המתרגם הוא בני להמן.
בני (בנימין) להמן נולד בי"ב בטבת תשל"ג, 17 בדצמבר 1972 בירושלים. בוגר ישיבה תיכונית וקצין קרבי בעברו. למד מתמטיקה, פיזיקה ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית בירושלים וזכה בפרס הדיקן על הצטיינותו בלימודים. כמו כן זכה בפרס ראש הממשלה על מצוינות טכנולוגית בפיתוח ביטחוני.
בגב ספר השירים שיצא לאור בסדרת "משיב הרוח" של "כתר" נאמר עוד שיצא לטיול ארוך במזרח לאחר שיחרורו. השירים והטיול מרמזים שכבר לא היה שומר מצוות. אני חוזר לצטט: "בני להמן כתב גם שירה: שיריו פורסמו בכתבי-העת "משיב הרוח" ו"הליקון" והוא אף השתתף בכיתת השירה של הליקון. מהשירים עולה דמות שירית מורכבת שבה עצב דק מסוך על נפש רועדת ולמרות עוצמות גדולות שהיא נוגעת בהן, בסוף דבר היא בודדה בעולם. מן השירים עולה אמירה אפוקליפטית חדה אבל לצידה גם צחוק ודמע, געגוע גדול אל הלא נודע וצמא לאהבה".
על הספר וקטעים מתוכו תמצאו כאן.
http://www.mashiv.org.il/mashiv-haruach-publications/2009-07-27-10-11-19
הנה כמה קטעים שאינם מופיעים שם והעתקתי:
טיעונים לעונש
נולדתי על מצע רך של צמר פלדה.
ענין מצער זה קרה כתשעה חודשים לאחר שאבי צפה ברגליה הגלוחות של מי שעתידה להיות אמי
כשהיא עומדת על סולם ומחליפה נורה באסם מזכוכית.
אבי השליך את הפרחים שהביאה סבתי לכבוד הלידה מהחלון
(ישנן נסיבות מקילות – נולדתי בשנת שמיטה)
כמה שנים מאוחר יותר קפצה סבתי בעקבות פרחיה מאותו חלון עצמו.
מאז, כבוד השופטת, רבותי המושבעים
אני כותב שירה מתחככת
שירה שורטת שמטפחת את זיפיה
שירה מועכת, שירה שלא נקראת מאליה
שירה שנסוגה מכל הבטחותיה
שירה דחוסה ששומטת את הרוח מבין מילותיה
שירה מתפוררת למגע
שירה תזזיתית, קופצת –
שרגע רצה ורגע נגררת
שירה שמנסה בכוח לנער
את הקורא מעליה
שירה שלעתים, אני מודה, היא עולה על גדותיה
שירה שעלולה בכל רגע לצאת
מכליה.
כמה שאלות מאד לא ברורות: האם המשורר דמיין את המפגש בין אביו לאמו או ששמע עליו? אני משער שגדל בבית דתי, כיון שהגיע לישיבה תיכונית, אז מהיכן הסיפור?
מדוע נזרקו הפרחים, אם היה כזה מעשה? האם הסבתא לא היתה שומרת מצוות והאב לא רצה את הפרחים או שזה סמל למשהו אחר (וזה תמיד סמל, כמו כל העימותים על רקע של מצוות)?
ראו גם את השיר "בבית העלמין בהרצליה" והנה כמה קטעים:
...
טור נמלים עצל אוגר מזון מתוך הרגל
גם העמלניות ביותר מתקשות למצוא תכלית
מי שיש אלוהים בליבו קורא למתים מן הספר
מי שאין לו, בוחש את החול ברגליו
סבתא מכוסה אבנים קטנות
החצאית המנוקדת שלא הספיקה לתפור
המוות רתום לחיים כסוס לפני עגלה –
על סף דלתך בזמן קריב
סבתא מחוץ לגדר
נטלה בידה את חייה
כמו באגדה הסינית אני עוד בוטש בכנפיה.
אני רואה לנגד עיני דמיוני את הבן באזכרה, בוטש ברגליו בחול או רק מתבונן באלו שבוטשים בחוסר סבלנות? ואיני יודע מהי אותה אגדה סינית. מישהו יודע?
והציטוט האחרון, הקצר מכל, שמעיד על יכולת טכנית ועל, כמה עצוב, ייאוש עמוק. המוות רתום לחיים ומי שאין לו אלוהים בליבו חושב שכל מה שאפשר לעשות הוא להיות דתי ולקרוא למתים מן הספר...
הייקו בלוז
החתול ברח –
שוב עיני משתקפת
בתחתית הכוס
הייקו, למי שעדיין אינו יודע, הוא מבנה קשה מאד ביפנית, 17 הברות, וכמעט בלתי אפשרי בשום שפה אחרת, כאשר המשורר גוזר על עצמו לבטא את המירב במינימום של מילים.
***
ובחזרה לביוגרפיה העצובה. האיש הזה, המוכשר כל כך, היה מיועד מן הסתם לגדולות. גם במדע וכלכלה. ואכן, בשנת 2000 ייסד וניהל כמעט עד מותו את חברת ההיי-טק Digital Fuel. קודם להקמת החברה עבד להמן כמנהל בחברת אינטל וחברת IPHighway. בני להמן מצא את מותו בי"ב בתמוז תשס"ד, 1 ביולי 2004."
והנה הסוד הנורא שהביוגרפיות הרשמיות מסתירות. הוא לא סתם "מצא את מותו". הוא התאבד. התאבד לאחר שפוטר מתפקידו כמנכ"ל.
איני שואל איך נשבר אדם כה מוכשר ומתמוטט. מבחינה פסיכולוגית, אני כן מציין לכך שבאחד השירים שלו הוא מספר שסבתא שלו התאבדה. אולי זו היתה לגביו תמיד אופציה באיזה שהוא מקום בתודעתו. מבחינה פילוסופית, כבר אמר (אלבר קאמי?) שיש רק שאלה גדולה אחת, אם להתאבד. בלשון אחר, זהה לוגית אבל לא נפשית, האם להמשיך לחיות, להאבק, לסבול אבל גם לשמוח. לא צריך להיות בן 80, במיטה, עם עינים דולקות ולידך בן משורר, כדי לשאול את עצמך על מה ולמה אנו כאן ואם להתאמץ. עבור רובנו זה ניסוי מחשבתי דמיוני, וטוב שכך.
בני להמן, שאיני מכירו כלל אלא משיריו, אמר די.
אז הוא הלך אל הלילה.
