ראה

בפרה"ש נמצאות ההוכחות האהובות על אברם להשערת המקורות, הבכור והמעשר.
המעשר הוא לא קושיא כלל וע"ז אולי בהודעה נפרדת, אבל הבכור הוא קושיא, רד"צ הופמן פירש:
... אנו נפרש על כן על פי קבלת רבותינו זכרונם לברכה ... לדברי המפרשים שלנו, נאמרה המצוה לפני ה' אלקיך תאכלנו וגו' כלפי הכהנים האוכלים את הבכור, השאלה מפני מה אין המקרא אומר להדיא כי כוונתו אל הכהנים, אין לה שום מקום רק לדברי מבקרי המקרא המעיזים לטעון שכאילו חס ושלום ספר דברים הוא ספר בפני עצמה בלי קשר עם הספרים הראשונים, לדידן המאמינים בקדושת תורתנו הקדושה שכולה ניתנה מפי הגבורה למשה רבינו עליו השלום, וספר דברים אינו אלא השלמה לספרים הראשונים של התורה, ובכל מקום מתייחס ספר דברים אל המצוות שנאמרו בספרים הראשונים כאל דבר ידוע, דבר שנביא עליו עוד ראיות בפסוק הבא, כל הקשיים מתבטלים מעצמם, כיון שכבר נאמר להדיא בבמדבר שבשר הבכור נאכל לכהנים, אם כן הרי מובן מאליו שמה שנאמר בספר דברים תאכלנו מתכוון אל הכהנים, וכמובן רבותינו חכמי התלמוד לא ראו שום קושי בפסוק זה.

ובדברים יב פירש:

ואכלתם שם, כאן לא נאמר מי יאכל את המתנות, כיון שכבר נאמר הדבר בשאר מקומות, יש מהם שאינם נאכלים אלא לכהנים, כגון ביכורים ובכורות.

רד"צ הופמן כותב, בכל מקום שקוראים בספר דברים, צריך לפרק את הטקסט, לבצע גזור, ללכת לחומש במדבר או ויקרא, לבצע הדבק, וכעת לקרוא את הטקסט, כשהוא מודבק במקומו, אבל הטקסט במקורו בספר דברים, הוא נטול משמעות.
והגולש לו חכמו פירש באשכול 'פתרון חידת חיבור התורה':
הבכור נזבח ובשרו לכהנים (במדבר יח טו לפי פשוטו). רק בדברים (יב ו, יב יז, יד כג, טו יט) נאכל הבכור לבעלים בעיר הבחירה. גם כאן ההבדל ברור: אכילת ישראל בעיר הבחירה היא קידוש מספיק של הבכור, ההבאה לכהן אינה אלא כשאין עיר בחירה, וזהו הקידוש היחידי - אכילת הכהן (אמנם ההלכה אינה כך, אלא לפי מדרש חכמים גם בעיר הבחירה נאכל הבכור רק לכהנים, והישראל אוכל רק בעל מום, ראה רד"צ הופמן. הסיבה לכך היא כרגיל, שהמציאות היתה שהמצב האידילי המתואר בס' דברים מעולם לא בא לידי ביטוי מוחלט ותמיד היה רופף, מכיון שכך אי אפשר לקבוע שהבכור נאכל בעיר בחירה ע"י הבעלים, שהרי ברוב התקופות אין עיר בחירה. לכן תפסו תמיד חז"ל את חוקי דברים כמשלימים ולא כמחליפים, שכן אין החלפה מלאה).

אחרי בקשת המחילה, התרוץ של רד"צ הופמן דחוק למדי שהרי הכתוב אומר:

רשימת סתירות (וסתירות לכאורה) בין פרשת ראה לשאר התורה.

בער
התירוץ שהקריבו באיסור (שכבר מופיע באב"ע) גם הוא דחוק. ראשית, די ברור מהניסוח שאין כאן תוכחה (כמו שכבר העיר הרמב"ן). שנית, נאמר שהמצב ישתנה רק אחרי "וישבתם בטח", ולא שיש לתקן את הדבר באופן מידי.

בפרשת ראה מחדש משה את חוק המקום הנבחר שסעיף עיקרי בו הוא החובה לאכול את כל מתנות הקודש בירושלים. וכאן שמתי לב שיש שלושה סוגים של ציוויי אכילה והם: חובה לאכול עם העניים (הגר, היתום והאלמנה והלוי) - מאכל שבועות, מאכל סוכות, מעשר פעם בשלוש שנים (ושם רק העניים).
חובה לאכול עם הלוי - תיאור כללי של כל המתנות, מעשר.
חובה לאכול לבד - בכור, קרבן פסח.
והדברים מבוארים כמין חומר, את מאכל השבועות והסוכות אוכל הבעלים עם אורחים נזקקים, מעשר פעם בשלוש שנים הוא מעשר עני, והלוי מופיע שם ביחידה נפרדת - שמא כהתייחסות למעשר ראשון?
כלל המתנות מונות מתנות שנאכלות לבעלים ולכהן. מעשר כולל את מעשר שני ואת מעשר ראשון.
פסח לא נאכל אלא למנוייו. בכור - הרי הכתוב מדבר בכהן...