חינוך בזמננו, וחזרה בשאלה

ככה, כמעט במלים האלה ניסה המשגיח - זכרו ל... טוב, לא חשוב, הוא כבר מת. יהא זכרו אשר יהא, העיקר זכרו למשהו... כמעט במלים האלה ניסה המשגיח זכרו להרגיע את ההורים שלי.  בן חמש עשרה הייתי, ממוטט- עצבים אחרי שנתיים שבהם הסתגפתי בטירוף פסיכו-נוירוטי שרק אדם חסר כל הבנה בנפש האדם – וכזה היה המשגיח שלנו  "זכרו" – יכול היה לפרש אותו כ"התעלות רוחנית". שנתיים שבהם תחת מטריה מגוננת של "עבודה על המידות" ו"הדבקות בדרכי צדיקים, זי"ע"  רמסתי כל שמץ של שפיות שהייתה בי. ילד חמוד בן שלוש עשרה, שובב וסקרן, גדוש בתאווה בלתי נשלטת למוסיקה וקריאת ספרים. במשך שנתיים קמתי בוקר בוקר בשעה שש, מזנק בטירוף אל הנטלה שליד המיטה כדי שלא  אצטרך להכריע במחלוקת הפוסקים האם מותר לחשוב בדברי תורה קודם נטילת ידיים של שחרית. במשך שנתיים אצתי רצתי לישיבה, עוקף בדרך פחי אשפה נוראיים  - "צואה בעששית" – ככה קרא להם המשגיח זכרו בשיעורי ה"משנה ברורה" אחרי התפילה. גם הם, כמו ה"ערווה בעששית" – כלומר בחורה שנשקפת למולי מחלון האוטובוס כשאני מנסה למלמל את דברי התוספות בדיבור המתחיל "כל המשנה"  - היו אויבי הנוראים, יחד על חתולי רחוב שלמרות שמעולם לא ראיתים בכך, ידעתי שהם עשויים להזדווג לעיני החושפניות בכל רגע נתון ולהכשיל אותי ב"שמור עיניו מראות ברע", וסתם אדם רשע, שאסור להסתכל בפניו. עצום- עיניים למחצה הייתי מהלך כשפני כבושות באדמה, מנסה למצוא שם פיסות לחם עבשות שילד השאיר מארוחת העשר שלו, לאתר, להרים, ועטוף בשקית, לשים במקום מכובד, אסור לו לאוכל שיתגולל ככה באשפתות. ואולי יימצא לידי שמץ נייר החייב גניזה? כמה מודעות רחוב או סתם "פשקעווילים" החרדתי ממרבצם בתקווה לקרב את הגאולה בהבאת דברי תורה שהתבזו אל מתקן ה"שיימעס" הענק שבפאתי השכונה.

בפנקס מיוחד הייתי רושם את ה"קבלות" לא, לא אלו שחייבים בהם במס. אלא אלו שמקבל על עצמו כל בן תורה מדי פעם. ואילו אני? פעמיים ביום. ואוי לו לאדם ששוקט על שמריו ואינו מתקדם בכל רגע ורגע ממש! "מאן דדמיך בריש שתא – דמיך מזליה. ואם בראש השנה כך, הרי בראשיתו של כל יום על אחת כמה וכמה. וקבלות אלו? שונות ומשונות היו. "בעזרת השם יום א' כט מרחשון, מהיום והלאה אותיר בצלחת ארוחת הצהריים מחצית האוכל. לקיים מה שנאמר "אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" וכידוע שזה עולה כעשרים תעניות, ומעלה עליו הכתוב... יעזרני השם לקיים עד סוף ימי, ואקרב הגאולה לי ולכל עם ישראל. וישובו אליך יריאיך ויודעי שמך".

"בעזרת השם יום ד' יז כסלו, עוד מעט חנוכה, זמן בו אני נוטה לפרוק עול ר"ל, אקבל עלי להתחזק בלימוד לעילא מכל ימים, בבחינת מוסיף והולך עד ליום כ"ה בחודש, שאז לא אתפתה ח"ו לשבת בטל אחרי הדלקת הנרות, ובטח ובטח לא לנגן בפסנתר רח"ל במסווה של שירי קודש, ושאני נמשך אחריו ויכול לבטל ע"י זה מהלימוד שעה וחצי! והכי טוב לשנן אז הלכות הדלקת נרות (להדפיס על ניר קטן ולגלגל בכיס שיהיה זמין) ולחזור לישיבה כבר באמצע ההפסקה, והשם הטוב יעזרני שלא לפול בניסיון זה שהוא מהקשים..."

"בה' כד טבת. עקב דברי המשגיח הנוראים על הישן "שנת הסוס" בצהריים. שהם לדברי רבותינו יותר משישים נישמין. הריני מקבל עלי לבל אשן במשך היום יותר משישים נשימות, (להסתכל בספרים או לשאול כמה דקות זה יוצא לפי שעונינו)  ולהזהר לכוון שעון מעורר במיוחד על זה, ויעזור לי בעז"ה להתחזק בהרהורי עברה, ובמחשבות של מה לך ומה בכך."

גם ככה התייחסה אמא ברגשות מעורבים לשינוי המוזר הזה, שחל בין לילה בילד השובב ופעור-הפה שהפך פתאום לרציני וחמור סבר. מצד אחד "בן של זושא עושה קריירה בישיבה הכי טובה", שזה הסתדר לה איכשהוא עם שאיפות והשגים, ומצד שני, החליפה המלוכלכת, הכובע המעוך והחיוורון הזה... אבל כשהיא ראתה את השעון המעורר שהיה מצלצל בכל עשר דקות ומעיר את הילד הקטן והמסוגף מנמנום צהריים בלתי מספק – כבר היה ברור לה שמשהו לא בסדר "זה עינוי של סינים!" ככה, בדיוק, מילה במילה צורבות בי המילים עד היום "רק במחנות שבויים של סינים עושים את זה, בתור עינוי זה של סינים!".

בטח שהיא רצה ל"זכרו", "הוא חיוור נורא, וגם לא אוכל כלום, הוא משאיר חצאי חבילות קוטג', ודוחס את האורז לכוס מיוחדת לפני האוכל (לך תסביר לתיכוניסטית מתחזקת משמעותה של "קביעת סעודה על מזונות" שחייבת בברכת המזון, לך תספר לה על "כוס הפלא ששיעורי החזו"א ור' חיים נאה מדוייקים בה על הדפנות בקו לבן בוהק) ) ומילא את האורז אבל למה עוגת גבינה? אתה אמרת לו לעשות את זה? אתה בטוח שזה נורמלי? כי פעם הוא היה ילד שמח מאד ועכשיו...

עד היום לא אדע מה אמר לה המשגיח, אני רק יכול לשער שהוא חייך בזוית הפה, בחיוך שלמדתי להעריץ בתחילה ולשנוא עד דם בהמשך, נשא אליה עיניים טובות ואמר משהו חוצב להבות, כן. ודאי זה היה חוצב להבות. תמיד הייתה לו איזו להבה חצובה מוכנה מראש למשהו. למישהו. וודאי סיפר לה על זו שלא ראו קורות ביתה שערות ראשה, וזכו בניה לכהונה גדולה. אולי סיפר לה מעשיה נוראית על הסטייפלער קדוש עליון, שתפס בשתי ידיו את ליבו וחבט את ראשו בקרקע וכל זאת כדי לא להישען אפילו תוך כדי נפילה וכמתעסק גרידא על מכונית חונה ביום שבת קודש. וירא אלוקים יחמיר על עצמו. ומי ראתה את בנה ירא אלוקים ולא תשמח? אשת חייל, בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, יהי חלקי עמך בגן עדן...

היא לא ממש השתכנעה, אבל כיבדה את אבא שלי, שקרן מאושר בכל יום מחדש, שמרה ממני מרחק, וכל עוד הזקתי רק לעצמי לא אמרה כלום. ורק ביום ההוא ששפכתי את כל סיר החמין של סבתא בגלל שמועה שנפוצה בעיר כי המשגיח המעשר בפעם השניה את תפוחי האדמה כדי שיקבלו הכשר של "הרב לנדא" וייצאו מכלל "הכשר הרבנות" לא עשה את מלאכתו נאמנה – רק אז היא התפרצה בצרחות שסתמו את הגולל על יחסינו לכמה חודשים. אז עוד לא ידעתי שזה עתיד להפוך לדפוס קבוע אצלה. בכל פעם שהתסכול על המקומות שנגררה אליהם בעל כורחה יגיע לסף הסבל – היא תפסיק לדבר איתנו.

בנתיים המשכתי בשלי. וקבלות צצו חדשים לבקרים, והתפילות ארכו שעות, הייתי מכוון כראוי בכל אחד משמות הו"יה, ומנסה לבכות על חטאי בכל תפילה מחדש, ומשלא הצלחתי ניסיתי את עצת חכמים וטובים לבכות על שאיני מצליח לבכות, ואני, פקעת עצבים נוירוטית שכמותי, שום רגש טבעי לא יכול היה להיחלץ מתוכי אחרי שסחטתי את הגוף והנפש בפרך דקה אחרי דקה. אז מה נשאר לאותו החוטא וחסר הלב? רק לדקדק כראוי בהלכות נקיות, שאותן לימד המשגיח בשפתיים דולקות מדי בוקר, במה שהפך לשעת הפולחן היומית שלי. אבוי לו  ל"נוגע בכיחו וניעו" ואז מתפלל. שידיו טומאה וכוונתו לשווא, וביותר צריך להזהר מלפלוף העיניים, שהיא ליחת העיניים של בוקר, שלא לגעת בשעת התפילה, עאכו"כ שלא יגע בצואת האף והאוזן." כל דש החליפה המלוכלכת ממילא שלי הפכה למטלית שבה הייתי מנגב מדי בוקר את זוויות העין כדי לא לחטוא חלילה בטמטום המח שבתפילה, ומחמת שהיה בד החליפה גס וקשה, הייתה עיני מודלקת תמידית, וזבה "צואת העין" בלי סוף, מה שגרר ניגובים נמרצים עוד יותר, וכדור שלג של "חטאי צואה" למיניהם.  שאליהם חברו גם "צואת האוזן והאף" המחרידות, וביותר, ומעל כולם, ומעבר לכל, החרידה את שלוותי הצואה האמיתית. זו שעליה נאמר במפורש "הנצרך לנקביו אל יתפלל!" ואם אמרו חכמינו "אל יתפלל" כלומר שהתירו ביטול תפילה בעבור זה! הקלה היא בעיניכם? התבינו כמה חמור חטא זה שעליו נאמר "וזיריתי פרש על פניכם, פרש חגיכם?" אוי לו למי שנצרך לנקביו ועומד בתפילה.  ומה זאת אומרת "איני נצרך" ומי גבה לב וייתיימר לדעת מתי נצרך הוא ומתי לא, ויקל  ראש בדבר זה שחכמים נטו , לא פחות לא יותר, לוותר על תפילה בגללו! יתכבד נא אדוני ויסור לבית הכסא, יאחוז את אמתו בידו, ירפה את גופו, ויתרכז בכל נפשו ומאודו להרגיש באמונה אמיתית ובלבב שלם האם נשתיירה בו טיפה סרוחה שמעכבת את הכוונה או שנקי הוא לעמוד לפני בוראו, וכמה מהר מתמלאת היא השלפוחית, יודע אתה? אתה המתיימר להצטדק לפניו יתברך? הלא כהרף עין הוא...

במעט מרירות ומעט הומור עצמי אני חייב להודות שהרגלי ההשתנה הנוירוטיים והנוראיים שלי מגיל חמש עשרה הקנו לי שלפוחית רגיזה של אשה בהריון, ועד היום אני משתין הרבה פעמים ומעט כל פעם. יש הרגלים שאי אפשר לשרש עם השנים. אבל הנורא מכל היה המאבק בצואת המעיים, שהיא חמורה הרבה יותר, שהלא אמרו חז"ל "צואה בעששית – אסור לקרוא שמע כנגדה, אבל מי רגליים, גם אם לא נתערבבו בהם אחד משישים של מים שאובין אינו מעכב" ולזמן הרב שגזלה ממני התפילה הצטרפה המלאכה המפרכת של לבדוק האם אכן נצרך אני לנקבי ה"גדולים" אם לאו. או כמו שאבא צעק עלי בחמת זעם – מדי פעם לא יכול היה אף הוא להתאפק (...) אל מול השגעונות של הצדיקע'ל שלו – "אם היה אפשר להכניס את היד פנימה ולחפור ולמשמש ולבדוק היה לך עוד יותר טוב אה?"

בוודאי שנעלבתי. והעלבון חי וצורב במוחי עד היום, במלים המדוייקות שלו, ובסיטואציה המביכה. אבל לרגע לא הפסקתי מלשבת שעות בשירותים כדי לבדוק הכצעקתה. ומרביצה ללחיצה היו לא פעם הפנים שלי מתכסות בפצעי לחץ ובנקודות אדומות נוראיות שהיו נעלמות רק אחרי שעתיים שלוש. "אלרגיה" תירצתי. למשגיח שזרז אותי לסיים את התפילה ולשבת ל"סיידר".

"תשלח אותו לשבוע לאיטרי זו ישיבה עם אביסל'ע דשא, יש גם קצת עצים, זה יחזיר אותו להיות צדיק כשהיה"...

אני יושב פה עכשיו, בודד ושקט באמצע הג'ונגלים של גוואנטאנאמו. אין שום מילים שיכולות לתאר איך המילה "ירוק" הופכת פה לאגדה חיה וצומחת. מניפות ענק של עלים ירוקי-עד סוב-טרופיים עוטפות אותי בקילומטרים של דממת יער. חזיר בר, תרנגולת מפוזרת שברחה מהכפר הקרוב, ואוקיינוס של ירוק. קקאו, בננות, קוקוס, לא מבדיל. ירוק ענק, ירוק בולע, ירוק כובש.  האופניים ששכרתי בעירה באראקואה מונחים הפוכים על צידם. שקט אני לועס את הלחמניה ששמרתי לי מהבוקר, והמחשבות שלי רצות. "זה הדשא ההוא? זה הדשא שאליו שלחתי אותי אז כדי להרגע? בשביל זה אני עושה הכל? עפרא לפומיך המשגיח זכרו, מי יגלה עפר מעיניך, מי ידובב את שפתותיך בקבר כדי שתאמר "טעיתי. טעיתי תלמידי היקר. וכי מאין היה לי לדעת? מה הכשרה קיבלתי שיכולתי לשים לב לתחלואי הנפש? הלא ניסיתי בכוחותי הדלים לעורר את בני הישיבה להתחזק אפילו במשהו. מהיכן יכולתי לדעת שבשגגה ובחוסר לב אני גוזר עליך גזירת נע ונד לנצח נצחים? מהיכן לי לדעת שאת ההתבגרות הזו השלווה והמדושאת שגזלתי ממך אז, אתה תמשיך לחפש גם בעוד עשרים שנה, תעמיק פנימה רחוק, חזק, עמוק לתוך החי והירוק מנסה להרוות צימאון במים מלוחים. מנסה להשיג התבגרות שלוות-דשא שכבר לא תבוא לעולם? מאין היה לי לדעת שטירוף כמו שנטעתי בך אז בשגגה אי אפשר לרפא בשבוע של "ישיבה עם דשא", גם לא בעשרים שנה של נסיעות לכל רחוק וירוק על הגלובוס?"

ובאמת מהיכן שתדע? ודאי שמחת ועלזת ביום בו מונית אתה "איש החינוך" להיות מושל ושולט בלעדי על גיל התבגרות רך ומסוכן של דורות תלמידים. וודאי קראת גם ספרון "חיצוני" ר"ל של פסיכולוגיייע "שלהם" שהלא נאמר "חכמה בגויים תאמין". ועצה מהזקנים נטלת. שהלא "כל הנוטל עצה מהזקנים אינו נכשל". וביני ובינך, הלא לאמיתו של דבר העמדת דורות ישרים זרע ברך השם, ועשרות תלמידים דובבים את שמך בהערצה, אז מה אכפת לך אני הקטן, שהתייסר במצוקת הטירוף שלו שנתיים בלי שהושטת יד. בלי שעצרת ואמרת "בני, לא דרכה של תורה היא", שנתיים בלי ששמת לב להשחתה, לחיוורון, לעצבים, לפירוק הנפש. ואז, ביום ההוא? כשבאתי אליך ממרר בבכי ממורט עצבים ותשוש עד דק, ובעקבותיי גם אבא-אמא המסכנים. מהיכן היה לך לדעת שדרוש שיקום. ואהבה, ואיש מקצוע, פסיכולוג, מאיין היה לך לדעת שנפש רכה שנרמסה תחת עקביך שנתיים אין די לה בשבוע "נופש בישיבה עם דשא"?

בוודאי שאין זו אשמתך. ואת מי אאשים? את פרנסי הציבור, שנתנו להדיוט ובור את ראשות הדיבור? וכי אטיח בך את שהיו צריכים לדעת פרנסי הדור? שאין מעמידים איש ממונה על נפשות רכות רק על סמך שפתיו הדולקות באמרי מוסר ושיחות נלהבות. לא ולא. כאן דרוש יידע, והבנה, ומבט חודר, ופתיחות הדעת, ויכולת אבחנה, ורוחב כתפיים? ובשמיים? האם הניחו לך? האם לא נתבעת לתת את הדין על היומרה? על גסות הרוח וגבהות הלב? האם לא בא מלאך כבד אדרת והניח את כד דמעותי שמאז ועד היום על המאזניים יחד עם עוד כמה נפשות אבודות ששחקת תחת סוליות נעלי-הקודש שלך?

וגם אם יצאת נקי. כיצד הבהרת שם, לבית הדין הגדול, כיצד הסברת שם, שלאחר שבוע כשהבנת שגם ישיבה עם הדשא הצפוף ביותר לא תוכל להחזיר לי את היכולת ללמוד בהתמדה, ופשוט בעטת בי החוצה מהישיבה חד משמעית ובלי היסוס באמצע שנת הלימודים. בלי למצוא שמץ של פיתרון לילד טוב ותמים עד אימה שהתייסר מפוחד גם ככה בלי להבין מה מתחולל בתוכו פנימה? מה אמרת שם למלאך הבוחן כליות ולב? שהיה לך קל לבחור בפתרון הזה? גייסת להגנתך את הסטייפלער שאמר שתפוח אחד רקוב מרקיב את כל השק? (או שאולי היה זה בכלל הרב שך?) ואז, האם הצטרפו לדמעות הקטנות שלי מאז גם דמעות גדולות של שני הורים המומים שלא הבינו אז, ושוב ושוב ושוב במשך השנים איך הילד התמים וירא האלוהים שצמח לתפארה נזרק פעם אחרי פעם מכל ישיבה שהיא? ואחר כך מתוך הבית והקהילה כולה?

למען האמת, רציתי בכלל לכתוב סיפור קצר עם התחלה וסוף שייקרא "ישיבה עם דשא" אבל פתאום יש לי כל כך הרבה מה לכתוב ולא מסתדר לי להדק את הכל לפעם אחת. ואני רוצה מצד אחד לשלוח את זה מהר לפני שאתחרט, ומצד שני לתקן המון. שאת זה אני אעשה מחר. וגם בא לי לספר עוד קצת על טירוף הזה שהיה, ואיך הוא נגרר הלאה עם השנים. או שאולי לא אצליח לדבר על זה שוב, אז מה, אולי אכתוב המשך על משהו אחר. לא יודע. לא ברור. אז אני חושב שאפסיק פה, ואמשיך בקרוב. ו"השם הטוב יעזרני להתמיד כמו שבוע או שבועיים בעז"ה, ויהיה לכפרה בל"נ"                 

ובנתיים לילה טוב לי, שהתפרקתי פה קצת, וכתבתי את המורסה הזו החוצה בפעם הראשונה בחיי. ולילה או בוקר או צהריים טובים לשני הקוראים הנאמנים שלי שאם שרדו את הפוסטים הקודמים  בוודאי לא נבהלו מזה הנוכחי. לילה טוב.