על המתמטיקה של הייחוס

ד"ר שנרב היקר,

כתבת: < מה שספק ממזר מותר אינו חידוש כלל, הוא הדין בכל ספיקא דאורייתא שהוא לקולא מדאורייתא לפחות לדעת הרמב"ם.>

יפה כיוונת לקושית הראשונים. לעניין זה יפים דברי המהרי"ט ח"ב יו"ד סי' א (שיש בהם גם קצת יותר מרמז לאפשרות היתר ספק ממזרות מדיני ודאי):

"קשיא לי מהא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין אמר רבה דבר תורה שתוקי כשר. וכתיב לא יבא ממזר בקהל ה' ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ה' יבא ואי סלקא דעתך אין בספקות איסור תורה אצטריך קרא להתיר ספק ממזר.

והר"ן ז"ל בסוף פרק קמא דקדושין הביא משמו של הרמב"ן ז"ל דמאי דאמרי' ס' דאוריית' לחומר' הוא מדבריה' ואדרב' נסתייע מהלכ' זו מדשרי רחמנא ס' ממזר אלמא ספיקא דרבנן היא בכל האיסורין. וכתב עליו הר"ן דאין זה מחוור דאדרבא דוק מינה דבעלמא ספקא דאורייתא אסור דאל"כ למה ליה לרבה לאורוכי בלישניה כולי האי נימא משום דהוי ספיקה וספיקה שרייא ומ"ש ממזר דנקט אלא ודאי ס' ממזר דוקא קאמר.

ואני בעניי נפלאתי הפלא ופלא היאך עלה על דעת הרמב"ן ז"ל ללמוד מכאן לבעלמא דס' שריא הא מדאצטריך קרא למעט את הספק אלמא בעלמא ספיקא אסורה דהא לעיל מינה דרשי' דה' קהלי כתיבי וחד מנייהו להתיר ממזר בשתוקי וחד מינייהו להתיר שתוקי בישראל לר' יוסף ולר"י תרוייהו מחד קרא נפקי אלמא קראי אצטריכו למישרי ספיקא. ועוד קשה אפילו תימא דגמרינן מינה לכל ספיקי בעלמא שאין בהם איסור תורה מ"מ איסורא דרבנן אית בה וא"כ מאי האי דקאמר דבר תורה שתוקי כשר ומפני מה אמרו שתוקי פסול ומסיק דמעלה עשו ביוחסין. והא בכל איסורי תורה אע"ג דלאו יוחסין נינהו החמירו חכמים לאסור בספיקין /בספיקן/ מפני שהם ספק איסור תורה ומדקאמר משום מעלה ביוחסין משמע דוקא ביוחסין עשו כן ולא בשאר איסורין והא ליתא כלל.

ועתה בדעתי לומר דמשמע לי' להרמב"ן ז"ל מדקאמר רבה דבר תורה שתוקי כשר וטרח טובא למצא טעם מפני מה אמרו שתוקי פסול והא מדקאמר דבר תורה שתוקי מותר משמע דאיסורו מד"ס דבכל התורה מצינו שחכמים עשו גדר וסייג לתורה מ"ט תלה הדבר במעלה ביוחסין דוקא אלא דמשמע ליה דכי שרי רחמנא ספק ממזר לגמרי שרייה מתורת ודאי ולא מתורת ספק ונ"מ שיהא מותר בבת ישראל ובממזר' דאי מחמת ספיקא הוו תרתי דסתרן אהדדי ואי נסיב ישראלית תו לא מצי נסיב ממזרת אפילו מתה ישראלית או נתגרשה כמו שכתבו הראשוני' נוחי נפש גבי פלג המנחה דאמרינן בפרק תפלת השחר מאן דעבד כר"י עבד מ"מ אין לו להתפלל מנחה בההיא שעתא כיון שהתחיל להתפלל בו ערבית. ודמי לשתי חתיכות אחת של חלב וא' של שומן שאסור לאכול את שתיהן ואעפ"כ התורה התירתו.

וגזרת הכתוב היא דקהל ה' לא משמע אלא קהל ודאי כדאמרינן בעלמא שאין השכינה שורה אלא על משפחות מיוחסות שבישראל דכתיב להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך בזמן שזרעו מיוחס אחריו אבל כשהאחד ספק מותרים לבא זו בזו ואפילו תרתי דסתרן בהדי הדדי רחמנא שריינהו. דאלו לספק גרידא לא אתא קרא לשריא דבלאו קרא אין בו איסור תורה. ולהכי קשיא ליה ומפני מה אמרו שתוקי פסול כלו' כיון דמותרת /דמתורת/ ודאי רחמנא שריה ולא מתורת ספק מה ראו חכמים להחמיר בספיקן הרי אין כאן איסור תורה דאפילו מגליה מילתא דממזר הוא רחמנא שריא כך נ"ל לפרש לשיטתו של הרמב"ן ז"ל. " (ע"כ דברי המהרי"ט)

עוד בקשת מקור לכך שהיתר משפחה שנטמעה הוא מדין ודאי ולא מדין הליכה אחרי הרוב.

תשובתי: לכאורה זהו הפשט המזדקר לעיני כל לומד הסוגיא. אך ברי לי שאינך מסתפק באמירה כזו אף שהיא באמת אמירה כנה.

לכן לא אמנע מהבאת הפרשנות הפשוטה הזו כפי שנכתבה כבר בדברי ראשונים, ואסתפק הפעם בציטוט דברי המאירי, קידושין עא, א:

"כל שיש בו צד ממזרות אין פיסולו נפקע לעולם אלא אם כן על ידי נשואי שפחה כמו שהתבאר.

 ומכל מקום כל שלא נודע בבירור עד שלאורך זמן נתבלבלו הדורות ונתערבו מצד עשרם משפחות זו בזו עד שנשתנה הענין מודאי לספק, אע"פ שעדין יש בדבר הרהורי קבלות ומסרת מזקנים וסרך ערער בענין מניחין אותן ועל כיוצא בזה אמרו משפחה שנטמעה נטמעה ועל כיוצא בזה גם כן אמרו למטה ממזרי ונתיני טהורין לעתיד לבא שמאחר שהותרו על ידי ספק הותרו לעולם ואף בזמן שהנבואה מבררת:" (ע"כ דברי המאירי)

וכדאי לשים לב שהביטוי 'הותרו לעולם' הוא בעצם ביטוי נרדף (במובן הענייני) ל'קמא קמא בטיל', או לביטוי  'שהיתר משפחה שנטמעה הוא מדין ודאי ולא מדין הליכה אחרי הרוב'.

 [לגבי המשך הדיון בדברי הרמ"א, הרשה נא לי לדון בהם בנפרד מבטעמים שהזכרתי בסוף הודעתי הקודמת] 

יישר כחך על הבאת דברי המהרי"ט, אך לענ"ד הרמב"ם חלוק עליהם.

בתשובתו בעניין הליכה בנהרות בשבת (מהדורת בלאו סימן ש"י עמוד 572) כותב הרמב"ם "ושאמרם ז"ל ספיקא דאורייתא לחומרא הוא מדבריהם" ובמקור הערבי של התשובה שפורסם ע"י אברמסון (בלאו ח"ג עמוד 175) מופיע כאן משפט שנשמט ע"י הדומות "לא מן התורה, ובביאור אמרו  - ממזר ודאי אסרה תורה. וזהו ההיקש בכל איסורי לאוין כולם שאם הוא ספק איסור דאורייתא אסור מדבריהם"

נמצא שהרמב"ם לפחות סבר שממזר ודאי ולא ספק הוא כמו חזיר ודאי ולא ספק. ואין קולא מיוחדת בממזר ביחס לכל איסור אחר. כך לכאורה אומר גם ההגיון הפשוט אא"כ מבינים כמו המהרי"ט שבמלה "קהל השם" יש אלמנט של בירור.

מ"מ דעת המהרי"ט שהבאת היא אכן שהיתר ממזר ספק הוא  מוחלט (לא שהוא בגדר ודאי כשר אלא שספק ממזר הוא חלות בפני עצמה ומותר בבת אחת בבת ישראל ובממזרת). דעה זו היא למיטב  ידיעתי דעה יחידאה בפוסקים, וגם מה שכתב המהרי"ט באותה תשובה שספק ממזר הוא כמו ספק ערלה שמותר גם ליודע להאכיל למי שאינו יודע הוא דבר שרבים נתקשו בו, ועין חזון אי"ש אה"ע סימן א' סקל"ד שציינתי לעיל.

ובסופו של דבר להבנתי כל זה לא יכול להסביר, לא את מה שכתב הרמ"א שצריך לגלות לצנועים גם על משפחה שנטמעה, לא את פסקו ופסקם של  ראשונים ואחרונים  רבים מאד (ראה אוצה"פ) בענין ממזרותם הסטטיסטית של הקראים, ולא את הצורה בה דן הנוב"י בממזרות כמו בספק דאורייתא רגיל עם צדדים של קבוע ופריש וכו'.  

 "כל שיש בו צד ממזרות אין פיסולו נפקע לעולם אלא אם כן על ידי נשואי שפחה כמו שהתבאר. ומכל מקום כל שלא נודע בבירור עד שלאורך זמן נתבלבלו הדורות ונתערבו מצד עשרם משפחות זו בזו עד שנשתנה הענין מודאי לספק, אע"פ שעדין יש בדבר הרהורי קבלות ומסרת מזקנים וסרך ערער בענין מניחין אותן ועל כיוצא בזה אמרו משפחה שנטמעה נטמעה ועל כיוצא בזה גם כן אמרו למטה ממזרי ונתיני טהורין לעתיד לבא שמאחר שהותרו על ידי ספק הותרו לעולם ואף בזמן שהנבואה מבררת:" (ע"כ דברי המאירי)

 וכדאי לשים לב שהביטוי 'הותרו לעולם' הוא בעצם ביטוי נרדף (במובן הענייני) ל'קמא קמא בטיל', או לביטוי  'שהיתר משפחה שנטמעה הוא מדין ודאי ולא מדין הליכה אחרי הרוב'.

ופרשנות זו מקובלת כפירוש הפשוט לסוגיה.


את שלבי ניתוח ההלכה והפסיקה לפי האמור הבאתי בהודעה שלפני הקודמת:

<מדאורייתא ספק ממזר כשר.  נקודה זו הלכה שאין עליה עוררין. "ממזר ודאי הוא דלא יבוא, הא ממזר ספק יבוא בקהל." (קידושין עג, א).

דין זה כמובן לא נסתר מדברי הרמ"א מכמה סיבות. הסיבה העיקרית היא ש ממזר ספק אסור מדרבנן, כמבואר במשנת עשרה יוחסין.
לכן, במקום שהמשפחה בה התערב הפסול נטמעה, מדיני הליכה אחרי הרוב היא מותרת מבחינת דיני הנהגה (ספק ממזר אסור מדרבנן אך כשיש רוב להתיר – מותר גם מדרבנן).

מהי, איפוא, הצדקה המיוחדת שעשה הקב"ה עם ישראל? כתוצאה מ"הצדקה" שעשה הקב"ה עם ישראל התערובת עם מיוט ממזרים הופכת להיות כשרה בעצם, ולא רק כמי שהותרה רק על ידי ההליכה אחרי הרוב.

במילים אחרות, המצב כאן איננו דומה לשני שבילין (שבאחד מהם אבד קבר) שאם הלך באחד מהם טהור מחמת הספק בעוד שאם הלך בשניהם – טמא [ואילו זה היה המצב היית צודק בטענתך על ודאות של ממזרות במהלך השנים], אלא משפחה שנטמעה מצבה דומה לשני השבילים לאחר שטוהרו לגמרי, שאז גם מי שהלך בשניהם טהור. כמו כן בעניננו, כל פעם שנטמעה המשפחה הוכשרו ממזריה לגמרי, וממילא אין לנו את הממזרות הסטטיסטית של נדב.>

והדברים עומדים בנכונותם. ודברי הנוב"י ברורים.

[את דברי המהרי"ט הבאתי בעיקר לשבחך על שכיונת לקושיית הראשונים על שיטת הרמב"ם (והרמב"ן), עם קמצוץ של חידוש נועז יותר בדיני ספק וודאי, אך לא כהוכחה לפשט דברי ר' יצחק "משפחה שנטמעה וכו'"]

לגבי החמרות נוספות של הרמ"א כאן, ברור שאינן מעיקר הדין וכמו שכתבתי שם:

<[בנושא הקראים חשוב להזכיר גם את החולקים על הרמ"א שאינם מעטים, כמו גם שיקולי מדיניות בפסיקה שלמרות היצר הדוחף לעברם, לא כאן המקום לדון בהם בעומק, ודי למבין.]>

לסיכום:

שאלתך על ודאות סטטיסטית של ממזרות, דהיינו ודאות שאילן היוחסין של כל אחד מאיתנו מכיל ממזר, וממילא כולנו ממזרים, היא שאלה מצויינת,

אך התשובה לה ברורה:

כל אותן משפחות ממזרים שנטמעו "מאחר שהותרו על ידי ספק הותרו לעולם ואף בזמן שהנבואה מבררת" כלשון המאירי בהסבר דברי ר' יצחק. וכמבואר לעילא, ולעילא דלעילא.

[עוד הערה על דברי המהרי"ט. יש כמובן תירוצים אחרים לקושיות הראשונים שאינם כוללים את חידושו של המהרי"ט, כמו תירוץ הפני יהושע המהוה אבן יסוד בהתרת ממזרים בימינו, אך היריעה קצרה, והדיון חורג.

בכל אופן, ביאור המאירי של ר' יצחק איננו נזקק לחידושו של המהרי"ט, כמובן לכל מעיין, וגם הדיון בנקודה זו חורג]

דין תורה שספק ממזר מותר לבוא בקהל שנאמר לא יבא ממזר בקהל י"י ממזר ודאי אסור לבוא בקהל ולא ספק, אבל חכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרו גם הספיקות לבוא בקהל, לפיכך ממזר ודאי מותר לישא ממזרת ודאית אבל ממזר ספק או שתוקי או אסופי אסור לישא בת ישראל.

וכאן אני חוזר על שאלתי מלמעלה: לשיטת נדב, מאי מעלה ביוחסין איכא, הרי בכל ספק איסור שמותר מדאורייתא עשו מעלה להחמיר מדרבנן?

_________________

מיכי

האברבנאל (ישעיה י') תעלה שאלה פשוטה: הרי לדעת הנוצרים נולד משיחם מרוח הקודש וללא התערבות אביו, אם כן "ישו לא היה מגזע ישי אם הוא לא היה בן יוסף בעל מרים אמו, לפי שהשתעפות המשפחה אשר אתם מישי מאיש אל איש אינן נוגעה אל מרים כי אם אל יוסף בעלה, כמו שביאר מאטיאו השליח ... ואם הוא לא היה אבי ישו, אם כן לא היה ישו מגזע ישי !"

 והתשובה: "כבר נתקשו חכמיהם בדבר הזה ונדחקו לומר שהנשים בישראל לא היו נשואות כי אם לבני שבטם כמו שצווה משה בבנות צלפחד, וחייבו מזה שבהיות יוסף איש מרים מזרע דוד שתהיה אשתו גם כן ממנו ושלכן היה בנה בן דוד..."

 האברבנאל מאריך להקשות על השיטה הזו, אבל התיאור שהוא מתאר את דעת הנוצרים משקף נאמנה את מה שכתוב באינציקלופדיה הקתולית כאן:

http://www.newadvent.org/cathen/06410a.htm

(במה שהם קוראים הקושי השלישי).

כעת, לפי החשבון שהובא כאן מתברר שהתירוץ הזה הוא לגמרי חסר משמעות. אם מדובר ביחוס בן אחר בן, נפלא, אבל אם מוכנים להכניס גם אמהות לחשבון אזי כל ישראל הם מזרע דוד וכל אחד יכול להיות המשיח.

_________________

מיכי