על המתמטיקה של הייחוס

מיכי,

ניסיתי לחזור לעניין אבל אני לא מצליח להבהיר לעצמי  בוודאות על מה אנו מתווכחים.

לכולי עלמא יש לכל אחד מאתנו מליוני אבות ואמהות – כל אלו שאנו יוצאי חלציהם מאיזה שהוא צד – שאם אחד מהם היה ממזר אז גם אנחנו ממזרים. הטענה שלי היא שהסיכוי שאף אחד מהם אינו ממזר הוא אפס.  בזה אני מתעלם מהנחות על המציאות כמו דלא ידיע לא חיי (יבמות עח) שאת הדיון בהן נשאיר לרגע בצד. 

מדרש רבה פרשת אמור.

 אמר רב: לעולם אין ממזר חי יותר על ל' יום.

אמר ר' חונאי: אחת לע' שנה הקב"ה מביא דבר גדול לעולם ומכלה הממזרים ונוטל כשרים עמהם.
מאי טעמא?
(ישעיה לא): וגם הוא חכם ויבא רע ולא היה צריך קרא לומר, אלא ויבא טוב, אלא ללמדך שאפילו רעה שהקדוש ברוך הוא מביא לעולם בחכמה הוא מביאה.



ויש שם גם דיון נוסף בסוגיה ושם די נראה אחרת מmdabram

   ר' זירא כד סלק להכא שמע קלהון קריין ממזירא וממזירתא.
אמר: הא אזיל הוא.

דאמר רב הונא: אין הממזר חי יותר על ל' יום.

א"ל רב יעקב ב"ר אחא כההיא, דאמר רבא ורב הונא בשם רב:
אין הממזר חי יותר מל' יום.
אימתי?
בזמן שאינו מפורסם, אבל אם נתפרסם חי הוא.

ביומוי דר' ברכיה סליק להכא חד בבלאי והוה ר' ברכיה ידע ביה דהוא ממזר.
אזל גביה א"ל: זכי עמי.

א"ל ר' ברכיה: זיל לך ולמחר את אתי ואנן עבדין לך פסיקא בצבורא.

למחר אזל גביה אשכחיה בבי כנישתא יתיב דריש אמתן ליה, עד דחסל, כיון דחסל מן דרש אזל לגביה.
אמר לון ר' ברכיה: אחינן זכוון בהדין גברא והוא ממזר. עבדון ליה פסיקא, כיון דנפקו להון מן תמן.
א"ל: רבי, חיי שעה אתית בעי גבך ופסקת חייוי דההוא גברא.
א"ל: חייך, חיין יהבית לך.
דאמר רבא ורב הונא, בשם רב: אין הממזר חי יותר משלשים יום.
אימתי?
בזמן שאינו מפורסם, אבל אם נתפרסם חי הוא:

מרובקה,

לעניות דעתי אין מקום לערבב דברי אגדתא כגון אלו עם השקול ההלכתי. הרבה אנשים דנו שקלו וטרו בשאלת גבולות א"י ולא זכור לי שניסו ליצור התאמה עם הדרישה שא"י היא ת"ק פרסה על ת"ק פרסה.
גם הפוסקים, למיטב ידיעתי, לא התחשבו במות הממזרים, והיוצא מן הכלל הוא הבית שמואל אה"ע ב' י"ח. למעט מן הסיבוכים שנוצרים משיקול כזה, ראה החזו"א שהזכרתי לעיל: האם (כמו שהבין הב"ש) הם לא חיים אפילו י"ב חודש? מי נחשב ידוע? למה לא לפרסם משפחה שנטמעה כדי להצילם ממות אכזרי? ולמה לצנועים כן מגלים?

שנרב,

לגבי שאלת הממזרות, נראה די ברור שהיתר ממזר שנטמע איננו סתם דין ביטול או הליכה אחרי הרוב, אלא דין יסודי בממזרות, שכדי ליצור אותה יש צורך גם בעובדות וגם בהיותן ידועות לשני עדים לפחות.

לכן מובנים דברי ר' יצחק בקידושין עא, א :

<א"ר יצחק: צדקה עשה הקב"ה עם ישראל, שמשפחה שנטמעה - נטמעה.>
משמע שמדובר בצדקה מיוחדת ולא בכללי הספקות הרגילים.

ולכן צודק מיכי שאין לנו כאן מצב הדומה לשני שבילין (שבאחד מהם אבד קבר) שאם הלך בשניהם - טמא, אלא מצב הדומה למי שהלך בשני השבילים לאחר שטוהרו. זאת כי ברמה ההלכתית, כל עוד אין עדות על הפסול, יש לנו ודאות של כשרות בשל העדר הפסול היוחסי.

לענ"ד זה גם ההסבר בדברי הפוסקים בני דורנו (המבוססים על הרש"ש בסוף חזקת הבתים) המבדילים בין החיוב להעיד המוטל על שני עדים המכירים ממזרות ודאית, לעומת האיסור לבצע בדיקה גנטית אשר יכולה להוכיח ממזרות וודאית, (לדעת כמה פוסקים בדיקה כזו תקיפה ע"פ ההלכה ויכולה ליצור ממזרות ודאית).

לענ"ד ההבדל נובע מכך שכאשר שני עדים יודעים על ממזרות --הרי היא כבר קיימת (כל עוד המשפחה לא נטמעה) והעדים חייבים לגלותה.
אך כשאין ידיעה, אלא רק קיימת אפשרות ליצור מידע חדש על ידי בדיקה גנטית, יצירת המידע הזה אסורה. כי עד לבדיקה הנחשד הינו כשר בודאות, והבדיקה יכולה רק ליצור לו סטטוס ממזרות חדש.

העברתי השבת שיעור ביצהר ונגעתי גם בנושא הממזרות, זה איפשר לי לחדד קצת כמה נקודות שנידונו כאן.

ראשית, אני חושב שנתתי דוגמאות לא טובות (מקבר התהום ומסתם רוב). יש דוגמה מצוינת לממזרות סטטיסטית בהלכה עצמה ואין צורך להביא ממרחק לחמנו.

כותב הרמ"א (אה"ע סוף סימן ד') "הקראים אסור להתחתן בהם וכולם הם ספק ממזרים ואין מקבלים אותם אם רוצים לחזור" והסיבה מבוארת בפוסקים לפי שהם מקדשים כדין ומגרשים שלא כדין, ממילא נמצאו בניהם ממזרים. רוב הפוסקים שהובאו באוצר הפוסקים מצדדים בפסק זה של הרמ"א.

כעת, זו ממזרות סטטיסטית לעילא. אין לך שום ראיה שאמו של אותו קראי, או סבתו, הולידו אותו בנשואין שניים לאחר שנתגרשו שלא כדין. זו רק סבירות האומרת שאם יש קהילה שבה הגיטין שלא כדין לאורך זמן, יש לחוש על כולם שהם ממזרים.

מעתה נחזור לטענות שהועלו כאן:

1. טענתו של מרובקה, לפיה יש השגחה פרטית שגורמת לממזרים למות, ולכן הציבור כולו נשאר לאורך זמן ציבור של כשרים, יכלה להיות טענה להיתר הקראים. למעשה, זוהי סברת בעל הקונטרס שרצה להתיר את הקראים ושנגדו יצא המבי"ט בשו"ת שלו בסימן ל"ז. המעיין שם (אינו תח"י כעת, אבל היה בבית הכנסת ביצהר) יראה שמהטעמים שהוא אוסר נופלת הדרך הזו. 

2. טענתם של הרבנים-דוקטורים מיכי והלפרין, לפיה יש קולא בדיני ספק ממזר עד כדי שניתן לשאת ממזר שאינו ידוע בוודאות למשודך, נסתרת גם היא לכאורה מהמקרה של הקראים.
 
3. לעניות דעתי הכיוון היחיד שניתן לדון ממנו הוא מה שהציע (או מה שאני הבנתי מהצעת )  סרוג, היינו להבין שמשפחה שנטמעה נטמעה זהו מין גדר של "קמא קמא בטיל", ובקראים נאמר שהאפקט גדול מדי כך שאינו בטל. אלא שאני מוצא שאין לי את הכלים לדון בכזו סברה. מה הולך פה? זה בריה? זו חתיכה הראויה להתכבד? נותן טעם לפגם? לח בלח? איזה מין ביטול הוא זה? ולמה פוסק הרמ"א שאע"פ שמשפחה שנטמעה נטמעה "כשר הדבר לגלות לצנועים" כדי שיזהרו ולא יישאו ממנה? 

לסכום, אני די נבוך בעניין, ולעניות דעתי התשובות שהוצעו כאן אינן מספקות.  

רק אעיר שלאחר שהצעתי את העניין ביצהר, נענה אחד משומעי השעור ואמר "אהה, זה באמת מסביר הרבה דברים..."  

_________________

.

חוששני כי נסיונותיך להסתמך על הפסיקה לגבי הקראים לא תועיל לך בדיון זה, משום שרבו המחלוקות בעניינם.

הרמב"ם הקל מאד לגבי היחס אליהם (עיין קובץ תשובות הרמב"ם ח"א  סי' קס"ב).

מול מי שקבעו כי אין להתחתן עמם מפני שהם מקדשים לפי ההלכה ומגרשים שלא בגט כשר (אה"ע סי' ד; ל"ז, סי' מ"ז כ"ד), היו מי שסברו  שאין קדושיהם קדושין, לפי שהם פסולי עדות, ולכן אפשר להתחתן אתם ( לקט הקמח אה"ע דף ל"ב ע"ב).


דומני שהסיבות לנידוי החמור כלפי הקראים לא נבעו מחשש ממזרות, ולא מכאן יגיע הפתרון לנושא הסטטיסטי.

ואולי לקראים אין סייעתא דשמיא שהממזרים מתים כמו אלו שהולכים על פי ההלכה?

_________________

מיכי

אולי הצדקה המיוחדת שאינה לפי הכללים הרגילים של רוב לא חלה על הקראים כמו על אלו שהולכים ע"פ ההלכה?

_________________

מיכי,

המבי"ט (סל"ז) לא חשב כך.

זוהר:

שערי חילוקים לא ננעלו, אבל בדרך כלל ראוי לבסס אותם על משהו מעבר לאינטרס שיש לך במסקנה, או לפחות שיהיה להם איזה הגיון פנימי משכנע. אני לא מוצא את זה בחילוק שלך (זה מבטא, כמובן, עמדה אישית שלי).