או חברותא

דומה היה זכריה כמי שכולם שכחוהו.

 בשעה שהיה מהרהר בינו ובינו, היה מדמה עצמו לאותו נוסע שנטרפה ספינתו, והיו משברים מוליכים אותו לאי שבים. היו מזונותיו מצויים לו בשפע, ומימיו של נחל צלולים, ומערה לישן בה. בנה לעצמו כסא ושולחן ומיטה. כינס בהמות דקות והיו נותנות לו חלבן וצמרן. ואפילו כל מעדני עולם על שולחנו, לא היה אותו אדם שמח שניצל מאותה סערה, שאמר, או חברותא או מיתותא.

 כך היה זכריה בעיני עצמו. בביתו לחם לאכול ובגד ללבוש, ואשתו וילדיו נוהגין בו כבוד. בבית כנסת שלו היו נוהגין בו מנהג דרך ארץ, שהיה מבעלי בתים חשובים. היו עניים בני ביתו, ותלמידי חכמים באוכלי שולחנו. והוא עצמו היה בודד כמי שאין לו בעולמו כלום.

 ידע זכריה שדבר שאינו כשורה יש עמו, ולא ידע מהו. משרבו הרהורים רעים אצלו, נטל תרמילו והכניס בו טליתו ותפיליו, ככר לחם וצפחת מים ופירות ושאר מזונות שיפים למי שיוצא לדרך. ראה שביתו מסודר יפה יפה, ויש בארנק המוצנע מעות הרבה שלא יהא הבית חסר כלום, נטל שלום מאשתו, ויצא לילך לאן שרגליו נושאות אותו. אמר, אם אין מנוחה לי כאן, אצא ואראה מנוחה היכן היא.

 יצא והלך כמה שהלך, עד שעמדה חמה בשיפולי מערב. ראה בית של איכר אחד, וראה שהאיכר קרב בעגלתו ליכנס לביתו, והאיכר זקן מאוד. בא אצלו, וביקש אכסניה. התרצה האיכר שיאכל וישתה וישן עד למחר בביתו, ולא פסק עליו מאומה בשכרו, שאמר, אני לבד בביתי ונעימה עלי חברה. איכרים אין זמנם יוצא לבטלה. עירוני, כיון שהגיע הערב יוצא לשתות ולשחק בקוביא ולראות מחזה, איכר כיון שחשך, אוכל ועולה על יצועו. ראה זכריה שבעל הבית מציע מיטתו, עלה וישן עד לקריאת הגבר.

 בשחרית נטל ידיו, התפלל ואכל, והיה מבקש לצאת לדרכו. ראה לאיכר, שהוא נוטל ענף של שושנה, וחופר בור ומטמין את הענף ומשקה במים רבים. שאל אותו, לנטיעה זו מה היא. ועוד, שכל אותו מקום עצי שושנים בו, ומה תעשה בהם שרבים הם. אמר הזקן, בוא ואראה לך. שושנה זו אורח שבא לביתי אשתקד. ושושנה זו אורח שבא לביתי לפני הפסח. וכך היה מונה עץ אחר עץ שכולם לכבוד אורחים הם. אמר לו, וכולם אתה זוכר. אמר לו, וכך הוא, תדע שכל אדם שבא אצלי אני זוכר. ואפילו שאני דר פה בדרך ואין אדם מצוי אצלי, איני בודד לעולם. שאם אני רוצה לידע כמה אוהבים יש לי בעולם אני יוצא לגן זה ורואה נטיעות שנטעתי.

 אמר זכריה, אם זקן זה אינו בודד, אף אני איני בודד. רצה ללחוץ את ידו של הזקן לשלום וראה שמרובים פצעים בידו. אמר לו, פצעים אלה מנין לך. אמר, כך היא דרכה של שושנה, שהיא מושכת את העין ופצעיה מרובין. פצע זה מנטיעה שנטעתי אחרי אורח פלוני. ופצע זה מנטיעה שנטעתי אחרי אורח אלמוני. תדע, שכל אוהב שיש לי בעולם יש לי ממנו שושנה ויש לי ממנו פצע. שאין אדם אוהב בעולם בלי שיכאב לו ממנו.

_________________

_________________