|
|
| נשלח ב-7/9/2008 01:19 |
 |
| |
טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ' בּוֹ: מִקֶּרֶב אַחֶיךָ, תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ--לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי, אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא.
צ"ב מכיון שה' בוחר את המלך מדוע צריך לומר "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי" הרי ממ"נ המלך הוא ע"פ ה'
תוקן על ידי עצכח ב- 07/09/2008 7:27:09
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2008 10:20 |
|
| |
אתה הוא הבוחר את המלך!!!! ה' מבטיח לך כי הבחירה שלך תהיה מקובלת עליו, ותהפוך בדיעבד גם לבחירה כביכול שלו.
וכך הגמרא בסנהנרין, מי שעולה לגדולה למטה, גם למעלה הוא עולה לגדולה.
וכשם שנאמר באבות- כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2008 10:27 |
|
| |
יט,טז כי-יקום עד-חמס, באיש, לענות בו, סרה.
יט,יז ועמדו שני-האנשים אשר-להם הריב, לפני ה', לפני הכהנים והשפטים, אשר יהיו בימים ההם.
יט,יח ודרשו השפטים, היטב; והנה עד-שקר העד, שקר ענה באחיו.
יט,יט ועשיתם לו, כאשר זמם לעשות לאחיו; ובערת הרע, מקרבך.
יט,כ והנשארים, ישמעו ויראו; ולא-יספו לעשות עוד, כדבר הרע הזה--בקרבך.
יט,כא ולא תחוס, עינך: נפש בנפש, עין בעין שן בשן, יד ביד, רגל ברגל.
מה הקשר של פסוק יז כאן? אם מדובר בדיני עד זומם הרי הדין הזה נאמר לא רק בדיני ממונות אלא גם כאשר העד מעיד על פלוני שחילל את השבת ובמקרה כזה אין שני אנשים אשר להם הריב.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/9/2008 10:50 |
|
| |
דיבר הכתוב ברוב, כי רוב העדויות והריבות, הן על דיני ממונות,- רוב העדויות השקריות נמסרות על ידי עדים אינטרסנטיים, שיוצא להם משהו מעדותם,
בזמנם היה נדיר עדויות לפני בית דין על חילול שבת הכלל- אין אדם(חוטא) מעיד ולא לו, חל גם כאן.
|
|
|
|
| נשלח ב-8/9/2008 10:47 |
|
| |
בוגי"ע,
ייש"כ על הפירוש הנראה כיישוב הטוב ביותר למשמעות תפקיד הכהן שבכתובים. אך חושבני שאי"צ להוסיף בו את המימד "האפיקורסי" של כאילו מאבק בין התורה שבכתב לשבע"פ אם נניח שמעיקר דין התורה היה על הכהן להיות ת"ח הראוי להיות [ואולי אף למנות] שופט ואולי אף לעיכובא וצ"ע.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/9/2008 08:57 |
|
| |
בכל זאת ל'עיקר דין התורה' שבדבריך לא התיחסו חז"ל כך שגם אם חסכת לעצמך את הכניסה להבדלה בין מבטי התורה שבכתב ושבעל פה לטובת החכמים המאוחרים, עדיין שתיקת חז"ל בנושא רועמת ולכן מרמזת על הכיוון שלי.
הנה מאמר על נושא בפרשה (ניקדתי ... את החלק ה'אישי-פוליטי').
כי תצא למלחמה על אויבך
על הרחמים כפשע
מאת: אוהד קמין
בפרשת "שופטים" בספר "דברים" מופיע פירוט הדברים שעל עם ישראל לעשות בהקשר של מלחמה. מן הדברים ניתן להבין כי מלחמה היא הדבר המתאים לעשותו לאויב ורש"י אף מדגיש כי נאמר במפורש "אויבך" כדי שלא תרחם עליו. את נימוקו לכך ניתן למצוא בקביעתו החד-משמעית, המופיעה מיד לאחר מכן והיא שהאויב לא ינקוט ברחמים הדדיים כלפיך.
חוכמה צרופה זו הוכיחה את עצמה לא רק בהסטוריה של עם ישראל אלא בתולדות העמים בכלל; עקרונות היסוד שלה – שעם אויבים יש להילחם ושאסור לערב רחמים במלחמה – מגלים את יעילותם בכל מלחמה עלי אדמות, גם כאלה הנעשות על ידי צבאות פושעים.
בעת מלחמה, לנהוג ברחמים כלפי האויב הוא פשע, שכן, כל פעולה לטובת הצד הלא צודק היא פעולה נגד הצודק. למעשה, הופכים הרחמים המופעלים בעת מלחמה למלכודת מסוכנת לצבא הנוקט בהם, אשר מנחילים לו אבידות קשות, אם לא מפלה. דברי ימי ישראל המתוארים בתנ"ך שזורים במקרים רבים שבהם ביצעו מלכי ישראל את פשע הרחמים והביאו בכך שואה על עמם ועל ארצם. זו הדרך שבה המסורת, מאז פרשת "שופטים", מעבירה לנו, צאצאיהם של אבותינו החכמים, אזהרה מפני נקיטה ברחמים.
יש להדגיש כי לא מדובר בהוקעת הרחמים כרגש. ביהדות יש הערכה גדולה לרחמים כתכונה שאופיינית לאל – האב הרחמן – וגם כשמדובר בעם היהודי עצמו נוהגים להזכיר רבות שבניו מאופיינים במידת הרחמים. הסכנה שבגללה יש להוקיע את הרחמים, במיוחד בהקשר של מלחמה באויב, היא שאז פעולת הרחמים היא ביטוי ברור של אי צדק.
רחמים הם רגש – וזה אינו יכול להחליף את השכל. כמו בכל הפעמים שבהם פעולה לפי רגש מחטיאה את הפתרון הנכון, המסופק על ידי השכל, מי שאינו מעדיף את השכל כגורם הקובע בעניני צדק, עלול לגרום למוות. המקרה של מלחמה הוא כזה שבו מוטלים על הכף עניני חיים ומוות. בהקשר כזה, משמעותם של הרחמים היא אי צדק שמבצעיו עלולים לשלם עליו בחיים. במקרה של מלחמה יביאו רחמים על חייו של מי שראוי למיתה את מותו של מי שחף מפשע.
עקרון זה בא לידי ביטוי במיוחד בדור האחרון ברבים מהמקרים שבהם מופעלים בישראל הרחמים על חשבון הצדק. זה בולט במיוחד במלחמה נגד הטרור, שכן זה למד להפוך את רחמי ישראל לאמצעי איסטרטגי בשירותו ולהפעילו נגדה. דבר זה נעשה בעזרת אביריו המוצהרים של רגש הרחמים, ..... המציגים את החמלה, הויתור והפשרה כאידיאלים נעלים. ערכים אלה קיימים במדיניותה של ישראל מאז קומה ולכן זו מבקשת מאז ומתמיד שלום בינה לבין אויביה, מה שהולך ומחליש אותה בהתמדה.
אם וכאשר תתנהג מדינת ישראל על פי ההגיון היסודי המתבטא במסורת היהודית, היא לא תנהג כלפי אויביה במידת הרחמים אלא תכריז עליהם מלחמה עד חורמה. ישראל הצודקת, אשר אויביה מציקים לה מיומה הראשון, לא תבקש במלחמתה דבר זולת נצחון מלא.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2008 12:14 |
|
| |
למלך וכד' על כל גדולתו, יש להיות קטן מאד בפני החוק ו... השטן -
http://www.bac.org.il/ContentPage.aspx?id=136
מה הפחיד כל כך את שלמה המלך, שבגללו הוא הציב שישים שומרים חמושים מסביב למיטתו. הרבה תמר דובדבני בוחנת מה קורה כאשר כוח, הון ושלטון מתאחדים
_________________
בברכה
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2008 13:08 |
|
| |
לפרשנותה הנפלאה של" הרבה דובדבני" אפשר להוסיף גם פרשנות למדנית חסידית.
"
וזה היה חלקי מכל עמלי" מאי וזה? רב ושמואל, חד אמר: מקלו, וחד אמר: גונדו.
מקלו- שלמה תיקן (מוטות) עירוב
גונדו- שלמה תיקן (ספל) ל-נטילת ידיים
את שלמה המלך לא הפחיד כלום, הדבר היחיד שהפחיד אותו, שיבוא כל מיני נודניקים, לחדר השינה שלו, ויפריעו לו לישון, ואולי גם בדברים אחרים,
מסופר אצל דרויאנוב.
אדם רגיל- אשתו שומרת עליו שלא יפריעו לו לישון,
עשיר- נכנס לחדר השינה והמשרתת שומרת שלא יפריעו לו לישון,
לב לבייב,- נכנס חדר לתוך חדר ועוד חדר, וחמישה משרתים שומרים שלא יפריעו לו לישון,
שלמה המלך, -שישים גיבורים עמדו ליד מיטתו וצעקו, כל הזמן בקול גדול, -שקט שקט המלך ישן -שקט שקט.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2008 13:48 |
|
| |
בוג"ע,
"עיקר דין התורה" אושר ע"י משה רבנו לפני מותו [בפרשת הברכה]:
א. "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל" – הוראת התורה.
ב. "ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך" – עבודת הקודש.
חז"ל לא התייחסו לדבר כי כנראה שבזמנם כבר אבדה תורה מכהונה עכ"פ לשיהיה כל כהן עובד גם מורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2009 10:19 |
|
| |
ועל זה איתא בדרויאנוב
הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה, מדוע צריך ששים?
שפיל לסיפיה דקרא, מגבורי ישראל.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/8/2009 23:04 |
|
| |
בעל
איך לא הבנת את הרעיון העמוק של 60 גיבורים השומרים על שלמה?,. מה מטרת השומרים הגיבורים? לאבד ולהשמיד האויב,
הרי הכל בטל בשישים,- זה המספר שאתו אפשר לבטל,- כל אויב אכזרי.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2009 00:52 |
|
| |
מאן_דהוא: לכאורה סתירה בדברי הרמב"ן בפרשת שופטים 29/8/2003
בפרשית זקן ממרא לגבי לא תסור ... ימין ושמאל -מביא הרמב"ן את הדרשה הידועה אפילו אומרים לך על ימין שהוא שמאל, וכותב הרמב"ן הטעם לכך (וכן כתב החינוך ועוד) שכדי שח"ו לא תיעשה התורה כשתי תורות, חייבים ללכת אחר דברי ביה"ד הגדול וכעניין ר' יהושע ביוה"כ שהלך לר"ג, כיון שעל משמעות דעתם נתן הקב"ה את התורה .אפילו יטעו.
מאידך, בפרשיית עד זומם לגבי הדרשה כאשר זמם ולא כאשר עשה (מקורה לא ידוע), מסביר הרמב"ן הטעם, שאם העידו 2 עדים על ראובן שחייב מיתה והוזמו טרם הומת, זו עצמה ראיה שאינו חייב ושרצו להרוג איש נקי, שכן אילו היה רשע לא היה מצילו הקב"ה ממיתה.
ואילו, כשהעידו והמיתו בעדותן את ראובן ואח"כ הוזמו, לא יתחייבו מיתה משום שכנראה היה חייב מיתה שכן לא ייתכן שהקב"ה יתן לשופטים הצדיקים העומדים לפניו לשפוך דם נקי.
ובכן, האם השופטים עלולים לטעות כפי שמשתמע מדבריו הראשונים, ובכ"ז צריך לשמוע אליהם שלא תהיה התורה כשתי תורות ח"ו, או שמא אינם עלולים לטעות כפי שמסביר בכך בדבריו האחרונים?
נא לעיין בפנים כי אולי לא זכיתי להבין דבריו היטב.
*****
מציץ_ונפגע:
הרמב"ן לגבי זקן ממרא כותב שני דברים.
א. יש לשמוע לדברי בי"ד אפילו הם טועים .
ב. יש להאמין שבי"ד אינו טועה.
אם כוונת הרמב"ן בנקודה השנייה היא כפשוטה הרי שדבריו הראשונים הם רק תיאורטית אם הבי"ד טועה יש לשמוע להם אבל במציאות זה לא קורה . אם כן אין סתירה בין שני הדברים .
אלא שהדבר קשה מאד שמהיכי תיתי לומר שהבי"ד אינו יכול לטעות . ויתכן שהכוונה להכרעות הלכתיות עבור כל ישראל ולא בדין פרטי . אבל את הקושיא לגבי עדים זוממים יש ליישב שזה ענין של אמונה בהשגחה פרטית שאלהים נצב בעדת אל ומכיוון שהמצב בלתי הפיך אחרי ההוצאה להורג הרי שכך הוא רצון הבורא .
*****
בורג_קטן:
לכאורה נראה ליישב כעין שכתב המציץ, לדעת הרמב"ן להדיא בי"ד יכולים לטעות, והטעם ד"לא תסור" הוא מפני שלא יהיה כב' תורות וכמ"ש איהו גופי'.
ולענן עדים זוממים גם כן לעולם י"ל דבי"ד טעו, אלא היאך יתכן שיהרג אדם בטעות בי"ד, ע"ז כתב הרמב"ן, דאם נהרג כך עלה בדינו, אבל ודאי דעפ"י הכרעת הדין, יש כאן טעות.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2009 00:55 |
|
| |
מוישהגרויס:
הריני להוסיף על הדברים שלפי הרמב"ן ברור שבי"ד יכולים לטעות בהלכה ולפסוק שלא כדין. וכך הרי הדבר בעצם גם בעדים זוממים שודאי מ"מ בי"ד הוטעו בפסק הדין שכן גם אם מגיע לנדון למות הנימוק למיתתו אינו מה שאמרו בי"ד. רק בענין הזה של שפיכת דם נקי אומר הרמב"ן שהקב"ה לא היה מביא כזו תקלה של הרג לידי בי"ד.
*****
מציץ_ונפגע:
כאשר מדובר בעדים זוממים גם הנימוק יכול להיות נכון שהרי העדים המזימים אין מכחישים את גוף העדות אלא אומרים עמנו הייתם.
*****
nelam:
לענ"ד הסתירה יכולה להיות מיושבת כהאי לישנא:
אכן בי"ד יכול לטעות בדבר הלכה.. אך טעותו עלולה להתמקד בהריגת אדם על לא עוול שבי"ד זה מצא אך אין זה מונע מהיות אדם זה נידון למיטה מסיבות אחרות שכלפי שמיא קימות.במילים אחרותכאשר אדם נהרג על פי עדים שהוזמו אכן אליבא דהרמב"ן היה חייב מיתה כלפי שמיא למרות שיתכן שבית דין זה טעה בפסק ההלכה שאכן חייב מיתה מסיבה שנומקה בבי"ד זה כלומר ספקטרום הסיבות המחייבות מיתה את אותו מאן דהו גדול לספקטרום הסיבות העומדות לשיקול בפני בית דין דמטה. ודו"ק.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/8/2009 00:58 |
|
| |
מואדיב:
.
עיין בדרשתו של רבי עקיבא לפסוק "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם (הכתיב החסר - אתם)..."
בבלי - במסכת ראש השנה.
וכן, מה שאומר שם רבי דוסא בן הרכינס לרבי יהושע, שכל בי"ד שעמד מימות משה - הריהו כבי"ד של משה ו-70 הזקנים שלא נתפרשו בשמות.
וכן - במעשה יהודה בן טבאי שהרג עד זומם כדי להוציא מלבם של צדוקים (בבלי, מכות).
*****
מאן_דהוא:
קידוש החודש הוא כמובן יוצא דופן שכן ע"פ גירסתנו אתם אתם אתם - אפילו שוגגים מוטעים ומזידים, יש רשות מיוחדת לביה"ד לקבוע ר"ח ולא שייכת שם טעות.
יהודה בן טבאי הצטער כל ימיו וקיבל על עצמו שלא לדון עצמאית.
*****
מציץ_ונפגע:
מענין שהרמב"ן מביא ראיה לדבריו מהמעשה של ר"י ור"ג שבו דובר בקידוש החדש.
*****
מואדיב:
.
לא הצלחתי להבהיר את עצמי, אנסה שוב.
מהמקרים שהובאו בפני רבן גמליאל (ראינו שחרית במזרח וערבית במערב, האשה שילדה ולמחרת כרסה בין שניה), אנו יכולים להסיק דברים רבים, לאו דוקא על טעויות. רבי עקיבא ור' דוסא בן הרכינס גוזרים מכך כי יש קביעות של בי"ד שהן תקפות, אף אם מתברר לאחר מכן כי בוודאות טעו.
יש מקרים בהם עצם הקביעה, היא היוצרת מציאות, בדיוק כמו בדיני נגעים, כאשר קביעתו (נומינאליזם מובהק! ) של הכהן היא היוצרת מציאות של טומאה או של טהרה. עד כדי כך זו קביעת הכהן "השרירותית" , שניתן להוציא כלים מן הבית טרם בואו.
יהודה בן טבאי שהרג עד זומם כדי להוציא מלבם של צדוקים, הוכיח כי דיין - ובית דין - יכולים לטעות אף טעות שאינה יכולה לתקון. השאלה שהבאת למעלה לגבי הרמב"ן, מבוססת על הערוב שבין דיני שמיים לבין דיני אדם.
הגמרא במסכת מכות, כשהיא מזמנת לנו את הרוצח בשגגה שנמלט מדינו עם המזיד שיצא חופשי, והאחד נופל מהסולם על השני.
בדיני אדם, לא בשמים היא. בדיני שמיים, הצדק אבסולוטי. כוונת הרמב"ן היא כי גם אם שופטי בשר ודם טעו, הנדון עצמו, נדון בצדק שמיים מוחלט. מת מי שמגיע לו למות, וכן הלאה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2010 21:15 |
|
| |
שבוע טוב לכולם:
בצעירותי שאלתי, כתוב בעד זומם (כא) וְלא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ עַיִן בְּעַיִן שֵׁן בְּשֵׁן יָד בְּיָד רֶגֶל בְּרָגֶל:
הרי העדים יודעים (וכולנו) שהם מחייבים רק ממון וזה מה שהם זממו הרי הם יודעים שעין תחת עין = ממון,
במילא שהם זוממים הם בעצם זוממים לההוא שישלם רק ממון, אז למה התורה כותב עין בעין שן בשן וכו' ???
הרי הם לא זממו להוציא עין או להוריד את היד ???
-------------------------------------------
למישהו מחכמי הפורום יש תשובה (מחפש כבר שנים, התשובות במפרשים לא מספקת לדעתי) על הדרש בגמ' כאשר זמם ולא כאשר עשה,
הרי ק"ו ???
כלומר: שרק זמם כבר מקבל עונש, ק"ו שהצליח והרגו אותו שיקבל עונש ??
תוקן על ידי maxmen ב- 14/08/2010 21:24:52
|
|
|
|
|
