תחרות כתיבה חופשית

את אינך מכירה אותי, ואני איני מכיר אותך, מעולם לא נפגש, ובע"ה עוד נפגש, אך אם כל זאת כבר זמן רב אני רוצה לומר לך: אני מתגעגע.

לא עובר יום בו איני חושב על שנינו, על הפגישה הראשונה, על הדיבור הראשון, החיוך, המבט, יום איננו חולף בלי מחשבות מתי יפגשו דרכינו, ומתי נהיה לבעל ואישה.

אני חולם על אותו יום בו אני בחליפת חתן תחת החופה, ואת בשמלת כלה צחורה, מחייכת תחת ההינומה, ושנינו מתרגשים. ברכי ינקשו זו בזו, קולי ירעד, בטוח אבכה, אך את תסלחי לי, זה הרי היום מיוחד של שנינו, תחילת דרכינו המשותפת לנצח נצחים.

בכותבי, עתה הבנתי את שאמרו חז"ל "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים-סוף". בים סוף נקרע הים האחד לשנים. שני נחשולי מים אדירים השואפים אחד לשני ולא נפגשים, כוח עצום ובאמצע יבשה. מה היה קשה לים להיבקע, כמה קשה היה למים להיפרד. אך הם נפרדו לעשות רצון קונם, עד אותו רגע בהם חזרו להיות אחד, מציאות אחת, הוויה אחת- ים אחד, כמו שנועדו בתחילת בריאתם. כך נשמותינו, ירדנו לעולם נפרדים, נשמה אחת בשתי גופות, ובינינו יבשה. עתה מייחלות עינינו ליום בו יפגשו מים במים, ותשוב הבריאה לאיתנה, היום בו נהיה אחד.

שוב עולות בי המחשבות, איך אובילך בידי הרועדת, מתחת החופה אל חדר הייחוד, שם לראשונה מבטינו יוכלו להיפגש. בתארי זאת, עוברת בי רעדה, רגש לא מוסבר שחוצה את כולי, הגעגוע מציף את ליבי, געגוע לך, שאינני מכיר ואינני יודע.

בטוח אני שאי-שם, יושבת גם את, וכמוני שופכת צקון לחשך לפני מי שאמר והיה העולם, מתפללת בלחש ומבקשת, שאותו יום יגיע, ששנינו נפגש, שאש האהבה תוצת לנצח.

שנינו מחכים ומייחלים לאותו יום, ליום בו נבנה יחדיו את ביתנו, את ואני, ביום בו תושלם הבריאה החסרה, היום של "והיו לבשר אחד",היום בו יושלם מעשה בורא כל העולמות, שברא את האדם, "זכר ונקבה ברא אותם", שני גופים, שתי ישויות משלימות, "ויקרא שמם אדם".

בת הקול המכרזת בת פלוני לפלוני כבר מהדהדת בי במלוא עוצמתה, כאילו אומרת, הגיע הזמן, קום, צא לחפש את אבידתך, תהיה אדם.

יבוא היום ובו יושלם החסר, היום בו נתברך ב"יוצר האדם". את בשמלה לבנה, אני בחליפת חתן, עומדים תחת החופה, ואני בקול רועד אומר, הווי לי לאינתו, הרי את מקודשת לי, ומיני אז, עולם חדש, אדם.