תחרות כתיבה חופשית

כשאנו מתבוננים בהצהרתו, אהרון ברק, כי "הכל שפיט נורמטיבית" אנו מזהים מספר בעיות שלא מתיישבות בנקל עם חיי היום יום הישראליים.

נתחיל בהבהרת ההצהרה.
הכל שפיט נורמטיבית- אהרון ברק מתכוון בדבריו להצהיר שלבית המשפט יש כלים חוקתיים או מוסריים לדון בכל דבר ובכל עניין.
בהצהרתו זאת הנשיא מרחיב את תחום דיוני בית המשפט מעבר לחקיקה הכתובה אלא גם בנושאים מגוונים אחרים. כגון : יחסי אנוש, עניינים חברתיים ומגזריים.
לכאורה, מעכשיו יוכל בית משפט שלום לדון בהברזה מפגישה. בריבים בין אחים.

הבעיות שנוצרות פה ברורות לעיני המעיין.
בראש ובראשונה הרחבת הסמכות בית המשפט נותנת לשופטים כוח לשנות את חוקי הכנסת.
מה שמערער על עקרון הפרדת הסמכויות.
אם למשל, חוק שעבר שלוש קריאות אך לעיני השופט הוא אינו אתי או מוסרי השופט יהיה רשאי לפוסלו. וזאת לאחר שהוא נחקק !

בעיה נוספת, אך מרכזית יותר,
אילו מוסר היה דבר אבסולוטי היה מקום לתת מקום לדעת השופט. אך שבימינו מוסר נקבע על פי האדם עצמו . הנובע מכך שכל שופט עושה כראות עיניו.
אם שופט יקום בבוקר עצבני על אשתו, מצב רוחו ישפיע על שיטת הפסיקה בדיוניו.
וכי אם השופט גדל בתור בן הזקונים של המשפחה לא תהיינה לו תפיסות סלקטיביות כשיגיע מקרה דומה לפניו?
שופט שנוצרו אצלו טראומות ממערכות יחסים לא תקינות יוכל לפסוק במקרה של הברזה מדייט ?
מן הסתם לא.

מצב זה מכריח את תומכי השפיטה הנורמטיבית לכתוב קוד מוסר אתי.
מה שמוביל אותנו לשאלה הבאה.
האם בן אדם יכול לכתוב קוד מוסר אתי שתקף לכולם ? האם לא ישותף בקוד ניסיון חייו של הכותב?
וכי איזה אדם יעז לפסוק על פי אמות המידה שלו למוות או לחיים במקרה של המתת חסד?

כל זאת אינו אלא הוכחה מוחצת לנחיצות התורה ודרך הארץ שהיא מלמדת.
אכן, התורה היא שופטת נורמטיבית. יש בידה הכלים לשפוט בכל עניין ובכל מצב.
ובמקרה דנן, כל שאלות הסובייקטיביות בקוד המוסר אינן תקפות. כיוון שאת התורה לא כתב אדם.
אלא ישות עליונה יותר, ישות המסוגלת לפסוק ברמה אובייקטיבית מה מוסרי ומה לא.

אם כן, הבהרנו את עקרון השפיטה הנורמטיבית, בעיותיה ופתרונה.
על כולנו לפעול למען החזרת השפיטה הנורמטיבית האבסולוטית לעם ישראל.
בתפילה החזירה שופטנו כבראשונה.

תוקן על ידי עוצר_וחושב ב- 06/08/2007 20:08:06

ביום שבו התפרץ הר הגעש וזוב וקבר תחתיו את כל תושביי העיר פומפיי, נסדק ונשבר באחת עולמי השליו שעד עתה לא ידע אלא שלווה ונחת. סיפור חיי עד אותו יום היה סיפור חיים קלאסי של באי העיר פומפיי, ובעצם של כל תושבי הערים השייכות לאימפריה הרומית הקדושה. גודלתי בקפידה במשפחה שהיתה שייכת למעמד הגבוה, אבי המשפחה חלש על הפדרציה הרומית הקדושה, מה שאומר שתפקידו היה להלחם באוייבי המשטר, התפקיד התחלק בין שני ארגונים: הפדרציה הרומית הקדושה, אשר בראשה עמד אבי משפחתינו, ומשמר הכס הקדוש שבראשו עמד אדם בשם הוראציוס סאמיוס ששנא את אבי משפחתי שנאה עזה.

אני לא נולדתי כרומאי, נולדתי כעברי בארץ ישראל הרחוקה, כך סופר במשפחתי לפעמים. במהלך מסע טיהור אכזרי שביצע אבי המשפחה בתוקף תפקידו כלוחם באוייבי המשטר, נפלתי אני, יחד עם בני משפחתי הקודמת בידיו של קלגס אכזר ששנאה היתה בליבו לכל הילידים הממררים את החיים לאנשי החוק הרומיים, למזלי, לא נשארתי ימים רבים בידי אותו עריץ ולאחר כמה שבועות קנה אותי בעליי הנוכחי בשוק של עכו. אני עצמי אינני זוכר את הסיפור הזה כמו שאני לא זוכר מאומה מאותה תקופה אפילה של שנות חיי הראשונות. עוד מספרים בני משפחתי  כי בבואי סירבתי לשרת את בני המשפחה, וזה מוזר בעיני כי בכל פומפיי ובעצם בכל חבל קאמפניה לא יימצא עבד מסור יותר ממני.

האמת שהסדק שזעזע את חיי לא התחיל בהחרב פומפיי, עוד קודם לכן, ידעתי שחיי כבר אינם כשהיו ולעולם לא ישובו להיות. זה התחיל ביום שבו שב אבי משפחתי (כך מבכר אני לכנותו) מעבודתו סר וזועף, אני רגיל הייתי שבימי ראשון הוא שב מעבודתו כשהוא שתוי, ולעתים כשהיין היה הולם בו אף היה חובט בי קמעא. מאז שלמדתי זאת השתדלתי שלא להיות בסביבתו בימי ראשון בערב, עת היה נפרד מחבריו במסבאת הטיגריס הקדוש ופוסע מתנודד אל ביתו, אך באותו יום ראשון דומה היה עלי שזעמו לא החל לאחר גמיעת השיכר אלא שעות רבות קודם. ואכן, מששמעתי קולו אצל המבואה, מייד נדחקתי לי בקתוני שאצל עליית הגג והתכרבלתי ככדור בתקווה שיעבור הלילה ומחר שוב אלווה את ילדי אדוני אל בתי הספר שלהם. הפעם היתה שונה מכל פעם אחרת, עת הדלקתי את העששית בתקווה למצוא את בגדי הלילה שלי, נקב אדוני בשמי מן הקומה התחתונה "קורנליוס", "קורנליוס", "איה הוא העבד הארור הזה, הרי הוא ממש כשאר הבוגדים בני עמו, לא אפלא יום אחד אם ייעלם לו מביתנו כפי שבא אליו", אני התפלאתי על דבריו אלו, הרי אמת שמוצאי מילדי העברים, אך אדוני ודאי יודע שאין עבד נאמן כמוני בכל הקיסרות הרומית הקדושה, ומה זאת עלה על דעתו שאקום יום אחד ואעלם?  "כן אדוני, הריני מזדרז ובא", קראתי במלוא גרוני. בתוך דקותיים הייתי לבוש במיטב מחלצותיי, סידרתי את שיערי הסתור ורצתי למטה כאחוז דיבוק.
קיבלתי משימה זוטרה לבצע, לא משהו בלתי שגרתי וחזרתי אל חדרי, אך מאותו יום ואילך הלמו באזניי דבריו  "הרי הוא ממש כשאר הבוגדים בני עמו, לא אפלא יום אחד אם יעלם לו מביתנו כפי שבא אליו".

בתחילה חששתי שהאשם בי על חטאי הוא שגורם לי להזכר ולהפוך במשפט זה ללא הרף, הקרבתי קרבן לאלים ואף הקטרתי קטורת שנשארה על המזבח מאז הטכס האחרון, אך ללא הועיל. דומה הייתי עלי כסהרורי, יום ולילה הילכתי ברחובות עיר, ומילאתי את תפקידי כפי שרק עבד נאמן כמוני מסוגל למלא, אך בליבי עוד הייתי דש וחוזר ודש במשפט זה.

יום אחד, לאחר שסיימתי עם מלאכות הבית ובצעתי את כל אשר הוטל עלי לבצע, החלטתי, תחת לשבת עם חברי, המשרתים מהבתים במורד הרחוב ולשרוק לעלמות החולפות, להכניע את רגש המרדנות המשונה שצץ בי לפתע, אודה שחשתי רגשות אשמה על היותי כה כפוי טובה למשפחה אשר הצילה אותי מחיי עבדות אכזריים בתנאים שלבהמות יש טובים מהם ובמקומות שאליהם אף ילידי הג'ונגל לא מעזים להכנס. פעם כשהייתי כפוי טובה, והתעקשתי על עניין כל שהוא, סיפר לי אדוני על המקום בו נולדתי, העיר ירושלים, וחי האלים, לא הייתי רוצה לגדול באותה עיר (אם הייתי זוכה בכלל לגדול בה ולא הייתי נקטל מייד על ידי המורדים הפראיים שבה). מאז למדתי, שאם יש מקום מסוכן עלי אדמות, הרי שזו ארץ ישראל שאף אדוני בקושי רב נחלץ הימנה, ואם איני אסיר תודה על שחולצתי מאותו המקום, הרי שאני כפוי טובה בזוי שאף על הצלת חייו ממוות אכזרי בידי מורדים אלו שאכזריים הם כחיות איני מודה. מאז למדתי את שחייב אני כלפי משפחתי, והייתי מעדיף למות מאשר לבגוד בהם.

כך, באותו יום, תחת להעביר את הזמן עם ידידיי המשרתים, קמתי והלכתי לזקן העיר, אדם ששיבה זרקה בשערו ושעוד זכה לראות בהתמוטטות האימפריה הבבלית שחוקת העצמות, אדם שהשמועות שהלכו בעיר על יכולת הנבואה שלו היו מסמרות שיער, והיו שהעיזו לטעון, אף כי זה היה שנוי במחלוקת, כי הוא חזה את אחרית הימים. אשר לי, כיוון שלא ידעתי בדיוק מהי אחרית הימים, ולשאול את משפחתי חששתי, מפחד שיאמרו, "אה, ראש של עבד", העדפתי שלא להביע דיעה בנידון.

 
הגעתי לביתו של האיש ונקשתי קלות על הדלת, היא נפתחה בידי פילגשו: "במה אוכל לעזור לך"? שאלה אותי. היא כבר הכירה אותי מביקורים קודמים אצל בעלה בשליחות אדוני. "אוכל לראות את ספארטאנוס?", שאלתי,  "הוא בפגישה עכשיו עם ראש העיר, עוד כמה דקות הוא יתפנה ותוכל לראותו", השיבה, "אתה בשליחות מטעם האדון יושב הראש?", שאלה, האדון יושב הראש היה השם בו קראו כולם לאדוני. השבתי בשלילה והונחתי לחדר המתנה בגודל של אולם נשפים ממוצע, שמזרקה יפיפייה שקרני השמש נשברו במימיה, שטפה בו בשלווה

לאחר כמחצית השעה, נכנסה נערה משרתת צעירה לאולם, וקראה לי בלי גינונים מיוחדים לבוא אל האיש. נכנסתי לחדר, הוא ישב כשגבו אל השמש ושיחק עם גביע מוזהב. "מה מביא אותך אלי, איש צעיר?", שאל, סיפרתי לו את כל הסיפור, והוא ישב, מנענע בראשו הסב ומהמהם חרישית.

לאחר שסיימתי השתררה דממה. הוא הפך, כנראה , בדבר במשך דקות אחדות וכשסיים, פתח ואמר בשקט:  "קורנליוס, ראה, אתה בן לעם עתיק יומין ונצחי, העם היהודי. עמך הוא עם של אנשים הנחושים בדעתם, עקשים ושונאי עול זרים. לא לפלא הוא בעיני שמחשבות אלו עלו בראשך, לפלא הוא בעיני שהם עלו רק עתה. יש להניח שאדונך מודע לנטיות הללו שבך ואף עלול לנסות לשבור אותם בדרכים הידועות רק לו.

משפחתך, משפחה עברית חשובה היא. אביך, היה מראשי המורדים בצבאו של בר כוכבא ואמך הייתה נצר למשפחת המלוכה, אתה הנך נצר לשושלת יהודית מפוארת אשר דורות רבים הנהיגו בניה את העם אם כמצביאים ואם כשליטים, עד שעם דיכוי המרד דוכאה גם השושלת", פציתי את פי ושאלתי "אך האם אין העברים גזע נחות ובזוי, אשר כל רואיהם יכירו בהם לרעה?" ,אך שאלתי, והבעת פניו הפכה לנזעפת שעה שמלמל "אוה, ראו מה הכניס בו אדוניו", ולי אך ענה "לא, הזרע היהודי עתיק ומפואר מהגזע הרומי, אשר על אף כוחו ועוצמתו לא השכיל להגיע להשגיהם של היהודים בכל הדורות ומשום כך החליט לדכאם".

יצאתי משם מהורהר והמום. דבריו פגעו בי הישר במקום הרגיש ביותר שבי, נאמנותי למשפחתי ולאדוני. ידעתי כי אם אך אספר לאדוני את אשר אמר הזקן אודות העברים, יצווה מיד לעצרו כבוגד המהלל גזע שדוכא על ידי הקיסר, ידעתי שאבי, לא יחוס ולא ירחם, ואם יידע כי זקן העיר אמר כדברים האלה, יענישנו אם בעצמו אם באמצעות אנשי הפדרציה הנתונים למרותו.

פסעתי כשיכור ברחובות העיר, דבריו הלמו בי כפטישים, ראשי הסתחרר עלי.
כשהגעתי אצל ביתי, בשכונת היוקרה "אל דוראדו" שבמערב העיר, ראיתי את חבריי המשרתים שעונים על גדר האבן, מחפשים בין העוברים והשבים קרבן לתעלוליהם, ולפתע הבנתי מה רב המרחק בין כושים אלו, שנשבו מבין הכפרים באפריקה הרחוקה, לביני, ולא רציתי, הו כמה שלא רציתי, להיות כה שונה מהם. הלא אלו חבריי וידידיי, אתם חלקתי את רגשותיי הכמוסים ביותר, ואליהם נמלטתי כל עת אשר לא מצאתי מקום לעצמי בביתי כדי לשרוק לעוברות ושבות.

מאותו היום לא מצאתי מנוחה לנפשי. מחשבות בעתה ייסרוני, בתחילה חשתי רגש עדין המקשר אותי לשושלת עליה סיפר לי הזקן, אך לאחר מכן כל שחשתי היה שנאה לאותו גזע מוזר שנדבק בי ולא מאפשר לי לחיות את חיי הטובים, חיי עבד ברחוב ה17 בפומפיי. הרגשתי תערובת רגשות משונה, מחד תחושת פחד ושנאה כלפי הגזע המוזר הזה, הרי כל שידעתי עליו עד היום הוא שלבניו יש קרניים והם ילידים באיזו ארץ מדברית ושוממה במזרח התיכון, זכרתי את התמונות שפורסמו בעיתון "הקיסרות" שערך ברוטוס, ידידו האישי של הקיסר המנוח יוליוס ושהופץ בין משפחות האצולה, בו צויירו ראשי גולת יהודה כשדים מזוקנים עם מבט מטיל אימה. ומאידך חשתי תחושת דחייה כלפי עצמי על העזתי להיות כה כפוי טובה כלפי אלו שגדלו אותי, כיצד מסוגל אני להרגיש איזה קשר שהוא כלפי אנשים אלו אשר מטריחים את מיטיב חיי להאבק בהם כל הזמן, ואיזו טענת הבל זו בפי הזקן, כי אנחנו האומה הרומית המפוארת, נאבקים בעברים רק מקנאתינו בהם ומחוסר יכולתינו להגיע למורשת המפוארת שלהם?

 
לא החשבתי את עצמי כמבין גדול בהיסטוריה או בפוליטיקה, אך ידעתי בליבי כי דברי הזקן הם שקר, מעולם לא היה לעם העברי שלטון ראוי לשמו ואנשי צבא ראויים לתארם, הרי לאלו המצויירים בעתונו של ברוטוס לא ניתן לקרוא 'מנהיגים' אפילו בחלום. או שמא היה זה רצוני להכחיש את הדברים מתוך מחשבה ילדותית שאם אתעלם, הבעיה תיעלם.

אך, לא רק שהיא לא נעלמה, היא התעצמה, ייסורי המצפון הלכו והיכו בי עוד ועוד. איך יכולתי להיות כה כפוי טובה, איך יכולתי להרגיש בכלל איזה רגש שהוא כלפי העם המוזר והמפחיד הזה. והבעיה היתה שהמשכתי להרגיש מחד קשר לעם הזה ומאידך שנאה כלפי עצמי על העזתי להרגיש כך.
לא ידעתי את מי להאשים בדילמא הזאת שלא רציתי ולא חשקתי להקלע אליה, וכך הלכה והתבררה במוחי העובדה כי בהכל אשם הזקן, זקן העיר. הלכתי ושכנעתי את עצמי יומם וליל כי הזקן אשם והוא ששכנע אותי לטמטם את ראשי בעובדות שאינן נכונות כלל וכלל, ולסבך את עצמי בסיפור שבו לא רציתי להיות. ידעתי אי שם בסתר ליבי כי העובדות נכונות אך פחדתי מהמציאות ומהאמת שבדבר. לא רציתי כל קשר לעם המפחיד הזה!

לאט לאט הטפתי לעצמי ושטפתי את מוחי בהבנה כי הזקן בוגד הוא וכי אני היחידי שיכול להציל את בני העיר מנוכלותו. ידעתי בסתר ליבי שאני הוא זה המפחד להתמודד עם מה שהוא הציב מולי, והפחד הוא הגורם לי לשכנע את עצמי בזה, וזה הכאיב לי. שנאתי את עצמי על פחדנותי, ידעתי שכל מילה שלו היתה אמת לאמיתה, וידעתי שמה שעלי לעשות במקום לשכנע את עצמי בשקריותו של דבר שאני יודע כי אמיתי הוא, זה פשוט להתמודד בגבורה מול הידיעה מי אני והיכן נטועים שורשיי. ידעתי כי הכרה בדבר, תחייב אותי להמשיך את שושלת משפחתי, לחזור לדת אבותיי ולנטוש את הרומאים שליטיהם הכובשים. אך העדפתי לברוח אל סיר הבשר השליו והבטוח ולהמשיך את חיי כפי שהיו עד כה.

 
הפסדתי. הפחד ניצח, הרצון להיות חלק מדבר שידעתי שאני לא, ולעולם לא אהיה חלק ממנו גבר עלי, הפחד מלהיות עלה נדף ונרדף, האימה שבחוסר הבטחון גרמה לי לאבד את שארית הכבוד שהיה בי כלפי עצמי ולעשות צעד אשר ידעתי כי אין נבזה ממנו, צעד שידעתי כי בגינו אשנא את עצמי עד סוף ימי.

 
וביום קיצי אחד, אחרי חדשים של לבטים הלכתי אל אדוני והסגרתי באזניו את כל תוכן שיחתי עם הזקן. בנוסף, ביקשתי ממנו שבוע של חופשה מחוץ לעיר. ידעתי, השנאה כלפי עצמי לא תתן לי מנוח, ובשום אופן לא יכולתי להמשיך להיות כרגע עם המשפחה אליה  כה רציתי להשתייך. הרגשתי דחוי מכל העולמות, וכך ארזתי את חפציי ונסעתי לעיר לוגדונום בחבל גאליה, להתאושש מהמלחמה הפנימית שבי.

לאחר שבועיים חזרתי לעיר, וכשהגעתי עם סוסי מעל ההר הצופה אל העיר הוכתי בשוק, העיר שהיתה רבתי עם, עיר ואם בקיסרות רומא, שכבה לנגד עיניי מדממת ופצועה, מכוסה בטונות רבות של אפר ופיח. ההר וזוב שהתנשא מולי העלה עשן כמקטרת שטנית, והשקט ששרר על פני העמק רעש באוזני כאלף תופים. ממרגלות ההר ראיתי דמות חבולה ופצועה צועדת, היה זה בנו של אחד מנכבדי העיר, בגדיו היו קרועים ואדמה על ראשו ואט אט הוא צעד במעלה ההר.

"כה יעשה לי אל-הים וכה יוסיף" ,מלמל לעברי, "אם לא אהרגך ברגע בו יהיה הסיפק בידי לעשות כן". "מדוע?" , שאלתיו ביראה, "אתה האשם בחורבן העיר הזאת, אתה האשם בהרג בני משפחתי וחביריי". הוא לא הוסיף דבר, קם והסתלק לו מדדה לאיטו לעבר העיר העשנה. ירדתי לי לעבר העיר ושם פגשתי זקנה פליטה שנצלה אף היא מההתפרצות שהואילה לספר לי את אשר התרחש בהעדרי:

מיד לאחר שיצאתי מן העיר, סיפרה, הקיפה פלוגת לוחמים מהפדרציה הקדושה את ביתו של הזקן ודרשה ממנו לפתוח את הדלת שהיתה נעולה. כאשר לא באה תגובה מתוך הבית, פרצו הלוחמים את הדלת והסתערו אל תוך הבית, שם חכו להם כמה צעירים שהשתייכו ככל הנראה לשרידים של העם העברי העתיק שהכו בהם שוק על ירך, הקרב נמשך דקות ארוכות וכשנראה היה שיד הצעירים העברים תגבר, הגיעה תגבורת מבסיס הפדרציה במרכז העיר, יחד עם כח מיומן היטב ממשמר הכס הקדוש ויחד הם פתחו בטבח אכזרי של הצעירים הנאבקים. הזקן הצליח להמלט יחד עם קבוצה מבחוריו לעבר ההרים, ולאחר שכל בני העיר יצאו לחפש אחריהם יחד עם הכוחות הקיסריים, טיפסו הזקן ואנשיו אל ההר המתנשא, נעמדו אל מול הלוע של ההר וקפצו באחת אל לב ההר כשהם קוראים בקול "תמות נפשי עם פלישתים". הקפיצה עוררה את אלוהי ההר וכמה דקות אחר כך ההר התפרץ בקול זעם איום ונורא ומשך 24 שעות הציף את העיר בלבה, זה היה תוכן סיפורה של הזקנה, שהוסיפה, "כדאי לך להמלט מן העיר, כמה מפליטי ההר מבקשים לעשות בך שמות". הנהנתי בעצב וסיפרתי לה על הבחור שפגשתי מדדה במעלה ההר.

 
השנים חלפו, לא למדתי לשנוא את עצמי פחות, להפך, איך שלא הסתכלתי בזה הייתי יותר ויותר שפל בעיני. החיים חלפו ואני נסחפתי אתם, נשאתי אישה והולדתי ילדים, אך לא העזתי להסתכל בעיניהם ולספר להם את האמת על עצמי ועל חיי.
היום, ממרחק של עשרים שנה מהאירוע אני מסוגל להבין את אשר קרה לי אז ואת אשר עוללתי לנפשי. להבין, כן, לסלוח, לא.

כשתקראו מכתב זה, אני כבר לא אהיה אתכם. החלטתי שטוב מותי מחיי, אין לי עוד תקווה בעולם זה, הצללים הלכו והשתלטו עלי, וחלומות הבעתה לא נותנים לי מנוח, אולי שם, יהיה לי טוב יותר. אולי אוכל להתחיל מחדש. התפללו בעד נשמתו של עבד אומלל, עבד שהיה ונותר עבד. אולי לא במונח הפיסי אבל ללא ספק עבד לפחדיו, ליצריו ולחולשתו. היו שלום.

_________________

"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"