|
|
| נשלח ב-26/8/2009 13:13 |
 |
| |
מתוך מאמר דעת.
עמוד1
גם בספרות המדרשים מצויות אמירות, הרואות במצוות
שילוח הקן ביטוי לרחמיו של הקב"ה, כגון: דברים רבה
(וילנא) פרשה ו ד"ה א כי תצא:
ולמה התינוק נימול לשמונה ימים, שנתן הקב"ה רחמים
עליו להמתין לו עד שיהא בו כחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה
על האדם כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר (ויק' כב
כז) 'ומיום השמיני והלאה' וגו'. ולא עוד אלא שאמר
הקב"ה (שם שם כח) 'אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד'.
וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה כך נתמלא רחמים על
העופות, מנין? שנאמר: 'כי יקרא קן צפור לפניך'.
זה לא מדויק- הרחמים הם רק ליהודים ובעלי ממון
שבת דף קלה:
בי חמא אומר: ילדה ואחר כך הטבילה - זהו יליד בית שנימול לאחד, הטבילה ואחר כך ילדה - זהו יליד בית שנימול לשמנה. ותנא קמא לא שני ליה בין הטבילה ואחר כך ילדה, בין ילדה ואחר כך הטבילה, דאף על גב דאין אמו טמאה לידה - נימול לשמנה. (אמר רבא:) בשלמא לרבי חמא - משכחת לה יליד בית נימול לאחד, יליד בית נימול לשמנה. מקנת כסף נימול לאחד, ומקנת כסף נימול לשמנה. ילדה ואחר כך הטבילה - זהו יליד בית שנימול לאחד, הטבילה ואחר כך ילדה - זהו יליד בית שנימול לשמנה. מקנת כסף נימול לשמנה - כגון שלקח שפחה מעוברת והטבילה ואחר כך ילדה, מקנת כסף נימול לאחד -
רש"י שבת דף קלה .
כל שאין אמו טמאה לידה - כגון יוצא דופן, ונכרית שילדה ולמחר נתגיירה - אין בנה ממתין עד שמנה, אלא . נימול מיד
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2009 17:04 |
|
| |
לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם. השב תשיבם לאחיך.
התורה מנסחת את מצב הדברים כך שהצופה נעשה מעורב בעצם צפייתו, ואם הוא לא עוזר לאחיו הרי הוא מתעלם. ניסוח יותר פשוט ונייטרלי היה בצורה חיובית, של מצוות עשה: אם תראה את שור אחיך וכו' נדחים, השב תשיבם לאחיך.
כמובן, החובה ברורה הרבה יותר בניסוח של התורה, אבל יש כאן בעיה: לפני הציווי התורני, איך אפשר לדבר על 'התעלמות'? אני מניח לצורך העניין שהתורה מתעלמת בזמן שהיא מצווה את ציוויה מחובותיו של המוסר האנושי.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2009 17:21 |
|
| |
התורה מדגישה את המסר בסוף פסוק ג'- לא תוכל להתעלם- מסביר האלשיך.
התורה מחנכת אותך- כשתראה את שור אחיך, או את אבידתו, והתעלמת- אתה הרי מאד רוצה להתעלם מכך,-
כי מי צריך את הבלבול מח הזה ?,של השבת האבידה עם כל הכרוך בכך?
אומרת התורה- לא תוכל להתעלם- אפילו אם תרצה מאד מאד להתעלם, התורה מחנכת אותך, שהדבר יהיה בלתי אפשרי- להתעלם.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2009 22:25 |
|
| |
תוקן על ידי לינקזעצער ב- 27/08/2009 22:48:27
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2009 22:27 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2009 22:32 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/8/2009 22:34 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/8/2009 21:55 |
|
| |
בפרשת השבוע:
(ג) לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל יְקֹוָק גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לוֹ בִּקְהַל יְקֹוָק: ס
(ד) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יְקֹוָק גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק עַד עוֹלָם:
בממזר נאמר איסור רק עד דור עשירי. ובספרי:
<אם נאמר דור עשירי למה נאמר עד עולם מופנה להקיש ולדון גזירה שוה נאמר כאן דור עשירי ונאמר למעלה דור עשירי, מה דור עשירי האמור כאן עד עולם אף דור עשירי האמור למעלה עד עולם >
מדוע שיאמר בממזר עשירי, ובעמוני עשירי ועד עולם ונצטרך גז"ש? מדוע לא נאמר בפשטות גם בממזר וגם בעמוני עד עולם?
(ח) לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא ס לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ:
(ט) בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל יְקֹוָק: ס
וברש"י:
<הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא, לפיכך אדום שקדמם בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום, ואלו שהחטיאום נתעבו:
>
אם איסור המואבים הוא מפני שהחטיאום מדוע נומק למעלה עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ: ולא נאמר הטעם העיקרי, ועוד שאםם הטעם הוא מפני ההחטאה מדוע לא נאסרו מדינים?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/8/2009 01:56 |
|
| |
בכל הנוגע לעלון "מגדול" נא לפנות ל [email protected] (משם הוא מתקבל כדי להכניסו לכאן).
_________________
בברכה
|
|
|
|
| נשלח ב-31/8/2009 22:05 |
|
| |
ירוחם, זה וורט נחמד. דברתי לפי פשוטו.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2009 04:33 |
|
| |
בע"בא. לגבי הגז"ש שאלתך נוגעת לעוד הרבה מקומות, אלא שכאן זה בולט. כתירוץ ראשוני הייתי אומר שעמוני ומואבי הואחלק מעם, וסיכוייו לנסות להתערב בעם אחר, ולנסות שוב לאחר זמן, קל יותר מאשר לחריג בחברה.
ב. ההבדל בין אדום למואב ועמון, שמלחמתו של אדום איננה מכוונת לפגוע ברוחו של עם ישראל, אלא רק בגופו. לכן אדום איננו נותן אוכל - כי הוא שונא. ואם עם ישראל יתעקש - הוא יילחם בו בכח. אבל עמון ומואב מנסים לפגוע בעם ישראל בשיטות לא גשמיות - הוא לא יצא למלחמה, אבל כן ישאיר אותו רעב, לא רעב ממש - כי היה לו את המן, אבל כן עם ישראל - כידוע מספר במדבר - רצה אוכל "רגיל". מואבאיננו מנסה להילחם - אבל כן שוכר את בלעם לקלל - שוב פגיעה שמגיעה מהכיוון הרוחני. וההחטאה היא "גם כן" מהכיוון הרוחני.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2009 10:52 |
|
| |
מיכה
עדיין לא ענית מדוע הטעם העיקרי, ההחטאה, אינו נזכר בכתוב.
|
|
|
|
|
