ראה

*--[if !supportLineBreakNewLine]*
*--[endif]*

ספר דברים מתחלק לשלושה חלקים:

א' עד פרשת ראה - ספר מוסר
ב' מ'ראה' עד 'והיה אם שמוע תשמע' שבפרשת כי תבוא - חלק המצוות.
ג' מ'והיה' עד הסוף - לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו - נבואות לעתיד, כולל אחרית הימים.

פשט בתוך פרשת ראה:

הפרשה מתחילה ממצוות הברכות והקללות. זה בעצם פתיח וגם נקודת מעבר לחלק השני של ספר דברים.

בהמשך, לא ברור לי כיצד זה קשור – מצוות איסור הבמות. פרשת איסור הבמות כשלעצמה נראית ככפילות על גבי כפילות של דבר אחד. וגם זה לא ברור לי למה. לסיכום הפסקה, אני לא מצליח לקשר משפט למשפט.

אז אני אכתוב מה שאני כן מבין, ויבוא מי שיבוא וימלא את דברי.

אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים אשר אתם יורשים אותם את אלהיהם על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תגדעון ואבדתם את שמם מן המקום ההוא.

גם אם זה לא נכתב כהקדמה לאיסור הבמות (וייתכן שלא), צריך להעתיק את זה כדי להבין את ההמשך.

נראה לי שיש פה לעג מסויים לדרכי הגויים שכל דבר טוב שהיה להם – מייד עשו ממנו איזה חפצא של אלילות (והמבין יבין) – ההרים הרמים והגבעות וכל עץ רענן.

וממילא מובן ההמשך:

לא תעשון כן לה' אלוקיכם. כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם לשכנו תדרשו ובאת שמה.

 לא העץ הרענן הראוי בעינינו שישכון בו אלוקים – שם הוא ישכון. אלא הוא יבחר היכן להשכין את שכינתו, ואנו אין לנו אלא לדרוש –"לשכנו" – להיכן שהוא שוכן.

אנחנו לא יכולים לבנות פסל ואז להחליט בשביל הקב"ה שהוא צריך לשכון בפסל. הוא מחליט.

והבאתם שמה עלותיכם וזבחיכם ואת מעשרותיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבותיכם ובכורות בקרכם וצאנכם. ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלוקיך.

זהו ההמשך הטבעי של הפסוקים הקודמים.

לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום איש כל הישר ביעניו כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה אשר ה' אלוקיך נותן לך.

אני מחכה לשמוע הסבר לפסוק, לא פירוש המילים, אלא כיצד הוא נקשר לעניין, ומה משמעות הביטויים.

ועברתם את הירדן וישבתם בארץ אשר ה' אלוקיכם מנחיל אתכם והניח לכם מכל אויביכם מסביב וישבתם בטח. והיה המקום אשר יבחר ה' אלוקיכם לשכן שמו שם שמה תביאו את כל אשר אנכי מצווה אתכם עולותיכם וזבחיכם  מעשרותיכם ותרומת ידכם וכל מבחר נדריכם אשר תדרו לה' ושמחתם לפני ה' אלוקיכם אתם ובניכם ובנותיכם ועבדיכם ואמהותיכם והלוי אשר בשעריכם כי אין לו חלק ונחלה אתכם.

כל זה המשך של הפסוק לא תעשון.

השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה את כל אשר אנכי מצוך.

שוב כפילות לא מובנת. רש"י אומר ליתן לא תעשה על הדבר. אבל אני רוצה פשט – בשביל מה צריך ליתן לא תעשה על הדבר? ולמה במצוות אחרות לא מצינו שהכתוב כופל כדי ליתן עשה ולא תעשה?

רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. רק הדם לא תאכלו על הארץ תשפכנו כמים.

הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל – זהו דבר הלמד מסופו, שבהמשך כתוב "אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו" – אם כן "הצבי והאיל" הוא ביטוי לבהמות גלאט – שלעולם אין עליהם שאלה של איסור במות ואיסור טומאה ושאר דיני קרבנות.

הייתי שמח לשמוע גם הסבר מה זה "תשפכנו כמים" למה שנשפוך מים?

לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך וכל נדריך אשר תדור ונדבותיך ותרומת ידך. כי אם לפני ה' אלוקיך תאכלנו אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך ושמחת לפני ה' אלוקיך בכל משלח ידך.

שוב כפילות. אבל פה ניתן לתרץ בקלות: "לא תוכל" זה בעצם מחובר למקרא שמעליו – רק הדם לא תאכלו, ועוד משהו לא תאכלו – מעשר דגנך וכו'. – שלא תאמר אם איסור הבמות חל רק על קרבן ולא על סתם אוכל – אז הכל מותר. אלא לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וכו'.

השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך.

לא ברור לי ההקשר. ואולי מרכז הלויים היה בירושלים, וממילא כשתעלה לירושלים אז יאכלו גם הלויים (שהם עניים), ולא רק אתה ובני ביתך ועבדיך.

כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך כאשר דיבר לך ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך תאכל בשר. כי ירחק ממך המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשום שמו שם וזבחת מבקרך ומצאנך אשר נתן ה' לך כאשר ציויתיך ואכלת בשעריך בכל אות נפשך. אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו הטמא והטהור יחדו יאכלנו.

"כאשר ציויתיך" – והיכן ציויתיך? בפסוק דלעיל – "רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר"

מהפסוק "כי ירחיב" עד "והבשר תאכל" – לכאורה הכל פה כפילות אחת גדולה. וצריך עיון למה.

רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר. לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. לא תאכלנו למען ייטב לך ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'.

נראה לי שמשה רצה להדגיש את האיסור ואת חשיבותו מכל הכיוונים. אבל לא ירדתי לסוף דעתו – האם אי אפשר היה לכתוב יותר בקיצור.

רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ה'. ועשית עולותיך הבשר והדם על מזבח ה' אלוקיך ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלוקיך והבשר תאכל.

שוב כפילות.

שמור ושמעת את כל הדברים האלה אשר אנכי מצוך למען ייטב לך ולבניך אחריך עד עולם כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלוקיך.

כי יכרית ה' אלוקיך את הגויים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך וירשת אותם וישבת בארצם השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך ופן תדרוש לאלוהיהם לאמר איכה יעבדו הגויים האלה את אלוהיהם ואעשה כן גם אני וגו'

זה לכאורה המשך והרחבה של האמור למעלה "לא תעשון כן לה' אלוקיכם"

לסיום, פשט בכתוב:

"עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה. ואכלת לפני ה' אלוקיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים.

.....

מקצה שלוש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך. ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלוקיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה"

הכל כאן המשך אחד:

א. צריך לעשר את התבואה (מלבד מעשר ראשון). לצורך העניין נקרא למעשר הזה מעשר X.

ב. צריך לאכול את מעשר X בירושלים וכו' כשאר הדינים הכתובים בו.

ג. פעם בשלוש שנים צריך להוציא את מעשר X אל מחוץ לרשותך הפרטית – "והנחת בשעריך" – בשער העיר, בכיכר או בשוק, אינני יודע מה בדיוק היה שם. ומה יעשו עם מעשר X באוצה שנה? יאכלו אותו העניים, והזכיר את הלויים שגם הם בדרך כלל עניים.

ד. במשך הזמן התפתחו למעשר X שני שמות נפרדים – בשנים שאוכלים אותו בירושלים הוא נקרא "מעשר שני", ובשנים שנותנים אותו לעניים "מעשר עני".

ה. צריך להבין למה הכתוב נתן טעם לאכילת המעשר בירושלים – "למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים", שלא בכל מצווה הכתוב נותן טעם. והתשובה, לדעתי – שכיוון שחילקו את המעשר X פעם לבעלים ופעם לעניים, יהיה פתחון פה לבעל הדין לחלוק ולומר – למה יקופח חלקם של העניים בשאר השנים? – ועל זה ענה הכתוב – שיש כאן מטרה חשובה – למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך כל הימים.