות זאת, או מכיוון שהוא מפחד לעשות זאת, או מכיוון (הרי יש גם כאלה) שסוברים שזה אסור.

ג)עיקרו של המקרא הוא למה שאמרתי לעיל. הדרשות ההלכתיות הם פשוט לימוד של התורה ברובד פרשני של חז"ל.

ד)ראה לעיל.

דרוש וקבל שכר - עניינו לימוד בעל משמעות "אגדית" ולא "הלכתית" - כהגדרותיה של אמשלום, והתנ"ך יש בו גם מזה וגם מזה.

תוקן על ידי מיכההמרשתי ב- 05/08/2007 15:13:06

.


משהחלו המשכילים ללמוד תנ"ך, ברחו בישיבות מלימוד תנ"ך כמו מאש.

תיתי להם לרפורמים, על שלא החלו לעסוק באופן אינטנסיבי בלימוד גמרא ושו"ע...

 

אדרבה אם הרפורמים היו עוסקים גם בזה, כולו הפך לבן טהור הוא.

ואז המשיח היה מגיע מייד

[מואדיב,

משמח לשמוע, שבעיות של אחדים הן ברכה לאחרים ]

מאיר,
דבריך (בשםר' מיכי) נכונים אך נמצאים בע"מ גדול לגבי הדורות האלו, (בכאלפיים השנים האחרונות...)
שהרי משמע מהגמרא שבדיני נפשות (שבכל עיירה מצוי סנהדרי קטן כגון זה) על כל דיין לנמק דבריו מן המקרא.
כלומר שיש מתודה ברורה בדרישת התורה שבכתב, ויש לה משמעות גם לפסיקת הלכה, הגם שאינה הגורם היחיד בפסיקה.

הדיון כאן אינו חד משמעי. ברור שלימוד מקרא, כמו גם טכסטים רבים אחרים, יכול הלעשיר אותי, ובעיקר לפתוח בפניי אופציות שלא חשבתי עליהן. אבל זה נכון גם לטכסטים אחרים. השאלה שמעניינת אותי בהקשר הזה היא שאלה שנוגעת בסמכות ובתוקף וכן בחד משמעיות והמסקניות של הלימוד.
אציג את השאלה כך: האם ייתכן מצב בו יש שתי אופציות שחשבתי על שתיהן, ונטיתי לכיוונה של אחת מהן, אם אלמד קטע מקראי זה יגרום לי לשנות את עמדתי. אשמח לדוגמאות.

_________________

מיכי

ממללא,
כעת אני שואל אותך: אם עמדתך ההלכתית היתה שהאדם חייב להכניס עצמו לסכנה כדי להציל את חברו, האם הפירוש הזה היה גורם לך לשנות אותה? ברור שאדם יכול להסיק מסקנות מפסוקים, וה'משך חכמה' אכן עושה זאת לא מעט. ועדיין לענ"ד אלו מסקנות שהוא היה מגיע אליהן גם בלי הפירוש שלו לפסוק. קשה לי לדמיין מצב שאדם ישנה עמדה שיש לו בגלל פירוש כזה או אחר לפסוקים.
   

_________________

מיכי

מיכי,

האם הוא ישנה את עמדתו בגלל פירוש הלכתי? איזה מין קריטריון זה? אתה מכיר הרבה אנשים שהמניע היחיד להכרעותיהם (קטנות או גדולות, יומיומיות או הרות גורל) הוא עיון בטקסטים, פלפול הלכתי או חישובים מתמטיים? אם כבר, אז סביר לי יותר שאדם ישנה את דעותיו או אורח מחשבתו על סמך לימוד "אגדה" (סליחה, כמתעסק) או תנ"ך, מאשר על סמך פלפול הלכתי כזה או אחר. וכן, אני מדברת גם על אורתודוקסים ואחרים המחוייבים להלכה.