חינוך בזמננו, וחזרה בשאלה

מיימוני

להערתך הראשונה, הלא, מי דיבר על שבת ועל חילונים? הילד לא ראה חילוני מימיו, הוא רוצה כולה לנסוע לים ב'ביינזמנים'.
מה קשור שמחה של מצוה לבילוי נורמלי?

להערתך השניה, אני מכיר את הר"מ המדובר, הוא לא עשה זאת בצביעות ובעל הבלוג אף לא האשימו בכך. בכלל הוא לא מאשים בצביעות אלא בסינטטיות וחוסר חיות. הוא טוען שהכל מוכתב ומזויף במובן שאתה לא אתה. (אני לא אמרתי רק הסברתי) 

מיימוני, אכן ברור שרבים מאלו שנטשו את הדרך (ואולי אסתכן ואומר שאף כולם) לא ראו בבית שמחה של מצוה. יש כאלו שראו גם הרבה צביעות, אבל גם מי שלא - מסתבר מאוד עד ודאי שלא ראה שמחה ואמונה בצדקת הדרך. אחד מגדולי הדור שעבר אמר שבדורות האחרונים ילדים רבים בבתים רבים נטשו את הדרך, מכיוון שתמיד שמעו בבית את האב נאנח: קשה להיות יהודי. האב אמנם התאמץ בכל כוחו ועמד בנסיונות רבים, אך התחושה שהוא העביר בבית היא שהיהדות היא עול כבד. נו, מי רוצה עליו עול? הבעיה היא, כמו תמיד בחינוך, שהחינוך מתחיל כ20 שנה לפני לידת הילד... במקרים רבים ההורים מפספסים את תקופת החינוך הזו, ולעיתים קרובות הם אפילו לא מתחילים בזה אף כשהם צריכים לתת דוגמה אישית. ומי יאמר זיכיתי לבבי...

השחקן אילן גריף המייצג את מנחמ'קה בסרט חופשת קיץ (שלא ראיתי, אבל קראתי כל מה שיכולתי) הוא ילד בעל עיניים עצובות במיוחד, בן יחיד להוריו, שהמצלמה משוטטת עליו חלקים נרחבים מהסרט.

המשפט שמיימוני ציטט הוא ככל הנראה משהו שבא להגחיך בעיניים חילוניות, כאילו, נוסעים פעם בשנה לים, האם גם השנה הזו ניסע לים. וכן, האם זהו הבילוי הכי גדול שיכולתם להמציא.

בכל מקרה, דיון על הסרט הוא אופטופיק פה, הוא אמנם קשור מאוד לאשכול. אבל דורש הקדמה נפרדת.

בעל הבלוג ככל שקראתי (וקראתי יותר ממה שהבאתי) אינו עויין חרדים, הוא מאוד מאוד כואב את נעוריו שהלכו במידה מסויימת לריק, לפחות לפי ראייתו היום. ואני מזדהה עם חלק מטענותיו.

אני לא חושב שהוא האשים את רמ"ד ליפקוביץ בצביעות, אלא צייר תמונה של אדם החי לפי מטרה. שהיא גבוהה מעל כל ערך של משפחתיות וכדומה. וזה הדמיון לסרט, שזה אחד המסרים היותר גדולים ועיקריים שלו.

ברשותכם אביא עוד ציטוט של אליזד, שם הוא כן מטיח דברים בחברה החרדית. וסליחתכם שלא צינזרתי את דבריו.


לא. אני לא בטוח שיש תועלת בקיום מצעד בירושלים. ואני לא חושב שהחרדים ישתלטו על המדינה. למען האמת, לא מדובר בכלל בציבור החרדי. מדובר בכל תמהוני-השוליים במדינה שחברו למאבק בגייז. ברוך מרזל לצד מתלהם אמריקאי, פטריארך יווני, ושלל רבני ה"ירושלמערס" שאף אחד מעולם לא ספר אותם... לערב רב המשועמם הזה אפילו אי אפשר לקרוא "הציבור החרדי".

אבל מילטון צודק כל כך. החלק המצמרר של הסרט היה התגובות הספונטאניות של חברי המועצה הנכבדים - שאת חלקם אני זוכר משבתי על ספסלי הישיבה. הם לא כעסו, הם לא התווכחו, הם פשוט דרסו במין מבוכה נוראית את כל העניין. הסמל הבולט היה ראש העיר. לא מסוגל לומר מילה לשבח או לגנאי - פשוטו בורח.

ומי שמכיר את ההבעות, יודע שמדובר במבוכה נוראית. בדיון שאין לו זכות קיום בכלל. מי שמרגיש דק ומבפנים יודע שככה בדיוק מגיבים חרדים כשהם נתקלים בדיון שהוא לא הלכתי. כשהם נתקלים בדיון על אנושיות ורגש, על כבוד אישי, על אהבת אדם, ובקיצור על כל דבר שהוא חי ומרגיש אבל אי אפשר למצוא לו כותרת חרדית ראויה. משהו שדורש מודעות עצמית, דיון מושכל, ושימוש במלים ברורות ועבריות. משהו שאי אפשר לאנפף אותו לתוך הגדרה "ישיבישערית" פשוטה.

אכן כן. ולמרות מה שחושב החילוני המצוי. הדיון הזה לגמרי לא הלכתי. משכב זכר אינו העברה החמורה ביותר בתורה. שלא לדבר על זה שלכתחילה ומעיקר הדין מותר לגמרי לאישה לפנק את היושבת לידה בעזרת הנשים בנגיעות לשון לוהטות באיבריה האינטימיים. כל מה שאולי אסור מחמת "כמעשה ארץ מצריים" הוא נשים המסוללות שלדברי רש"י - ובלא להכנס לפרטים מביכים - מדבר על תנוחה מאד ספציפית.

כך או כך, אין ספק שמדי שבת בשבתו ומדי יום ביומו מתבצעות בארצנו הקטנה מגוון עברות שלידן נשיקה צרפתית בין גברים (שכמובן מותרת, לכתחילה ובלא כל חשש אפילו דרבנן) הופכת ל"כרום זולות לבני אדם". ואני לא חושב שלמישהו יש ספק שהדיון הזה מקבל משנה משמעות אצל החרדים בדיוק בגלל אותה סקרנות משועשעת מהולה בייראת כבוד שבה את מתחקרת - כשיש לך אומץ - את החברה הלסבית שלך בשקט ובסומק: "אז תגידי, איך זה מרגיש לגעת ב...?"

הזעם הנבואי שמפנים חברי הכנסת והמועצה הספרדים - הוא תרגום מדוייק לעברית של ההומופוביה המוסלמית שגם היא זוכה לנציגות של כבוד בסרט. ואם כבר מדברים, ואם אני נסחף... הלא המבוכה הזו עיקרה, מלבד הכל, בהכרות העמוקה שמכירים נציגי שלושת הדתות את ההומוסקסואליות מבפנים. החל מנערי מקהלה מנעימי זמנם של כמרים, עבור דרך החברה הערבית שמי שמצוי בנבכיה, ומי שפעם עישן כמה שאכטות עם ערבים ונכח ברגע המלבב שהם מאבדים קצת רסן יודע שהיא שטופה בתאווה חד מינית עוד מימי קדם (מה אתם יודעים, זה אפילו מפורש בתלמוד) וכלה בחבר המועצה אורי מקלב - שמופיע בסרט - שאין לי ספק שעוד זוכר את X ואת Y ואת ההוא ואת ההם ואת הלגיטימציה המלאה שנתנו ב"חברון" לאירוטיקה "לייט" בין גברים.

אבל תתפלאו, אפילו הפאראדוקס הזה אינו העיקר. העיקר הוא, כמו שהגדיר אותו להפליא מילטון ג'ון. "חוסר באנושיות" הדיון הזה סביב גאווה הוא דיון ברור מדי בזוגיות, באינטימיות, בסקס באהבה - דיון שאי אפשר לדחוס לתוך שברי פסוקים. אי אפשר לומר "איש ואישתויי" אי אפשר לומר "בוייעליי נידויס", אי אפשר לומר "מה שבשבילם זו אהבה לנו זה כורייס" אי אפשר לדבר על "שמירת העיניים" "שמירס הברית" או "ומלאה הארץ זימה" - צריך לדבר על הגדרה עצמית. ועל הזכות לענג את עצמך בצורה שבה תבחר ועם מי שתבחר, על לקבל את הרצון של מישהו באהבה, על לקבל את הרצון של מישהו בלהיות הוא עצמו. צריך לדבר בעברית, לתת כבוד לאברי מין אבל גם לרגש והבעה, וזה - חברים יקרים - מביך עד אימה את נציגי הציבור החרדי. אין להם דעה, אין זכות דיון, מה יש? הגדיר את זה להפליא מילטון - דורסנות.

וכל זה לא היה מצמרר אותי אם לא שאני מכיר את הדורסנות הזו כל כך טוב. לצערי. אני זוכר את הבהלה הזו ביום שבו ניסיתי להסביר לנציגי הקהילה מדוע אני חושב שמגיע לי לראות את הילד. אני "אוהב, מתגעגע, מרגיש צורך" , והם משתעלים במבוכה למשמע המילים המפורשות האלו, הרגשות החשופים האלו, ומגמגמים לי חזרה "אוביו מביאויי לחיי העויילם הזה" ו "מה הוא בחיים אף זרעויי בחיים" וגיבבו ואינפפו קלישאות שנועדו לטהר את אווירת הזימה והחילוניות שנוצרה מהבל המלים העבריות והאינטמיות שבהם ביטאתי אהבה לילד שלי.

אם תשימו לב מהצד "שלנו" יש בסרט ילדים. הרבה ילדים. ואמהות שדואגות . טונות של אהבה ודאגה. בלי תלות בגיל (בן כמה סער נתנאל) חום של משפחה. חיבוק של הורים (איזה דיאלוג מקסים בין שני ההורים של נועה סתת) יש קבלה, והכלה, ומאמץ של אנשים לאהוב ללא תנאי את פרי בטנם גם אם הוא מעמת אותם עם כל מה שמביך. ומהצד "שלהם" (ובחיי שהיה לי מאד קשה להגיד את המילה הזו) יש דורסנות, והדחקה נוראית עד כדי גועל נפש. וחוסר יכולת לדון, ולהתמודד, וזלזול גס, וליצנות טפשית, והומור ישיבתי רדוד שעוזר להם, לנציגים האלו, שמתיימרים לחדור ללב הדמוקרטיה מצויידים באינפוף ישיבתי ודלות רוח.

והרגע שבו שמתי לב כמה מעיק עלי הסרט הזה היה הרגע שבו שמעתי את המפגינים מירושלים קוראים תהילים בהפגנה. וסצינה אחת לפני כן, (או אחרי, לא חשוב) חיבק נתנאל סער את האמא הזקנה והמפוחדת שלו. אתם מבינים? בתהילים שלי, התהילים שאני אומר כשרע לי, בתפילות שאני מתפלל (לעיתים) שחרית וערבית... אותן הם הופכים קרדום לחפור בה במלחמה מבוהלת נגד ילדים אבודים.

ומה אני? ומה איתי? באהבה שאני רציתי לקבל לא נלחמו בתירוצים של דת? ואת האהבה שהבן שלי רצה לקבל ממני לא סרסו ועיקרו בעזרת שברי אינפופים נבוכים ומדרשי חז"ל? ואתכם חברים? אתם שמצליחים להציג מצג שמח ועולץ בכל יום רגיל, לא הרגשתם אף פעם ילדים אבודים שהמכונה החרדית המבוהלת והנבוכה דורסת אל מתחת לשטיח כדי שלא תציגו לה את הדיונים שהיא לא מסוגלת להתמודד איתם - ואני לא מדבר על קיומו של אלוהים אלא על הרצון להיות מאושר?

בחיי שאני מבין אותך מילטון עד המילה האחרונה. גם אני, למרות שבאתי מהחברה שנציגיה נראים בסרט, ולמרות שחמישים אחוז מהנציגים למדו ב"חברון", ולמרות שאני נפגש בהם פה ושם במין סוג של דו-שיח, ולמרות שכבר קיבלתי את המכה שלי מכל כיוון וכבר ביכיתי את הדורסנות החרדית לפני ולפנים- למרות הכל היה משהו מצמרר בטיוח, בדורסנות, בגסות, בבריחה המבוהלת, במבוכה שהופכת בלי בושה ל"מלחמת קודש" בחיי שאלו היו כמה מהרגעים בחיי שבהם הרגשתי אשם שנולדתי שם.


רווחים בין הקטעים ומילה אחת בודדה

תוקן על ידי - ymy33655 - 18/09/2007 22:37:55

שרגא
סליחה על הסטיה, אבל הביטוי שהבאת מציק לי, אנשים מסרו את נפשם ממש ואנחנו מסוגלים לבוא אליהם בטענות שלא פוטרו מהעבודה כל שבוע בשמחה?

_________________

בעלבעמיו, אין ספק שהם עמדו בנסיונות קשים שספק גדול על רבים מאיתנו אם היינו עומדים בהם, אבל אם אתה שואל ספציפית מה גרם לילדיהם לעזוב את הדת למרות שראו דוגמה אישית מדהימה במסירות הנפש למען המצוות, עונה אותו גדול שזו הסיבה ואם היו זוכים ובנוסף לעצם עמידתם בנסיון הקשה היו גם שמחים בזה, כנראה לא היה קורה מה שקרה לילדיהם. נכון, זו כניסה לחשבונות שמים, לכאורה, אבל כנראה שאותו גדול כן ידע משהו, או שאחז שאם רואים תופעה נרחבת מותר לנו לחפש את שורשיה בדברים הנראים לעינינו. (זה בעצם מה שאנחנו עושים כאן רוב הזמן, לא?)

שרגא
כך עונים את המועקות?

_________________

מעוקות. סליחה על הקטנוניות. אם אדם כזה היה מגיע לשאול, ודאי שאין לענות לו כך, אלא לנסות לעודדו ואולי רק בצורה עקיפה לחזק בו את הנושא הזה. כרגע לא נראה לי שנשארו יותר מידי מאותה תקופה, כך שבדיון תיאורטי כאן ודאי מותר לדבר כך.

הספור המקורי הוא על אבא ששאל מדוע ילדיו לא הלכו בדרכיו. אני מקווה שאני טועה.

שרגא

שמחה של מצוה היא דבר חשוב, חשוב מאוד אפילו, אך לא יחיד.
היא חשובה לעצמה, חשובה לחינוך, אך ודאי שאינה ערובה להצלחה.
בהחלט יש ויש בנים להורים השמחים במצוות שנשרו מן הדרך. אני מכיר בית כזה, אמנם לא נשרו שם לגמרי, אך מה שמנע לא היתה השמחה, עכ"פ לא על פי מה שניתן לשפוט למראה עיניים.
ילד שכל השמחה שהוא רואה היא זו של מצוה, לא בהכרח יאהב את זה. ילד הוא ילד והוא צריך לשמוח גם שמחת ילדות ולא רק שמחה של מצוה.
וחוץ מהשמחה יש לחינוך ולחיים עוד אי אלו רכיבי משנה.

אם על החיים והשפיות עצמם נצטוונו מבורא עולם הרי גם שמחת ילדות היא שמחה של מצווה.

ואם המצוות לא מתורגמות לחיי הפרט והבנתו- גם ה"שמחה של מצווה" אינה אלא חיוך מעושה.

_________________

מאיר, לבהעברי הוציא מילים מפי, או ליתר דיוק, אותיות ממקלדתי (כן, גם מקשי הסלולרי בכלל מקלדת הם). אמנם עלי להודות כי לא הייתי מצליח להגדיר זאת יפה כ"כ.

שרגא

מדהים, גם מפי!
הוי אומר, הוא הראה לנו שאין ויכוח.

שלום לכם חברי הפורום.

בחיפוש אקראי ב"גוגל" שמחתי מאד לראות שחלק גדול מהבלוג שלי מצוטט פה בשרשור הזה!

כבוד גדול הוא לי.

רק שנראה לי שלא הבנתם אותי נכון

"אבל אני כן בא להעלות את השאלה, שאולי תוכל להגיע אליו איכשהו. האם לא היה דבר טוב אחד שיציל באותה ישיבה ואצל אותו הר"מ? האם הכל היה מן השפה ולחוץ, רק רושם חיצוני והצגה לצורך אחרים? האם לא היתה שם נקודה של אמת אצל כל אותם אנשים שהקיפו אותו בימי נעוריו?"

בוודאי שהיו. ואת ר' משה דוד ליפקוביץ לא האשמתי באדישות. ההפך הוא הנכון. אמונתו העמוקה גרמה לו להתמודד בגבורה עם מות הילד. ר' משה דוד איש חם ולבבי - ומלבד הנזק שהוא גם לי אישית בהמשך חיי, וגם זה היה לשם שמים - בוודאי שהוא איש אמת. בטח הוא.

ו"זכרו"? לא היה איש אמת? בוודאי שהיה.  האמין במה שעשה ועשה זאת לשם שמיים. ויקבל את שכרו. בוודאי.

וכאן שורש הבעיה: 

כדי להיות משגיח טוב או מחנך לא מספיק להיות איש אמת  צריך להבין בחינוך.

זה שאתה חסיד סלונים, והאדמו"ר מקובל כ"מחנך", זה שקראת את "חובת התלמידים" , זה שספגת קדושה אצל הסטייפלער לא מכשיר אותך לדעת להתמודד עם מי שלא הולך בתלם. בטח אם הוא מאד מנסה ורק מסתבך בדרך... 

אבל יודעים מה? עכשיו אני פה. ואולי נצליח יחד להתגבר מעל המתרס שלא ממש מבדיל בינינו. ותוכלו פשוט לשאול אותי לכוונתי. יש בהחלט סיכוי שאוכל לתרום משהו להבנה בשרשור הזה. 

אני פה , מחכה.  

אליזד


ברוך בואך. למעשה, רציתי לקרוא לך, אלא שחששתי שלא תאהב את העובדה שדנים בך, והעדפתי לנקוט ב"שב ואל תעשה".


איני יודע אם הספקת לעלעל באשכולות סמוכים, אם עשית כן, בוודאי עמדת על רוח הפורום. אנו מאוד לא מרוצים, בלשון המעטה, מהמקום אליו הולכת היהדות החרדית בשנים האחרונות. באשכול זה רציתי ללמוד מה עלינו לעשות אחרת, ולקחתי את הבלוג המצויין (!!) שלך כדוגמא ראשונה. משום שאתה מתחת ביקורת ברורה, מנומקת, ומכלי ראשון.

אני יודע מיהו "זכרו", את הביקורת שאתה מתחת עליו אני שמעתי לפני כ17 שנה, כשהוא עוד עמד מעל הדוכן וזעק "אני עוד אמות בגללכם". גם אז היו אנשים שהיו סבורים שהוא לא כשיר להיות משגיח, לכל הפחות לא לכל אחד, אלא למי שיכול באמת לעמוד ברמת התביעות הזו. אולי יש מקום לדון גם על האחריות של הת"ת בבחירת ישיבה. ועוד ועוד, יש הרבה על מה לדון.


נ.ב. למרות שאני יודע מיהו "זכרו", לא הכרתיו מקרוב, וגם לא אותך.

שלום אליזד

דבריך עוררו בי מחשבות רבות. נגעת בנקודות מהותיות. ובלבי יש הרבה מה לומר...
דא עקא זמני קצר עתה - ובחג לא אהיה פה, אני מקוה שלא אפספס את כל הדיון