אני מתנצל מראש בשם שלומי-אמוני-הפורום. האשכול הזה אינו רציונאלי, אינו דיוני-מטא-הלכתי, ואולי הוא סתם אופטופיק.
אבל לאחר שיחה עם גולש/ת מכאן, אני מניח אותו כאן על השולחן בכל זאת.
===
האדם, כשהוא גדל ומתפתח, עובר שלבים רבים. בילדות, השלבים ברורים ומובחנים, ומי שרוצה להעמיק בהם מוזמן לקרוא את התאוריות של פיאז'ה על ההתפתחות הקוגניטיבית של ילדים. גם בלי להיות ביולוג ימי שהפך לפסיכולוג, כל אחד יכול לראות לבד את ההבדל בין תינוק שאינו זז לזה שכבר זוחל, ולאחר מכן - ללומד ללכת. להבחין בין המדבר לבין המקשקש, בין זה שכבר שולט בצרכיו לבין זה שעדיין נזקק לחיתולים, וכן הלאה.
אצל האדם הבוגר, השלבים כבר ברורים פחות. אנו יכולים לשים את האצבע על תחנות ברורות: קבלת עול מצוות, נישואין, הורות וכו'. מאחר וימות המשיח טרם כאן, גם יתמות מהווה שלב מעצב בהתפתחותו של אדם, בכל גיל בו הוא הופך לכזה.
אך אני רוצה לדבר על שלב אחר, עדין יותר ופחות מובחן:
שלב היפוך התפקידים.
לא כולם מגיעים לשלב זה. יש מי שהתייתמו בגיל צעיר, ויש מי שהוריהם נפטרו בבריאות טובה ובצלילות מוחלטת. ככל שתוחלת החיים עולה, גם עולה מספר האנשים שאינם נפטרים באחת אלא הולכים ודועכים. זו אינה תופעה חדשה כמובן, ואנו מכירים אותה גם ממקורותינו, אולם הכמות. הכמות, כמובן, אינה משנה לאדם הפרטי. מי שמוצא עצמו צריך להחליט עבור הוריו החלטות, לא בהכרח מוצא נחמה בכך שהוא שותף למצב אותו חווים רבים אחרים. מצד שני, לעתים התמודדות של אנשים רבים עם בעיות דומות, מביאה למציאת פתרונות טובים, והאפש/רות לחלוק במידע חשובה.
בעיני, שלב היפוך התפקידים הוא מהשלבים הקשים שיכול לעבור מי שנאלץ להגיע לשם. ההכרח לטפל בהורים אינו קל, אולם כאשר מתלווה אליו הצורך להחליט עבורם - ולעתים אף לכפות עליהם פעולות שהם מתנגדים להן אך ורק משום שאינם במלוא יכולתם השכלית - קושי גדול יותר. לקשיים אלו מתלווה גם התחושה התמידית של דילמה בקיום מצוות כיבוד הורים. מי שכופה על אביו לבצע פעולה, או מונע ממנו לעשות משהו נגד ציוויו המפורש - גם אם הוא בטוח שנהג כפי שצריך, נושא עמו תחושות אשמה וחוסר נוחות.
ועד כאן בינתיים. אני מעביר את שרביט המלל למשורר דילן תומס, כפי שכתב לאביו בן השמונים:
Do not go gentle into that good night,
Old age should burn and rave at close of day;
Rage, rage against the dying of the light.
Though wise men at their end know dark is right,
Because their words had forked no lightning they
Do not go gentle into that good night.
Good men, the last wave by, crying how bright
Their frail deeds might have danced in a green bay,
Rage, rage against the dying of the light.
Wild men who caught and sang the sun in flight,
And learn, too late, they grieved it on its way,
Do not go gentle into that good night.
Grave men, near death, who see with blinding sight
Blind eyes could blaze like meteors and be gay,
Rage, rage against the dying of the light.
And you, my father, there on the sad height,
Curse, bless, me now with your fierce tears, I pray.
Do not go gentle into that good night.
Rage, rage against the dying of the light
_________________
נשלח ב-27/8/2007 11:01
.
דילן תומס, לאביו בן השמונים:
לתוך הלילה הטוב הזה אל תלך בשקט.
על השיבה לבעור ולזעום כשהיום מסתיים;
זעם. זעם כנגד דעיכת האש הדולקת.
למרות שחכמים יודעים בסופם כי החשכה צודקת,
בגלל שדבריהם לא האירו דבר, לכן הם
לתוך הלילה הטוב הזה אינם הולכים בשקט.
אנשים טובים, בגל האחרון, בוכים כמה בוהקת
בתוך מפרץ ירוק עוד אולי ירקדו מעשיהם,
זעם. זעם כנגד דעיכת האש הדולקת.
גברים פרועים, שתפסו בטיסה את השמש, בשירה זועקת,
ולמדו - מאוחר מדי - מבכים אותה בדרכם שלהם,
לתוך הלילה הטוב הזה אל תלך בשקט.
חמורי סבר, קרובים למות, מביטים בראיה שובקת
עיניים עוורות יכולות לזהור ככוכבי שביט, ולשמוח כמוהם,
זעם. זעם כנגד דעיכת האש הדולקת.
ואתה, אבי, שם על הגבעה העצבה, השותקת,
קלל, ברך, אותי כעת בפנים דומעות. אתפלל אליהם.
לתוך הלילה הטוב הזה אל תלך בשקט.
זעם. זעם כנגד דעיכת האש הדולקת.
תוקן על ידי מואדיב ב- 27/08/2007 11:05:13
נשלח ב-27/8/2007 11:15
.
סטיה מהנושא לרגע:
אם כבר תרגום, השיר הזה מהווה דוגמא מצויינת לקשיים הרבים שבהורקת שיר משפה לשפה. השיר כתוב במשקל מיוחד, במבנה ספציפי ובחריזה ברורה. על מה נאלצים לוותר בתרגום?
לפני כמה שנים התפרסמו במוסף הספרותי של עתון הארץ כמה תרגומים לשיר. הנה, לשיפוטם של המתעניינים בתחום:
----------------------------------
אל-נא תלך דומם
*--indexSql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
תירגם מאנגלית משה דור, מתוך "דילן תומס - שירים נבחרים", "עקד", 1974
אל נא תלך דומם אל תוך הליל הזה הטוב, על הזקנה שומה לבער ולהשתולל בערב יום; זעם, זעם על גסיסת האור.
אף כי הנבונים יודעים, עם קץ, צדקת האפלה, על-שום שמלותיהם אף לא ברק אחד סעפו אינם הולכים דומם אל הליל הזה הטוב.
גברים טובים, בחלף הגל האחרון, מתיפחים עד מה יכולים היו מעשיהם הפריכים להאור בחוללם אי- במפרץ ירק, זועמים, זועמים על גסיסת האור.
גברים פרועים, אשר לכדו ושוררו השמש במנוסתה, ומבינים, באחרם מועד, כי צערוה בדרכה, אינם הולכים דומם אל תוך הליל הזה הטוב.
גברים כבדי-ראש, על סף מותם, הרואים במבט מסמא עינים סומות מסגלות להשתלהב כמטאורים ולעלץ, זועמים, זועמים על גסיסת האור.
ואתה, אבי, שם במרומי תוגה, ארר, ברך אותי עתה בדמעותיך פראיות, אני תפלה. אל-נא תלך דומם אל תוך הליל הזה הטוב, זעם, זעם על גסיסת האור.
אל-נא תלך בלאט אל תוך הליל ההוא הטוב
*--indexSql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
תירגם מאנגלית יוסי גמזו (מתוך "שירים נבחרים - דילן תומס" הוצאת "עקד", 1974)
אל-נא תלך בלאט אל תוך הליל ההוא הטוב, על הזקנה בפנות היום לבער ולהשתולל; זעם, זעם עלי גסיסת האור כי יערב.
אף כי החכמים יודעים צדקת מחשך, עם סוף, כי מליהם לא סעפו עוד שום ברק מהל לא לאטם ילכו אל תוך הליל ההוא הטוב.
גברים טובים, עם גל אחרון, בוכים עד מה, ברשף, יכלו מעשיהם קלושים בירק-מפרץ חולל, קוצפים, קוצפים עלי גסיסת האור כי יערב.
גברים פראים שצדו וזמרו חמה במעוף ובמאחר לומדים כי צער לה הרבו עולל, לא לאטם ילכו אל תוך הליל ההוא הטוב.
גברים קודרים, סמואי-מבט, עת מול מותם קרוב רואים עיני-סומים יוקדות כמטאור הולל, קוצפים, קוצפים עלי גסיסת האור כי יערב.
ואף אתה, אבי, שם בגבהי תוגה, בדאב, קלל, ברך אותי בדמעות-פרא, אפלל. אל-נא תלך בלאט אל תוך הליל ההוא הטוב. זעם, זעם עלי גסיסת האור כי יערב.
לא בעדינות ללכת אל ליל טוב, שחור
*--indexSql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
תירגם מאנגלית אלכס בן-ארי, מתוך "הליקון" 20, חורף 1996
לא בעדינות ללכת אל ליל טוב, שחור זקנה צריכה לרגש, לבער בנטות היום; זעם, זעם כנגד מות האור.
אנשי חכמה, גם אם יודעים הם בסופם שחשך הוא נכון מאור משום שמליהם כשלו מלהאיר דרכם, יודעים גם לא בעדינות ללכת אל ליל טוב, שחור.
אנשים טובים, בשטף הגל האחרון, על מעשים שבירים שבמפרץ ירק יכלו עוד בהירים לרקד, זועקים ב זעם, זעם כנגד מות האור.
אנשים פרועים, אשר תפסו ושרו את השמש במעופו ולמדו, ככלות זמנם, שמדרכו כבר לא יחזר, למדו גם לא בעדינות ללכת אל ליל טוב, שחור.
חמורי הסבר, בהתקרב מותם, רואים בבהירות, כמו מטאור שעיני עורים יכלו גם הן לשמח ולזהר, נמלאים ב זעם, זעם כנגד מות האור.
ואתה, אבי, שם על רמת העצב הנשאת, בקר אנא קלל, ברך אותי עכשו בדמעותיך התקיפות. לא בעדינות ללכת אל ליל טוב, שחור זעם, זעם כנגד מות האור.
אל תפסע מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב
*--indexSql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
תירגם מאנגלית עודד פלד, "מאזנים", אוגוסט 1998
אל תפסע מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב, על הזקנה לבער ולגעש בערב יום; זעם, זעם על גסיסת האור.
אף שחכמים לעת קץ צדקת אפל ידעו, כי במלותיהם קלשון ברק אחד לא העלו לא מעדנות יפסעו אל תוך הליל הזה הטוב.
גברים טובים, עם גל אחרון, מקוננים כיצד יכלו מעשיהם השבריריים בחוללם במפרץ ירק לזהר זועמים, זועמים על גסיסת האור.
גברים פרועים, שצדו וזמרו שמש במעופה, ולומדים, במאחר, כי צערוה בדרכה, לא מעדנות יפסעו אל תוך הליל הזה הטוב.
גברים קודרים, על סף מותם, הרואים באנחת עורון עינים סומות לוהטות כמטאורים ועולזות, זועמים, זועמים על גסיסת האור.
ואתה, אבי, שם במרומי תוגה, קלל, ברך אותי עכשו בדמעות פרא שלך, אני תפלה. אל תפסע מעדנות אל תוך הליל הזה הטוב. זעם, זעם על גסיסת האור.
אל תלך רכות, אליו, ליל טוב ושחור
*--indexSql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
תירגם מאנגלית אמנון ז'קוב, "מאזנים", אוגוסט 1998
אל תלך, רכות, אליו ליל טוב ושחור, על הזקנה לבער לזעם עם יום דועך, זעם, זעם על גסיסת האור. אף כי בקצו ידע חכם כי צודק השחור, כי מלתו בו לא הציתה ברק מתהפך, אל תלך רכות אליו, ליל טוב ושחור.
עם ניר-פרדה יבכה איש טוב, כי לא יוכל לזהר במחולות בירק-מפרץ כל מפעלו המך, זעם, זעם על גסיסת האור.
פראי-אדם במזמורם עצרו חמה מדהר, ובמאחר למדו כי רק ענוה באשר תלך, אל תלך רכות אליו, ליל טוב ושחור.
אישי-כבוד הופכים סומים על ערש-דוי. כמטאור יש ועין עור תבזיק ותחיך. זעם, זעם על גסיסת האור.
ואתה, אבי, במרום עצבות וכפור אל פרא דמעותיך אתחנן - אותי קלל, ברך, אך אל תלך רכות אליו, ליל טוב ושחור, זעם, זעם על גסיסת האור.
ללכת כך בנועם גא אל לילה-טוב שאין בלתו
*--indexSql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
תירגם מאנגלית אמיר אור, "הליקון" 26, חורף 1998
ללכת כך בנעם גא אל לילה-טוב שאין בלתו - אל נא תלך. זמן דמדומים יבער יגעש עת יום יפנה; מכה מכה ברב עברה באור על גויעתו,
אף כי לבסוף יודע החכם: נכון האפל בעתו. דבריו לא בלהבות חצבו, לכן אינו פונה ללכת כך בנעם גא אל לילה-טוב שאין בלתו.
אדם הגון, עם גל אחרון, אחת היא שועתו: לו פעלי אל חוף ירק במחול אדוות יפנה, מכה מכה ברב עברה באור על גויעתו.
אדם פראי, השר לשמש, אוחזו במנוסתו, ובאחור נוכח כי רק בכהו בכהו בחלפו, אינו פונה ללכת כך בנעם גא אל לילה-טוב שאין בלתו.
אדם קודר, שבחזון בוהק רואה כפסע ממותו, איך עין מסמאת יכלה לבהק באשר כשביט עולה מכה מכה ברב עברה באור על גויעתו.
ואתה, אבי, שם בתוגת מרומי כבודו, קלל, ברך אותי עכשו בדמע פרא. אל נא תפנה ללכת כך בנעם גא אל לילה-טוב שאין בלתו, מכה מכה ברב עברה באור על גויעתו.
אל תוך הלילה טוב ההוא ברוך אל תעבור
*--indexSql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
תירגמה מאנגלית יעל גלוברמן, מתוך "מאזנים", אוגוסט 1998
אל תוך הלילה טוב ההוא ברך אל תעבר זקנה צריכה לבער ולהשתולל עם תם היום; זעק, זעק כנגד מות האור.
חכם, אשר בבוא יומו ידע: אמת בשחור, כי מלותיו לא התלקחו לשביל ברק, גם הוא אל תוך הלילה טוב ההוא ברך אל יעבר.
האיש הטוב, בגאות הגל האחרון יזכר איך זוהרים יוכלו עוד מעשיו, שבירים, לרקד יזעק, יזעק כנגד מות האור.
פרא אדם, ששמש שר וצר במעופה, ומאחר גלה כי אך ספד לה בדרכה, אל תוך הלילה טוב ההוא ברך אל יעבר.
רואה שחורות, חוזה בזהר מסנור על שפת הבור גם עין עור תוכל לבער, שמחה, כמו מטאור, יזעק, יזעק כנגד מות האור.
ואתה אבי, שם על הרכס העצוב נצב, קלל, ברך אותי בדמעות פרא עכשו. אל תוך הלילה טוב ההוא ברך אל תעבר. זעק, זעק כנגד מות האור.
והתרגום האחרון, תורגם במיוחד לצורך הפרוייקט בעתון הארץ:
אל נא תלך אט אט אל מתק חשכה
*--indexSql is the counter of the Related Article , has value only if there are related article*
תירגמה מאנגלית זיוה שמיר. תורגם במיוחד למדור זה.
אל נא תלך אט אט אל רך החשכה, על הזקנה למרד עד כלות באור המתמעט, קום, זעק חמס בטרם בוא יומך.
החכמים הלא ידעו צדקת האפל נכוחה, כי לא היה בכח דבריהם ברקים מלט. גם הם לא יפסעו אט אט אל חיק החשכה.
הצדיקים אשר בבוא גל אחרון בוכים איכה קצרה ידם ברפיונם פרי הלולים לשאת. אף הם יזדעקו חמס לפני בוא חשכה.
פראים שצדו ולוו בשיר חמה בהלוכה, ובמאחר גלו שאף חטאו לה חטא, גם הם לא יהלכו בלאט אל זו החשכה.
והקודרים, שבבוא יומם עינם סמאה, בוכה, אף מי שכהתה עינו מבזיק מבט לוהט, הזדעקו, קראו חמס על זו החשכה.
וגם אתה, אבי, ממרום תוגת שבתך, ברכת-אלה בעז דמעה הואל לעבדך לתת. אל נא תלך אט אט אל רך החשכה. קום, זעק חמס בטרם בוא יומך.
_________________
נשלח ב-27/8/2007 11:40
"אמר ליה רבא לרבה בר מרי,
מנא הא מילתא דאמרי אינשי
כד הוינן זוטרי, לגברי,
השתא דקשישנא, לדרדקי?...
[מה מקור הביטוי אותו אומרים אנשים,
כשהיינו קטנים נחשבנו לגברים,
ועתה כשאנו קשישים נחשבים אנו לילדים?]
אמר ליה, מעיקרא כתיב,
"וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך
ולילה בעמוד אש להאיר להם",
ולבסוף כתיב - "הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך"...
[בבא קמא סוף צ"ב ע"ב]
_________________
תתנחם בכך שאתה מלאך [בשני המובנים] של הקב"ה...
נשלח ב-27/8/2007 13:32
שבת דף קנב.אמר ליה רבי לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל, כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך? -
אמר ליה: סלעים נעשו גבוהים,
קרובים נעשו רחוקים,
משתים נעשו שלש,
משים שלום בבית בטל.
בן שמנים שנה אנכי היום האדע בין טוב לרע - מכאן שדעותן של זקנים משתנות,
אם יטעם עבדך את אשר אכל ואת אשר אשתה - מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות,
אם אשמע עוד בקול שרים ושרות - מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות.
רציתי לומר לך אישתי הטובה,
אחרי שעברנו כברת אהבה,
דברים שחשבתי לומר כבר שנים,
כי לפעמים נפרדים,
בלי להיות מוכנים.
היית לי האור שהאיר את חיי,
היית לי החום בצינת לילותי,
היית השמחה והעצב הרך,
את נתת לי הרבה יותר,
משנתתי לך.
ידעת איך לשבור את הקרח שבי,
ידעת איך לפרוט על מיתרי לבבי,
הצחקת אותי כל כך הרבה פעמים,
ולימדת אותי לבכות,
בלי לחוש רחמים.
היית מאהבת מאוד נבונה,
מיתרי עוד דרוכים אל אותה מנגינה,
את הלחן הזה לעולם לא אשכח,
את נתת לי הרבה יותר,
משנתתי לך.
אלוהים הוא שלח אותך דווקא אלי,
זאת ידעתי מרגע שבאת אל חיי,
אך כל התודות הן קטנות בשבילו,
הוא נתן לי הרבה יותר,
משנתתי לו.
לעולם לא אוכל להחזיר את החוב,
על האושר הזה, הפשוט והטוב,
המילים הדלות לא שומעות בקולי,
נתתי להן יותר, משנתנו הן לי.
זאת רציתי לומר לך אישתי הטובה,
אחרי שעברנו כברת אהבה,
דברים שחשבתי לומר כבר שנים,
כי לפעמים נפרדים בלי להיות מוכנים.
_________________
מודה ועוזב
נשלח ב-20/9/2007 11:40
.
ריקשה שלום וברוכה הבאה
דומני כי כולנו מתחילים בנקודה ידועה ומסיימים בנקודה ידועה. כדברי עקביא בן מהללאל, כולנו יודעים מהיכן באנו ולאן אנו הולכים.
העובדה כי חיי כולנו נעים בין נקודת הלידה לנקודת הפטירה, אינה קובעת כי מה שקורה באמצע, חסר משמעות. אמת, יכול אדם להתפס לתחושות פסימיות של "הכל הבל", ולחשוב כי "טוב ממני זה שלא נולד", אולם לא זו הדרך.
וכי את לא חוללת שום שינוי? לא גרמת אושר לבני משפחתך, לא סייעת פעם למישהו שכלל אינך מכירה, לא חייכת אל אשה שעברה מולך וגרמת לה להרגיש שהעולם אינו כה גרוע אחרי הכל?
ודאי שאין מתום בדבריו של זילבר למעלה. מתום אין בהם - תמימות גדולה ונאיבית, יש גם יש.
כל הפילוסופיות הגדולות, כל האידאולוגיות הגבוהות והרעיונות הנשגבים, כולם נעצרים-נחסמים על מפתן דלת המשפחה שלנו. יכול אני לצטט מ"המורה" את כל השיטות להסברת "צדיק ורע לו", ולהסביר לעייפה מה ענה ה' לאיוב מנהסערה, אך מול מיטת ילד חולה - אין נחמה בתשובה כזו. מי שרואה את אשתו הצעירה גוססת לעיניו ממחלה, לא יתנחם ב"לעולם שכולו ארוך" של רבי יעקב, ולא באף תשובה אחרת. ילדיה היתומים של אותה האם, כלל לא מודעים לתשובות הלוגיות-פילוסופיות העמוקות. הם בסך הכל רוצים את אמא.
אבל אנו, מה אנו ומה חיינו? כל שנותר לנו הוא את ה' ירא ואת מצוותיו שמור - כי זה כל האדם.
ולוואי ונכתב כולנו לבריאות ולחיים.
נשלח ב-20/9/2007 11:55
כל עצבות- מקורה באגוייזם.
_________________
מודה ועוזב
נשלח ב-23/9/2007 09:34
סתם הערה קטנה: לו היו שואלים אותנו כיום, כשאנו חושבים שאנו ברמה שכלית ומנטלית מפותחת, האם היינו מעדיפים למות בגיל 70 באופן של לא נס ליחו, או שנמשיך לחיות עוד עשר שנים לאחר מכן עם תלות שהולכת ומתגברת עד לפרטים שהוזכרו לעיל - סביר להניח שהיינו מוותרים על אותם עשר שנים.
אבל אילו היו שואלים אותנו זאת בגיל 70, ובפרט שההתדרדרות היא אייטת, יתכן מאד שהיינו, או לפחות רובנו, מעידפים את התלות ואת כל ההשפלה, ובלבד להיאחז בחיים. זכרו את משה רבינו ואת בקשותיו ע"פ חז"ל להיכנס לארץ ישראל בתור סתם אדם ואפילו בתור עוף. כי לכלב החי הוא טוב מן האריה המת.
ומה גם, שעל פי ההשקפה היהודית, יתכן שבאותן שנות תלות והשפלה, ישנה כפרה לעוונות שהיו, גם אם המושפל אינו ברמה שכלית להבין ולהרגיש זאת.
נשלח ב-23/9/2007 09:46
מוציא לאור
סתם הערה קטנה, יש אנשים בגיל 85 שלא נס ליחם והם נמרצים וצעירים ברוחם ותורמים למשפחה לחברה ולעצמם,
וראיתי צעירים בני 18 25 ו30 שנס ליחם, הם אכולי יאוש מהחיים, לא תורמים כלום לעצמם וודאי שלא לסביבתם, חוץ אולי מכמה שירי יאוש.
ראיתי לנכון להציא את זה לאור
נשלח ב-23/9/2007 09:49
.
מו"ל, אני חושב שמדובר בתופעה כלל-אנושית, לאו דוקא יהודית-דתית.
אם בפני מישהו בן 40, הנמצא בשיא חייו, תוצב הברירה הבאה:
למות מחר.
לחילופין: להמשיך לחיות עוד 10 שנים, אך כשהבריאות מתדרדרת. יוצב בפניו מסלול בו הכושר הגופני יורד, הראיה מתדרדרת, מחלות שונות וכו'...
מה יבחר?
יש הבדל מהותי בין ההסתכלות על ה"מיידי" לבין "עוד 30 שנה"
בחור בן 20 יכול לומר "בלי רגליים? עדיף לי כבר למות". אם ימצא את עצמו במצב זה ותעמוד בפניו אותה שאלה שלפי אלבר קאמי היא השאלה היחידה שראוי שאדם יעסוק בה (האם להתאבד או לא), הדיון כבר יהיה אחר. הציווי לחיות חזק מאד. אתאיסט היה אומר שהאבולוציה נוטה חסד לאלו שמנסים לחיות בכל מחיר. אלו שמעדיפים למות - שורדים פחות...