פרוזבול

תקנת הפרוזבול היא כינוי להליך הלכתי שנועד לאפשר לקיים עסקת הלוואה מבלי שמצוות שמיטת הכספים, הנוהגת אחת לשבע שנים, תגרום לביטול החוב. הפרוזבול הוא תקנת חכמים, אשר נקבעה בידי הלל הזקן.

על פי התורה, אחת מכל שבע שנים היא שנת שמיטה, ובה משתנים סדרי החיים. בין היתר, קובעת התורה כי בהגיע שנת השמיטה כל החובות נמחקים, ואין לגבות אותם:

"וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו, אשר ישה ברעהו" (דברים טו, ב).

זוהי ההלכה שכונתה מאוחר יותר שמיטת כספים. התורה אף מזהירה במפורש את בעלי הממון, העתידים להלוות לאחיהם שלא להפוך את שמיטת הכספים לתירוץ כדי לא להלוות:

"השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: קרבה שנת השבע, שנת השמטה, ורעה עינך באחיך האביון, ולא תתן לו..." (דברים טו, ט).

עם זאת, בתקופת התנאים עוררה מצווה זו קושי משמעותי. בעלי הממון אכן נמנעו מלהלוות לעניים, ביודעם שכספם לא ישוב לאחר שנת השמיטה. הכלכלה עד תקופת בית שני התבססה במידה רבה על משקים חקלאיים שכל אחד דאג לפרנסת עצמו. החקלאי היה מגדל את כל מזונותיו וצרכיו בשביל הקיום הבסיסי של משפחתו. את החיטה היה זורע וממנה מפיק לחם, את העיזים היה חולב, ומהם מפיק חלב לשתייה וכו'. אולם בימי הבית השני, החשיבות של הכסף החלה לצבור תאוצה ומעמד הכלכלה הלך וגדל. האנשים החלו להתפרנס מהחלפה, מסחר ומשכורות שהתקבלו בכסף. שינוי זה הביא לכך שאדם שהיה מוותר על כספים שהלווה, עלול היה להיקלע לקשיים כלכליים גדולים. היה זה הלל הזקן, נשיא הסנהדרין באותה תקופה, שקבע את תקנת הפרוזבול, המאפשרת לקיים את ההלוואה, ולגבות אותה בכל זאת.

הפרוזבול הוא שטר נלווה לשטר ההלוואה המקורי, עליו נכתב נוסח קבוע:

"מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה" (מסכת שביעית, פרק י, משנה ד).

אם השטר נחתם בפני בית דין, חותמים עליו הדיינים, אך ישנה אפשרות גם לכתוב אותו בפני עדים ובחתימתם.

שטר זה מעביר את שעבוד ההלוואה מן המלווה אל בית הדין. לאחר חתימה על פרוזבול הלווה נותר חייב לבית הדין, ועל החובות לבית הדין אין מצוות שמיטה חלה, מפני שנאמר- 'ברעהו', ובית הדין אינו רֵע פרטי אלא מוסד. נמצא, שמלווה האוחז בשטר יכול לטעון בפני בית דין על זכותו לגבות את חובו, גם בשמיטה ולאחריה.

תקנת הפרוזבול היא יוצאת דופן בחריפותה. זוהי אמנם תקנת חכמים, אך היא נראית על פניה כתקנה העוקרת מיסודה את המצווה המפורשת בתורה. האמורא שמואל טען בעניין זה: "הא פרוסבלא - עולבנא דדייני הוא, אי איישר חיל אבטליניה!" (= פרוזבול זה עלבון לדיינים הוא, אם אאזור כוח - אבטל אותו!).

עם זאת, לאורך הדורות התקבלה תקנה זו. הסברים אחרים בגמרא קבעו שלא מדובר בביטול מצווה מן התורה, שכן חובות השמיטה הנהוגות כיום גם הן בדרגת חיובים מדברי חכמים ("שביעית בזמן הזה דרבנן"); הימצאות של רוב היהודים בארץ ישראל ("רוב יושביה עליה") הוא תנאי לקיומה של שמיטה מן התורה ("מדאורייתא"), ואילו בימי חז"ל ובימינו, אין זו אלא מצווה מדברי חכמים, ונתונה להם הסמכות לשנות את גדריה.

לא ניתן להתעלם מן הזיקה המובהקת בין תקנה זו לבין תקנה אחרת המתייחסת לשמיטה: היתר מכירה. גם תקנה זו עוררה בזמנה מחלוקת רחבה (עיין פולמוס השמיטה)

בימינו, ישנם ברשות הבנקים בישראל ובמקומות אחרים בעולם, שטרי פרוזבול, המאפשרים ליהודים שומרי המצוות ללוות כסף מהבנק ולהחזיר לו לאחר השמיטה. הלכה למעשה, ציבור שומרי המצוות איננו מוטרד מן האיום של מחיקת החוב בשנת השמיטה, וטענות מעין אלו אינן נשמעות בפיהם של בעלי חוב.