כי תבא

"ליראה את השם הנכבד והנורא"
מדוע כאן, פעם יחידאית בתורה כמיטב זכרוני, לא נכתב שם שמים בפירוש?

לירוחם

ברור שמבחינה רגשית,במבט ראשון זה לא פשוט,זה קשה, ולכן רשי מפרש אחרת.
אבל אם נקרא את ראב"ע ונבין שכאשר אנחנו מדברים על הקב"ה הרי כגבוה שמים על הארץ כן גבהו מחשבותיו ממחשבותינו ואם ננסה להשליט את המוח על הלב נבין שגם כאשר הקב"ה ממצה את הדין עם החוטאים הוא שמח על שהדין נעשה.(כל שאומר שהקב"ה ותרן וכו') 
יש הבדל בין שמחה לאיד לבין שמחה כזאת.בסיפור "חנה ושבעת בניה",סיפור עצוב וקשה לעיכול שכותרתו היא :"אם הבנים שמחה".

צענערענע

האם לדעתך אסור לתמוה? על משהו קשה? אסור לחפש הסברים? ולנסות אולי להבין? מה פרוש
גובה מחשבתו של ה'?
 
ברור שהוא גבוה! אז מדוע יש מצוות עשה ללכת בדרכיו? אפשר ללכת בדרכיו בלי להבין?
 
מה דעתך- באם לאדם יש מספר ילדים, מנשים שונות- הוא התאלמן- התגרש- יש ילדים מאשה אהובה ויש ילדים מאשה לא כל כך אהובה.
אם הוא צריך ללכת בדרכי ה' -. את הילדים המעודפים יש להעדיף כל הזמן, בכל צורה ובכל מצב, ולהזכיר להם את מעמדם המעודף?

כמי שמכיר את משנתו של ראב"ע- הוא לא כתב מה שכתב סתם, הדבר כנראה גם הציק לו.

בהרהור שני הרי לא ה' ציוה מי הם  הם העמדים לקלל ולברך,

אלא, משה וזקני ישראל, גם לא משה ואלעזר הכהן, בעלי הסמכות הבלעדית, לציווים.

ב


_________________

ירוחם

תרצה או לא, יש כמה סוגי צדקות בעולם, ורק אחד מהם הוא צדקות מבחירה. יש צדקות מולדת. ויש צדקות הנקנית ע"י החברה. עיין ברמב"ם תחילת הל' דעות. זוהי מציאות. היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו.

וזה לא סותר את - "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי". הקב"ה מביט ליראיו המיחלים לחסדו, ואינו נושא פנים לאיש. זה יכול להיות גם כלפי צדקות מולדת וגם כלפי צדקות מבחירה.

בעל

"ליראה את השם הנכבד והנורא הזה" - ההמשך הוא - "את ה' אלוקיך".
אפשר כמובן לשאול מדוע התוספת של "את השם".

תחילת חומש שמות
(א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ:
(ב) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה:
(ג) יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן:
(ד) דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר:

למה בנימין נדחף אחרי זבולון, בזמן שהוא נולד אחרון? האם יש ספק בכך שהסדר הוא קודם בני הגבירות ואח"כ בני השפחות?
[גם בענין העמידה לברך ברור שהאמת כהאב"ע, הרי זה ממש בולט לעין, עוד יותר מהדוגמא שהבאתי.

כנ"ל בענין סדר ההליכה במדבר. יהודה יששכר זבולון בנפרד. בני רחל [מנשה אפרים ובנימין]בנפרד. בני השפחות בנפרד. אבל היות ויש י"ב שבטים וארבע צדדים, ועל כרחינו יש לחלקם לשלשה, הוצרכו לדחוף את גד לראובן ושמעון.

אין כאן ענין של אפליה או משהו כזה, אלא עיקר המשפחה היו הנשים והשפחות היו טפילות להם, כך היה המציאות, ומשום כך עיקר משפחת עם ישראל היא מבני הגבירות.

  נוכאיינר
עיקר משפחת עם ישראל היא מבני הגבירות.
 
במחילה מכ"ת, זה נכון שצריך לחפש ולתרץ בכל צורה אפשרית. אבל במחילה צריך גם להיות קרובים לאמת.

שבט דן מבני השפחות היה השבט הגדול ביותר. ושבט בנימין מבני הגבירות היה השבט הקטן ביותר
מספרם היחסי של בני השפחות היה יחסית הרבה יותר מבני הגבירות.

ובכלל מה זה משנה לקיפוח הגלוי של חלק חשוב קטן או גדול(-מה זה משנה-)  של עם ישראל, להמשיך ולהתיחס אליהם כבני שפחות????

אם אתה  שמת לב כי את התוכחות בפר' כי תבא ובבחוקתי, נותנים בדרך כלל, לא לאנשים מכובדים,
למרות שהיום כבר יש שמתנדבים לעלות בתוכחות, כנראה שזו סגולה בעייניהם. אבל לקחת את השבטחם בני השפחות( ולהמשיך לקרא להם בני שפחות, ולזהותם כבני השפחות) ולתת להם את הקללות, זה מוגזם בעייני מאד מאד.

ירוחם, המספרים לא חשובים כאן. [לא מרובכם חשק ה' בכם...]
הגדרת עם ישראל היא בראש ובראשונה לפי היחס אל ישראל הראשון [יעקב אבינו].  מי שהיה בנו מנשיו מתייחס אליו יותר מאשר מי שבנו משפחותיו [מבחינת ההמשכיות].
בנגעכ לדבריך האחרונים, אכן עוררת לי נקודה למחשבה: האם הסיבה שנתנו את הקללות לבני השפחות היא משום שזה תפקיד בזוי יותר? יש לעיין. מכל מקום זה לא נוגע לעליה לתורה ששם סיבת ההמנעות היא שלא ייראה כאילו הבעל קורא מדבר אליך.

ירוחם

אם כבר מדברים, אני אישית מוכן לעלות לפרשת הקללות של בחוקותי וגם של כי תבוא. אינני רואה בזה שום חיסרון.