עיניו של
יקותיאל נעו שוב לעבר כרך הכתבים של רמח"ל, מנסה להיזכר ברעיון קולע מתוכם.
ביסודם של דברים, עיקר תורתו של הרמח"ל ניתן היה לתמצת בדף אחד, ולא נצרכו
להבעתו כתבים רבים כל כך. אלא שעצות פרקטיות רבות הכיל הכרך, בהן מענה למפגשים
שונים של עקרון השיטה עם החיים הממשיים.
ויקותיאל
נזכר:
"יש
ויש.
"באמת,
כל העצות שנאמרו לבטל המחשבה לא קלעו למטרתם, כיון שביקשו לתקן את הרע על ידי
הטוב. ואת הרע צריך לתקן על ידי הרע עצמו, מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא, כדברי
הגמרא במסכת סנהדרין, שאין האילן נחצב אלא על ידי גרזן שקתו עשויה אף היא ממינו של
האילן, מעץ.
"אם
רוצה אתה לבטל המחשבה, צריך אתה להשתמש במחשבה חזקה יותר מהמחשבה הפסולה, מחשבה
כזו שתתפוס את מחשבתך ותסיח את דעתך מהמחשבה הקודמת. אם תחפש מחשבה של קדושה, לא
תוכל על ידה להסיח את דעתך ממחשבת התאוה, כיון שמחשבת התאוה מציירת בנפשך ציורים
עזים הרבה יותר ממחשבות של קדושה. לכן עליך להשתמש במחשבה אחרת, חזקה עוד יותר,
שאינה מחשבה של קדושה.
"אלא
שיש לך לבחור מחשבה כזו, שיסודה יהיה דמיון בעלמא, כך שאמנם ברגע הראשון היא תתפוס
את דעתך ותשחרר אותה ממחשבת התאווה, אך ברגע שאחריו תזכר שאין מחשבה זו אלא דמיון
כוזב בלבד, ותשתחרר גם ממנה. כך תהיה דעתך נקיה.
"אם
תרצה, אמסור בידך יחוד שתייחד, ומיד תראה כל החדר שאתה נמצא בו והנה הוא מלא
חתולים ועכברים. הבהלה מפניהם תסיח את דעתך ממחשבת התאוה, וכמעט רגע יסורו גם
החתולים והעכברים מהחדר, ותהיה מחשבתך נקיה וזכה".
הספינה
התקרבה לחוף, ויקותיאל השיט אותה בבטחה בין הסלעים, לתוך מפרצון קטן. גדליה גילה
להפתעתו את אחד המיוחדים מבני ה"חברה קדושה", אליהו מבריסק, עומד על
החוף וממתין להם. שייכותו של אליהו לחבורה ניתנה לזיהוי ברור ומוחלט על ידי
הסימנים שייחדו את בני החבורה.
דעתו של ר'
יעקב לא היתה נוחה מהרעש שעורר בבית המדרש. בצעדים תכליתיים ניגש אל ארון הספרים,
הוציא כרך גמרא ישן, ואמר לבנו:
כסבור אתה
שאין יותר מה ללמוד? עכשיו רק מתחיל אתה את הלימודים!
וכמעט רגע
עבר, וכבר היו ר' יעקב ובנו שקועים בעומקה של הלכה.
ור' אליהו
ישב במרחק לא רב מהם, מצפה לשעת כושר. לדקות מספר בהם ישב ברוך לבדו, ויוכל להיכנס
עמו בדברים.
ואכן,
כעבור שעה ומחצה, שמע ר' אליהו כי ר' יעקב מספר לבנו שעליו להסדיר ענין שבממון אצל
בן משפחה הגר בבריסק. ולכן, עד שישוב לקחתו לביתם שקלובה, יוכל ברוך הנער ללמוד
לבדו בבית המדרש. ר' יעקב חבש כובעו בראשו, נטל מקלו בידו, ויצא מבית המדרש.
אך יצא ר'
יעקב, קם ר' אליהו ממקומו ויגש אל הנער:
"שלום
עליכם, ינוקא!"
"חייבים
אנחנו בכבודך, שכן אנו בגילך טרם נסמכנו לרבנות... חי חי. כסבור אתה שעליית הדורות
יש כאן? לא סמך אותך ר' אברהם להוראה, אלא משום שביקש בכך למנוע ממך מלמלא תפקידך
האמיתי, תפקיד שר' אברהם בקנאותו היתרה חושש שמא תמלא אותו..."
דבריו
הסתומים של ר' אליהו עוררו מידה של סקרנות בלבו של ברוך.
"על
איזה תפקיד תדבר? כלום אין תכלית שאין למעלה ממנה לעסוק בתורה ולהורות הוראה
בישראל?"
"קשר ישיר אין", השיב ר' אליהו. "אף
יחסו לר' יהונתן אייבשיץ, שבמידה רבה היה אף הוא מאותה חבורה חובקת-עולם של
הרמח"ל ורבי ר' יקותיאל, ואף יחסו של החסיד לחבורה זו – אינם נהירים כל
הצורך".
"כלומר?"
"יודע
הוא, הגאון החסיד שיחיה, להסתיר את דעותיו יותר מכל אדם אחר".
"אני
שמעתי עליו", אמר ר' ברוך, "שהיעב"ץ, גדול המתנגדים לרבותיך נוחם
עדן, כתב בספרו דברים איומים על הגאון החסיד שתמך באיגרתו בר' יהונתן אייבשיץ, עד שהיה
מכנה את הגאון החסיד בכינויים: איש בער מוילנא נער חסר לב.
"ועוד
שמעתי באנגליה שכת של נוצרים יש, שטוענים שהגאון החסיד הוא רבם, ממלא מקומו של ר'
יהונתן, מאז שנפטר בשנת תקכ"ד".
"ולעומת
שמועות אלו", המשיך ר' אליהו, "טוענים אחרים, שהגאון החסיד מכחיש כל קשר
לר' יהונתן אייבשיץ, וצווח ככרוכיה ואמר שאגרות התמיכה שנתפרסמו בשמו אינם אלא
מעשה זיוף של ר' שמעון ראגולר, תלמידו של ר' יהונתן, שהיה מו"צ בוילנא עד
שנחשפה שבתאותו והורד ממשרתו.
דברים רבים
היו בין הגר"א לר' ברוך באותה פגישה, ולא העלום רושמי קורות הדורות על הכתב.
הם שוחחו גם על כת החסידים החדשה, שהרימה את קרנה בחוצפתה גם בגלילות ליטא, כאשר
למעשה אינם אלא מוליכי שולל ערמומיים, נוהגים בדרכי גאוה ומבטלים את תלמידי החכמים.
הגר"א הוסיף לתמוך בר' ברוך ובמפעלו לתרגום ספר אוקלידוס, ולא נפרדו זה מזה
עד שהסכימו ביניהם לנסוע יחדיו לאמשטרדם בעוד מספר חדשים, לשליחות עלומה ואפופת
מסתורין, הנחוצה לצורך עלייתו הקרובה של הגר"א לארץ ישראל והחשת גאולתם של
ישראל הכרוכה בעליה זו.
ור' ברוך,
כמי שבקיא בשפות לעז שונות, נחוץ לו להגר"א בנסיעה זו, אמשטרדמה.
בני ברק, התשנ"ה
חיים רכן
על הקרקע החולית של קומת הקרקע בבנין אוהל קדושים. דמו זרם וקפא לחילופין, כשהוא
נרגש לרגע מהגילוי אותו עומד הוא לגלות, מעשה בלשים מהספרים, וברגע שאחריו דמו
קופא בעורקיו – אולי פתאום ישוב ויצוץ כאן אהרון טרגר?
הסקרנות
הרבה הביאה את חיים למעשה שלא היה נוהג לעשותו בימים כתיקונם, מאז נכוה ברותחין על
ידי המשגיח אחרי ששיתף חבר בשאלות המסקרנות אותו, ומאז גדר לעצמו גדר שלא לשוחח
בענינים העומדים ברומו של עולם עם חבריו, אלא אם כן ענינים אלו משיקים במקרה
לסוגיות הנלמדות בישיבה. הפעם, חרג מגדר זה, ושיתף את החברותא של סדר ב', סדר אחר
הצהרים, בבעייתו: כיצד ניתן להגיע למחקרו של שלום? האם לבקשו אצל הרב הילמן, העוסק
גם במחקר? כיצד יפנה אליו?
למרבה
ההפתעה, היה בפיו של החברותא פתרון אחר. פתרון שנראה בתחילה כל כך מופרך, אך
במחשבה שניה נראה היה כל כך פשוט:
ספריית
אוניברסיטת-בר-אילן!
החברותא
סיפר שאביו, שעבד זמנו בפרוייקט המיפתוח של "רמב"ם פרנקל", נוהג
לנסוע מעת לעת לספריה זו. פעם אף לקח אותו עמו, והוא התפלא לראות שם לא מעט חרדים.
נכון שעניני הצניעות שם אינם מקבילים ברמתם לבני ברק, אך במקרים מיוחדים ניתן
להתמודד עם בעיה זו.
וחיים
החליט: הוא הולך לבר אילן.
והחלטה זו,
היא שהביאה אותו לפגוש באותו אדם ששינה את חייו, פתר את שאלותיו, והסיט את תחום
חיפושיו לאפיקים אחרים.
"אומר
לך אני מה ששמעתי לפני פחות משנתיים, מר' יעקב חז"ק אב"ד פאדובה, שהיה
אז ישיש בן פ"ו ובצעירותו נמנה על חבורת הרמח"ל", שינה החיד"א
טעמו והחל לדבר בארוכה.
"המגיד
של הרמח"ל, היה המלאך שמועיא"ל, שר צבא דן, ולכן היתה הגאולה נזקקת
לנשמת משיח שר-צבא-דן, שהיא היתה נשמת רב-רבך, ר' יקותיאל גורדון. והקטרוג שהיה
מר' יעקב פופרש והיעב"ץ והמני"ח על הרמח"ל, היה בחינת נדב ואביהו
שהורו הלכה לפני משה רבן, לפי שכמו שזכרת קודם, היה הרמח"ל נשמת משה רבינו
שבדור. ולכן נסתלק רבי יעקב פופרש באותו חודש שקבר את רוב כתבי הרמח"ל ושרף
מקצתם, כמו שנסתלקו נדב ואביהו".
והחיד"א
הוסיף ושח בענינים העומדים ברומו של עולם:
"באמת,
נשמת משה רבינו היא הגבוהה שבין נשמות המשיחים, והיא הכוללת הכל. שמשיח בן
דוד
עיקר עיסוקו בתורת הנגלה, כדוד המלך שישב והורה הוראה בישראל בשפיר ושליה.
ומשיח בן
יוסף עיקר עיסוקו בתורת הנסתר. ונשמת שר צבא דן עיקר עיסוקה בחכמות, ולכן
היה צריך יקותיאל גורדון ללמוד חכמת הרפואה על פי ציווי המגיד, ולא הורשה
לעסוק בתורת הקבלה בלבד. ונשמת משה היא
מעל שלשתם, ורק הוא כולל הכל, ומאחד נגלה ונסתר ושאר החכמות יחד, וזו היתה
נשמת
הרמח"ל".
והחיד"א
הוסיף:
"ומתוך
דבריך על רבך, ר' אליהו, עולה בי חשש מסויים לזהות נשמת משה בדורינו שלנו..."
כת "האחים האסיאטים" היתה מסדר אחד
מתוך אותם מסדרים מיסטיים ששכנו תחת דגל הבניה החופשית. מייסדיה של הכת היו שלשה
אנשים, בעלי הלכי רוח שונים ומטרות שונות. המייסד העיקרי של המסדר היה האציל
הבאווארי היינריך פון אקר אונד אקהופן, שנולד בשנת ה'תק"י ומת בהיותו בן ארבעים שנה
בלבד בשנת ה'תק"נ, וכינויו בין ה"אחים" היה "בן יכין"; השני היה הנזיר הקאפוציני
בישוף, שמת עוד קודם, בשנת ה'תקמ"ו, וכינויו בין האחים היה "איש צדיק"; והשלישי היה
משה דברושקה הנזכר, שאחרי שהמיר את דתו נקרא בשם פרנץ תומס פון שינפלד, ואילו
כינויו בין האחים היה "זכריה".
בכתיבת ספרי היסוד של האחים האסיאטים היה
לשינפלד חלק רב. בספרים אלו נטען שיש בידם את הצופן להגיע לגאולה, המבואר בכתבים
הקדומים של המאסונים, ושסודות אלו מוחזקים בידי היהודים האסיאטיים. משום כך היה זה
המסדר היחיד שקיבל יהודים לבין שורותיו באופן רשמי, ואף ראה בחיוב החדרת כתבים
יהודיים בין כתבי היסוד שלו.
שינפלד, שעסק בחיבור כתבי היסוד יחד עם פון
אקר, הטמיע בהם כתבי קבלה רבים, וביניהם כתבים שבתאיים רבים, ובראשם פרקים מבחרים
מתוך הספר "ואבוא היום אל העין" שהתחבר על ידי רבי יהונתן אייבשיץ והיה לספר היסוד
של התנועה השבתאית בבאווריה. כמה דפים מכתבי היסוד של התנועה אינם אלא תרגום מצויין
של ספר זה. בנוסף, כינויו של האל בספרי היסוד של האחים האסיאטים היה "כח הכוחות",
המורה על הכרת האל ככוח כל הכוחות הפועלים במסגרת הטבע ובמה שמעבר לו, וכינוי זה
היה נפוץ באופן מובהק בכתבי חסידי פראנק.
מסדר האחים האסיאטים נחשב כעומד
בדיוטא גבוהה יותר מהבונים החפשיים הרגילים, וכדי להיכנס לבין שורותיו נחוץ היה
להתקבל תחילה בבניה החופשית הרגילה. ומתוך שהבונים החופשיים לא ששו לקבל לבין
שורותיהם יהודים, ויהודי מן השורה שלא היה בנקאי עשיר באופן יוצא דופן לא יכול היה
למצוא את מקומו בין הבונים החופשיים, עמדו היהודים שחפצו להשתלב ב"אחים האסיאטים"
בפני בעיה קשה: כי לעלות למדרגה הגבוהה עליהם להקדים ולהיכנס במדרגה הנמוכה, וזו
נשללת מהם בשל מוצאם היהודי. מה עושים?
לשם כך הגה האציל אקר רעיון חדשני.
הוא הכריז על מסדר פיקטיבי שנשא את השם "מלכיצדק" ובסיסו היה בסוריה ובארץ ישראל,
וטען שמסדר זה אף הוא מוסמך להכניס חברים חדשים לבין שורות הבונים החופשיים. במסגרת
"מלכיצדק" הוכנסו יהודים רבים לבונים החופשיים, וכך סלולה היתה הדרך להכניסם למסדר
העליון יותר, האחים האסיאטים. במסדר מלכיצדק היו שלושה דרגות ראשוניות, ובאמצעות
ההצטרפות לאחים האסיאטים יכל החבר להגיע לשתי דרגות נוספות, העליונות ביותר. אף
על פי שההצטרפות למסדר היתה כרוכה בזניחת האמונה בדת היהודית במובנה המקובל, וטקס
הקבלה ללשכת "מלכיצדק" אף כלל אכילת בשר חזיר, מכל מקום המסדר לא שאף להתנצרות ולא
עודד המרת דת, וכך רוב רובם של חבריו היהודים לא עברו טקס של המרת דת. הגישה
המוצהרת של המסדר היתה, שכל המצטרף למסדר הופך בכך לבן הדת האמיתית, אסני, גם אם
אינו זונח את דתו הראשונה, ולכן המרת הדת מיותרת.
חושש לפתוח בשיחה עם אדם לא מוכר, הוא שב אל מקומו
בשתיקה, והמשיך לקרוא. עוד עבודה רבה לפניו: הוא רוצה לברר בהזדמנות זו גם את דעתו
של הרמח"ל בענין "מלכותו בכל משלה" ואם יש לה קשר לכך שהרמח"ל
לא העמיד את לימוד התורה במרכז אלא את הדבקות, וכן, נזכר ברשימה המהוהה שרשם באותו
יום ב"אוצר הספרים" של הישיבה, העתק של כתב היד שנמצא בשולי ספר
"קנאת ה' צבאות" של הרמח"ל: "סוד מב"י מאת נ"ה,
ועוד אכל תוכו בכ"י בסוד יעל". הוא חיפש איפוא בין הספרים שלקח מהמדף
מידע על הרמח"ל ושיטתו.
את מבוקשו זה מצא בספר של חוקר קבלה אחר, ישעיה תשבי,
ספר בעל כריכה דקה חומה שעליה מצויירת דמותו של שבתי צבי יושב על כסא מלכות
ומלאכים עונדים כתר לראשו, ושמו של הספר – "נתיבי אמונה ומינות". בספר
זה הוקדש פרק לבירור שיטתו של הרמח"ל וקשריה עם השבתאות, וחיים שקע בקריאה.
מחוגיו של השעון התקדמו במהירות, והשעה 19:30, שעת
סגירת הספריה, התקרבה. היהודי המזוקן שלצידו כבר קם ולבש את כובעו ופתו, כשהוא עובר ליד מקום מושבו של חיים ומציץ
בערמת ספריו.
"אהה. תיק קשה לקחת על עצמך, בחורצ'יק..."
"תרצה להתלוות אלי? אקח אותך בטרמפ לבני ברק. שעות
רבות ביליתי בבירור פרשיות אפלות אלו..."
ותוך כדי דיבור הושיט את ידו:
"שלום עליכם. שמי יוסף. ואתם?"
"ע..עליכם שלום. חיים".
"ובכן חיים? תצטרף אלי לנסיעה?"
חיים הט
להניח לרגעים את ביישנותו ולנהוג מנהג בחור ישיבה מן השורה:
"כן. בשמחה. יישר-כח!".
כבר בנסיעתם הקצרה והמשותפת הבחין חיים כי ידיו של יוסף
רב לו באותן פרשיות עלומות.
ראשית- תודה על הסיפור היפה, המהנה והמחכים.
שנית- האם ר' נחמן הוא לא ר' גרשון? והאם טרגר הוא לא גרטנר?
או שאני סתם רואה מהרהורי ליבי?
נשלח ב-13/8/2008 10:35
ודאי שאתה רואה מהרהורי לבך..
נשלח ב-15/8/2008 09:59
מתוך פרק שלושים וארבע:
- - -
במרכז החדר
עמד דוכן המוגבה מהקרקע בשלוש מדרגות, ועליו אפריון שחור מרובע, שממרכזו כסא –
כסאו של אקר. פריטי תמונות שונים ועמודים במנינים מכוונים עמדו בחדר, כשר' ברוך לא
ידע את פשרם המדויק של כל אלו.
ר' ברוך
הוכנס לחדר סמוך, ואז נשאל שלוש פעמים אם בטוח הוא שהוא רוצה להצטרף למסדר. לאחר
שהשיב בחיוב, הכניסו אקר בעצמו דרך דלת עליה היה חרות בזהב אדום:
"זה
השער אל הנצח. פשוט, היכנס כאן".
השמש צלצל
בפעמון פעמיים, אקר צלצל בפעמונו פעם נוספת, והדלת נפתחה.
יחד עם אקר
עלה ר' ברוך אל הבמה, וחתם על גליון ארוך בו הוא התחייב שלא לגלות את סודותיו של
המסדר לאיש. אחר כך עבר על יד שולחן שלידו עמדו איש ואשה, האיש החזיק משולש שפניו
כלפי מעלה והאשה החזיקה משולש שפניו כלפי מטה. שני המשולשים הוענקו לר' ברוך, ובאותו
מעמד קיבל ר' ברוך את אות הכבוד הגדול ביותר אותו יכל להשיג באותה שעה: חותמו
האישי היה סמל מגן דוד, סמל שסימל את הדרגה העליונה בקרב האסיאטים. ושמו בקרב
החברים במסדר נקבע על פי המסורת לקרוא ליהודים בשם אחד משמותיו של שליחי אותו
האיש:
"פטרוס
בן אל חי"!
"מזל
טוב!" הריע הירשפלד.
טקסים
נוספים נערכו שם, ולבסוף ישבו כולם לסעוד סעודה שכללה לחם, יין, בשר כבש ובשר
חזיר, להורות על איחודם של הברית החדשה עם הברית הישנה.
וכך נכנס
ר' ברוך משקלוב לחבורת האחים האסיאטים, ונקרא בשם פטרוס בן אל חי.
ואז התרחש
ובא אותו מעשה מאוים, שעד היום אין בני ירושלים מסיחים בו אלא במנוד ראש ובחצי
לחישה, כמדברים על בר מינן שעודנו מוטל לפניהם.
שלוש שנים
התקיימה המערכה על התנצרותם של שלושה רבנים מתלמידי הגר"א. המסיונרים רצו
להעבירם על דתם בירושלים דווקא, והפרושים עשו כל שביכולתם כדי להסיר את רוע הגזירה
ואת החרפה. אך האסון הבלתי נמנע התרחש בסופו של דבר ביום ראשון השחור, כ"א
אייר תר"ג (21 במאי 1843). חמישה יהודים, ביניהם שנים מחכמי העדה הפרושית, ר'
אליעזר לוריא, שהיה בן דוד שני של הרד"ל ובן דוד שלישי של ר' שמריה לוריא,
ור' ,
הוטבלו לנצרות בירושלים. החכם השלישי שנסוג מכוונתו ברגע האחרון, היה ר' אברהם
ניסן וואלפין, שד"ר הפרושים במחצית השניה של המאה הי"ט, בנו של ר' ראובן
ממוהילוב מהעולים הפרושים הראשונים, אחיו של ר' דוד ממוהילוב שנמנה עם ממוני הכולל
בשנות השלושים וחתנו של רמ"מ משקלוב.
פרשה זו
הכתה בהלם עמוק את ראשי ישוב הפרושים בירושלים, והצביעה שוב על אותו גלגל מאיים
הכרוך בהיסטוריה: ככל שהעליה גדולה יותר, וקירוב קץ הגאולה וצופן היהדות קרוב – כך
נשקפת מעברו השני של הגלגל התהום הפוערת את לועה ואת לשונות האש האיומות שלה:
לשונות של המרת דת ושל שמד, רחמנא ליצלן.
