כך היא דרכה של תורה: פת במלח, ואומנות נקיה וקלה.

   א. "כך היא דרכה של תורה. פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה; ובתורה אתה עמל. אם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך. אשריך לעולם הזה, וטוב לך לעולם הבא".
   בדברים המופלאים האלה שהובאו בסוף מסכת אבות, אני רואה חלק מהותי מחייו של היהודי באשר הוא.
   לא, לא רק של "בן התורה". לא של האברך. לא של מי שתורתו אומנותו. הדברים בהיקף הרבה יותר נרחב ובסיסי. הרי מצוות תלמוד תורה היא על כל יהודי באשר הוא, ולכן אפילו אם הוא עוסק במלאכה, יאכל בצל וישב בצל התורה ככל האפשר, ולא יאכל אווזין ותרנגולים ויהיה לבו רחוק מהתורה ואפילו כמלוא הנימה.

   ב. וכי מה חשבתם, חלק מהאברכים הנכבדים? ש"בעל בית" שעוסק בתורה שיש עימה מלאכה, חי ברמת חיים משופרת יותר משל אברך כולל? שהוא חי בנוחיות ובעצלנות גדולה יותר? לא. כל החושב כך, לא רק שטעות עולה בידו, אלא שכנראה והוא לא מעורב בדעת עם הבריות כלל ועיקר.
   בא וראה: קם לו יהודי פלוני השכם, מזדרז לו אל המקוה ואל תפילת השחר, ולאחר פת שחרית קצרצרה, יוצא לו אל בית המדרש עד הצהריים. לאחר שסיים את חוק סדריו היומיים, הוא ממשיך עכשיו אל סדר המלאכה, ועוסק לפחות כשש שעות באיזה משלח יד ודרך ארץ שזימן לו ה' יתברך. ומכאן והלאה כבר תפילת ערבית הגיעה, וכבר כל כולו נתקיימו בו הדברים של רבינו עובדיה מברטנורא, שפירש והסביר שיפה תורה עם דרך ארץ משום שלאחר שזו באה והתישה כוחו של אדם, מגיעה זו ושוברת את גופו...
   שמא תאמר שיש שכר גדול לפעולתו, ועל כל פנים הוא משתרע לו בלילה על מיטות זהב וכסף המונחות על רצפת בהט ושש? נו, באמת. מנהג המדינה כיום הוא -בשוק המשרות הבסיסיות, שהעובד המסור צריך להשקיע בעבודתו לפחות משמרת שמונה שעות כל יום, ועל זאת להוסיף עוד "שעות נוספות", לגלות יוזמה ומסירות. יהודי שעושה את הקבע שלו בתורה, ועובד כעראי, לא עד כדי כך ישתכר הרבה יותר מאשר אברך כוילל טוב מקבל מהמלגה.

   למעשה מי שרוצה לקיים תורה שיש עימה מלאכה, ומתוך כך ממילא התורה קבע והמלאכה עראי, שהרי "תורה שיש עימה מלאכה" גרסינן, ולאו איפכא, יתכן מאוד ויאלץ לקיים את אותה דרך של תורה, ב'הידור' לא פחות גדול משאר אברכי הכולל.

   ג. לכאורא נמצאים הדברים לעיל, מול תמיהה עצומה. וכי אתה יכול לקרוא למישהו שעוסק בתורה רק כחמש שעות ביום, כאילו תורתו קבע? כאילו הוא אינו רודף אחר העולם הזה? הרי כתב הרמב"ם כלשון הזו; "כיצד? היה בעל אומנות יהיה עוסק במלאכה שלש שעות ביום, ובתורה תשע"!
   נו!! הרי לך! הנה הגדר והנה השיעור!

   לא, חברים יקרים, יש כאן בעיה לא פשוטה.
   לא לחינם אמר רבי מאיר "לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה".
   לא לחינם שבחו חז"ל בכמה מקומות את האומנות, וכגון בתוספתא קידושין פ"א: "רבן גמליאל אומר כל שיש בידו אומנות למה הוא דומה, לכרם שמוקף סייג" וכו'.
    "העובד הלא מקצועי", כדאמרי אינשי, אין בידו אלא לעבוד עבודת משמרת בשכר נמוך וקצוב, תחת משמרת המעסיק ודרישותיו, כרגיל עבודה של לפחות שמונה שעות ביום, לא כולל זמן הנסיעות אל העבודה, וכל זאת בשכר נמוך יחסית. ליהודי כזה כמעט לא נותר זמן וכוחות לעסוק בתורה בשאר יומו. ודוק היטב בדברי הרמב"ם שכתב: "היה בעל אומנות".

   למעשה, היחידים שיכולים באמת לשלב תורה קבע עם מלאכה עראי, הם בעלי אומנות כלשהי. לא משנה אם זהו נגר, או בעל חנות קטנה, או אולי חשמלאי, או אדרבא מהנדס. בעל אומנות, שכרו קצוב על פי עבודתו ולא על פי שעותיו, וגם עיתותיו יותר מצויות בידו, ומתוך כך הרבה יותר ביכולתו לעשות תורתו קבע ובאמת להשליך את יהבו על מי שאמר והיה העולם, שהרי "שלא עשירות מן האומנות ולא עניות מן האומנות אלא הכל לפי זכותו".
   אבל מי שמתקשר עכשיו למוקד של אורנג' (נניח. לא התקשרתי ואיני יודע פרטים. אני סתם זורק דוגמא מסרגל החדשות של הפורום) ומבקש לעבוד, ימצא שהדרישה הברורה שלהם היא שעבודתו תהיה עיקר ותורתו עראי...

  ד. אין אלא להצטער ולקונן עוד, על שאין מלמדין האבות את בניהם אומנות. דייקא אומנות. שלא יהא מלסטם את הבריות. כי אם אין הבן יודע לעשות אומנות כלשהי, מה יעשה כשיגדל? הרי אפילו אם ירצה לעסוק בעבודה "בלתי מקצועית", הוא ימצא נתלש מכל סדר היום היהודי, וממילא נתון במצב בלתי אפשרי.
   ולא לחינם שומעים חדשות לבקרים על שיטות חדשות כיצד לעמוד בפרשת דרכים וללסטם את הבריות. כל מיני מאכערים ושנוררים ואנשי קומבינות למינהם, והרבה פעמים על חשבון השכבות החלשות של הציבור החרדי.

_________________

לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבא-ות  

תוקן על ידי 000_אלישיר ב- 07/08/2007 11:10:55

   מאיר הנכבד.
   תודה על תגובתך.



   א. קראתי בזמנו את המאמר שכתבתי, וישרו הדברים בעיני.
   אמנם, אפשר לחלק: יש את החובה הבסיסית של לימוד התורה, לדעת על מנת לעשות וכמו"כ לקבוע עת לה תמיד ביום ובלילה (למעשה, אפשר להכיל את חובת העת הזו, כחלק מחובת הידיעה, שהרי כל זמן שאינו חוזר על תלמודו משכח, וכו').
   אלא שיש יותר מזאת, ועוד לפני שהפלגנו ליחידים שחשקה נפשם בתורה עד כדי בן עזאי, והם העוסקים בתורה הרבה כל יום, אבל עדיין לא הגיעו למדרגה של "תורתם אומנותם" (גם אני אזיל כאן אחר גדר דברי הרא"ש), שאין מבטלים את לימודם אלא כדי חייהם בלבד.
   בא וראה: לכאורא כדי לדעת על מנת לעשות, די לך בעשר פרקי רמב"ם ביום למשך ימי חייך (לאחר שקיימת כילד את "בן חמש למקרא"), כדי לידע את אשר תעשה. באופן כזה נמצאת מסיים את כל היד החזקה אפילו שלשה פעמים בשנה, ובוודאי שהנוהג כך לאורך ימים ושנים, יגיע כבר בתחילת שנותיו בכך, לידיעת אשר יעשה.
   אולם, מי שיצא מבית המדרש, שם שכן כל ימי עלומיו, ועכשיו הגיע לפרקו והוא נושא אשה ואין ברירה עליו אלא לעסוק גם בפרנסתו, האם הוא יוכל להתספק בכהאי גוונא? בשעה וקצת ליום של עיסוק בתורה ותו לא מידי? אמנם הוא אינו יכול להיות כאותה מדרגה של "תורתו אומנותו", שלא מלאו ליבו ברוח טהרה וקדושה עד כדי כך, אבל בוודאי שהוא רוצה מעט יותר חלק בתורה מאשר זאת!
   ולכאורא יש לי להניח, שהם הם אמורים להיות רובא דעלמא. המקצת יהיו תלמידי חכמים ממש כבני לוי (בהגדרה ההלכתית ברמב"ם הלכות שביעית), או על כל פנים שתורתם אומנותם -ובטלים ממנה רק כדי צרכי נפשם ממש (*). לעומתם בקצה השני יהיו אלה שלמרבה הצער יותר קרובים להיות עמי ארצות, ובתווך הגדול תוך כדי זה ימצאו כל בעלי הלב והכשרון, שאמנם ששים ושמחים לעסוק בתורה, אבל גם "עולם הזה" הם צריכים.



   ב. אותם היהודים בני התווך הגדול, חייבים אומנות נקיה וקלה. הרי אם תעמיס עליהם להיות אריסים פשוטים, ושאר מלאכות המפרכות ושוברות את הגוף, מה ישאר להם כוח לעסוק בתורה במקצת זמנם? (באופן משמעותי, כאמור, לא סתם "דף היומי" ותו לא).
  
   ומה בעצם מתרחש? היות שאין לומדים אומנות אלא בודדים, נמצאים הרוב הגדול יושבים בתורה שאין עמה מלאכה וסופה בטלה וגוררת עון וכו', לא משום שאין להם הצורך הנפשי קצת להחליף מוחין מלימוד התורה דבר יום ביומו, ולא משום שאין להם צורך כלכלי גדול לעשות במעשה ידיהם וה' יתברך יתן את ברכתו, כדברי המדרש, אלא פשוט כי הברירה הכמעט יחידה שלהם לעסוק בפרנסה, היא במלאכות גסות וקשות השוברות את הגוף או את הנפש. וכאשר כל אחד שקצת מכיר את שוק העבודה, יודע ומכיר.

   בדברי אלה, שבעזרת ה' מקבלים התפתחות ותוכן תוך כדי כתיבה, אני למעשה כותב שהדרך האמיתית לרוב בני התורה היא כולל חצי יום, ומלאכת אומנות בחציו השני, והמבטלים את דברי חז"ל שהתריעו ללמד את הבן אומנות (אא"כ הוא מוכשר מאוד לתורה, אז ישנה גם דרכו של רבי נהוראי, וכדברי רבינו עובדיה יוסף בעניין, בשו"ת יחווה דעת ח"ג סי' ע"ה), בעצם זורעים רוח וחלילה כל הציבור כולו יקצור סופה, משום שאי אפשר לו לאדם ללא מזונות, וחלילה מזאת הבטלה מביאה לידי שיעמום, ולכן מי שיושב בכוילל וגם אינו יכול ללמוד כל היום וגם אין לו מזונות, נמצא במצב מאוד לא פשוט, בסכנה לא קטנה, ובהנהגה שהיא היפך דברי חכמים.



   ג. חלק נוסף וחשוב מאוד של הדברים, הוא להעלות את גדר אמנות קלה ונקיה, והצורך אליה.
   וכדברי רבינו משה פיינשטיין (חלק יו"ד ד ס' לו): "וללימוד אומנות נקיה וקלה, אין צורך בחסד השי"ת במדינה זו להרבה זמן. ואדרבא! במדינה זו ואף בכל העולם, כמעט כל העשירים נעשו שלא משום לימוד איזה חכמה, לא רפואה ולא הנדסה ולא אף חכמת החשבון. ואף אלו שהיו חכמים באיזה מקצוע, לא נתווסף להן בשביל חכמתם אף לא פרוטה אחת יותר משאר עשירים, אלא הוא רק ממתנת הקב"ה לפי זכותו ומזלו...".

   שאני רוצה לומר, שבדיוק כמו שמצד אחד ניצבים להצר לישראל החושבים שדרך התורה היא ללמד את בן הנעורים אך ורק "תיירה תיירה תיירה", וחז"ל שדיברו שכל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו למדו ליסטות -"לא שייכים לדור שלנו", כך לעומתם נמצאים להצר לישראל המעמיסים אמונת בדיות טפלה, שכאילו הדרך לפרנסה עוברת דרך תעודת בגרות ותואר ראשון בכך וכך, ושאר ענייני ההשכלה המערבית הרחבה.
   ואלא מה, שדווקא אלה מחזקים את אלה: שהרי אי אפשר ליסד אלא ברמה ציבורית, מסלול הכשרת אומנות קצר ומתומצת (קצר, יכול להיות אפילו שנתיים של לימודי אחר הצהריים. איני מדבר כאן על רמה של חוג נגרות לתשב"ר), ולכן מצד אחד אתה צריך להתמודד מול המכשול של הטוענים שכל זאת הוא היפך התורה, ומצד שני מכשילים אותך אלה הבזים לסייעתא דשמיא ומעמיסים חשיבות מופלגת ומופרכת לתהליכי חיי עמי הארץ ותרבותם. אמנם מכשולים שונים הם, אבל מכשול מצטרף למכשול, ומפריעים הם יחד כפליים...

   (*) דברי הרא"ש בנושא מאלפים, ולנוכח זאת אף אצטט חלקם.
   "...כל תלמיד חכם שתורתו אומנותו, ועושה תורתו קבע ומלאכתו עראי, והוגה בתורה תמיד ואינו מבטלה להתעסק בדברים בטלים, אך לחזור אחרי פרנסתו -כי זו היא חובתו, כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון, ובכל עת לבו על גרסתו -ובגמר מלאכתו חוזר מיד לבית מדרשו, והוא נאה דורש ונאה מקיים, ולא סאני שומעניה, הוא בכלל רבנן -כי הכניס צוארו בעול; זה תורה..."
   (שו"ת הרא"ש, כלל טו, סי' ח).

תוקן על ידי 000_אלישיר ב- 08/08/2007 3:04:24

לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבא-ות