"את הביקורת שאתה מתחת עליו אני שמעתי לפני כ17 שנה"
זו הפתעה גדולה בשבילי. חשבתי שמעולם לא היתה ביקורת ושהייתה תמימות דעים לגביו. ידעתי שראש הישיבה מאד לא אהב את שיטותיו החינוכיות, אבל לא ידעתי שזה היה נושא לדיון.
ראש הישיבה - כנראה אחרי שניסה לדבר איתו ונואש - היה "מציק" לי בעדינות: "למה אתה לא אוכל? נראה לי שאתה לא אוכל. הכל בסדר? אתה חיוור... תגיד, מתי פעם אחרונה הכנת לעצמך ארוחה, אבל לא סתם, אלא לעמול על הארוחה הרבה, אה? ואז תשב, תאכל את זה ככה... עם יתד נאמן... בשקט. מתי אה? וכדורסל בבין הזמנים אתה משחק?"
אם המשגיח היה שומע את זה... הלא באותה פעם מפורסמת, שמספר בחורים "חדרו" למטבח ופילחו משם קצת נקניקיות, המשגיח כינס את הישיבה כולה, ורשף אש וגפרית: "גהייינננם! הם יישרפו בגהייינם! (כך במלים אלו)" והובף ותיאר בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים את טיב הגהינום, ואת "הגנבים" שייתלו ככל הנראה מלשונם התאוותנית.
ראש הישיבה שמע, וגיחך בעדינות לתוך זקנו המדובלל: "נו, מה הוא רוצה? הלא הר' עקיא אייגר הסתדר הרבה יותר טוב עם נקיקיה חמה מאשר עם צום וסיגופים"
...
אחרי שהכל התפוצץ, ואמא שלי באה בטענות ל"זכרו" מדוע לא שמת לב? מדוע נתת לזה לקרות. הוא אמר לה (בזו הלשון) "רוב הנערים די עצלנים, אז אני אומר להם שאם הם יאחרו לסיידר הם ישרפו בגיהנום. זה עוזר שבמקום לאחר בחצי שעה הם מאחרים ברבע שעה. הבן שלך לוקח את זה כפשוטו, ומגיע שעה לפני הזמן מרוב פחד, מה אני אשם?"
עפר לפיך ר "זכרו". בחיי ששטות כזו מפי מחנך תגרום לשריפה שלו בגיהנום. ובטח גרמה לשרפה שלי בגהנום פרטי ומצוייד היטב.
לפני כמה שנים, הזדמנתי אצל גדול בתורה חרדי. אמנם יוצא דופן, אבל "מגדויילי מרביצי התויירה". איש אינו יודע בסביביתו עד כמה הוא מבין ועד כמה הוא מתנגד.
הוא אמר לי: לפני שבוע קיבלתי הזמנה לדבר בפני כנס של משגיחים בישיבה-קטענ'ס - בתור אדם שמבין לנפש האדם. סירבתי להופיע שם. אמרתי להם: "אם אני אבוא, גם אם אבקר את שיטתכם בכל לשון של ביקורת וגינוי, עדיין יהיה בזה משום גושפנקא שאכן אתם ראויים לתפקידכם. ולא היא! אינני מסכים לקיומכם, אינני מסכים לשיטתכם, ובקהלכם לא תבוא נפשי, ולא אבקר בהיכלכם - אפילו כדי לבקר אתכם."
ואין אחריו ולא כלום.
נשלח ב-27/9/2007 20:36
אליזד
ההודעה שלך מרתקת, אבל אני מתאפק מלהגיב עליה קודם "בכדי שייעשה". זה עוד יבוא.
אבל הלא היית ישיבע בוחער, למה אתה מביך אותנו?
נשלח ב-27/9/2007 21:18
למען האמת, אתה צודק.
אחרי ששלחתי את זה חשבתי "מה הטעם? בשביל מה לכתוב את זה פה? זה לא קשור לדיון, ואני הלא פה בשביל לדון, ולהביע דעה בנושא המדובר. וודאי שניסוח גורף וכולל של פסלות כללית לא מוצדק, ולא יעזור לאף אחד להבין כלום.
אז בהחלט אפשר למחוק את ההודעה הזו.
ואם תרצה פשוט תפתח שרשור חדש, כי נראה לי שהנוכחי עבר זמנו. ורק אני ואתה פה. אפשר לפתוח שרשור מסודר, עם נושא מסודר, ואני מבטיח להשתדל לבודד את הכעס הפרטי מעקרי הדברים.
וגם אם לא? תודה בכל מקרה. ושוב, לכבוד היה לי.
נשלח ב-27/9/2007 21:43
לא הובנתי נכון. ולא רק אני ואתה פה.
ההודעה שלך בוודאי קשורה לכאן, וניסוחים גורפים ראויים בסך הכל לעידון, או לדיון, אבל לא למחיקה.
תמיהתי בסך הכל היתה על כך שכתבת כאן בצהרים, וככל הנראה אתה מזדמן לכאן רק מדי כמה ימים. רוב חברי הפורום שומרים תורה ומצוות, והודעה שנכתבה במהלך החג, גורמת לי לאי נוחות לענות עליה מייד במוצאי החג. הרי ייתכן שאילולי היה היום חג, לא היית מוצא את הזמן לכתוב.
על זה כתבתי שאתה מביך אותי, לא על תוכן ההודעה, אלא על שעת כתיבתה.
ובמחשבה שניה אמרתי לעצמי, הלא אין פרדוקס גדול מזה. לבוא לאדם בטענות שאם הוא "ישיבע בוחער" למה הוא מביך. וכי חינכו את הישיבע בוחרים בדווקא לא להביך? (כוונתי כמובן לא היתה לזה, אלא לכך שתבין שאינני יודע כיצד להגיב להודעה שנכתבה בחג).
אני שמח שאתה איתנו. אינני מהמנהלים, ואין לי את הזכות והחובה לקבוע את ההתנהלות פה, אז אשאיר להם את כללי השימוש בפורום. באופן אישי לכבוד הוא לי אם תיטול חלק קבוע בדיון הזה, ובנוספים. לדעתך יש משקל ככל האחרים, ואולי מבחינות מסויימות אף יותר. (אגב, יש כאן לפחות עוד חוזב"ש אחד הידוע לי, וייתכן שיש עוד).
נשלח ב-27/9/2007 21:49
ובחזרה לדיון עצמו
ונוח לי יותר להתחיל מן הסוף, יש לך הסבר לכך שאתה לקחת ברצינות את דברי המשגיח, יותר מאשר אחרים? האם הרוב לא לקחו אותו ברצינות, או שהרוב כן? ומדוע נטית להאמין לו יותר מאשר לראש הישיבה?
נ.ב. אם לא נוח לך עם דיון אישי, אפשר לנסח את השאלות באופן כללי יותר. בכל מקרה אינך המשיב היחיד, אני מצפה לתובנות גם משאר חברי הפורום על דברים דומים שהם מכירים. אלא שכפי שבאמת ציינת, בחול המועד די ריק כאן. ונצטרך להמתין שבוע נוסף כדי לשמוע את לב העיברי ועוד חברים.
נשלח ב-27/9/2007 22:34
אליזד
ברוך הבא!
אני מצטרף לתקוותו של לומד שתמצא עניין להשתתף בדיונים כאן, גם אם כעת אינך שומר תורה ומצוות. לעיתים דווקא מי שנמצא כעת מחוץ לעולם החרדי, יכול לראות את הדברים יותר באוביקטיביות.
בפתיחת האשכול ביקש לומד לדון בו באופן כללי על התופעה של צעירים חרדים יוצאים בשאלה, על מנת להבין טוב יותר את הגורמים לה ואולי אף להציע דרכים לצמצומה. אני נמנעתי מלהגיב עד כה, מפני שאני מתקשה למצוא קו משותף ליוצאים בשאלה המוכרים לי, דומני שכל אחד מהם הוא תופעה בפני עצמה. את הקטעים שהובאו מהבלוג שלך קראתי בעניין רב, אני חייב לציין שהם כתובים בכישרון רב וביד אמן המתארת היטב את יסורי הנפש של בחור ישיבה בתקופות שונות. אני מציע לעת עתה להמשיך את הדיון באשכול אך ורק בדבריך, הם מכילים חומר רב לדיון מרתק ותועלתי. ניתן יהיה לפתוח אשכולות נוספים אודות יוצאים בשאלה אחרים, או גם לפתוח דיון כללי על התופעה בלי התמקדות בסיפור חיים מסויים.
_________________
תוקן על ידי בןציוןכהנא ב- 27/09/2007 22:35:08
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
נשלח ב-28/9/2007 00:39
לעצם העניין
ראשית התנצלותי. באמת שלא שמתי לב. קצת קשה לדמיין את האינטנרט, זה שיושב לי מול העיניים בבית הפרטי שלי, בתור משהו שמקשר עם עולם שנמצא בבני-ברק או ירושלים ושומר את החג. לא בהגיון סתם פסיכולוגי...
להבא לא אכתוב בחג. סליחה מכל חברי הפורום.
"אני מציע לעת עתה להמשיך את הדיון באשכול אך ורק בדבריך, הם מכילים חומר רב לדיון מרתק ותועלתי."
ככה כתב בנציון כהנא.
מלבד המחמאה שבדברים. הרי שבהחלט יש בזה משהו. לא בגלל שאני כתבתי אותם, כמובן, אלא בגלל שזה מקל על הדיון. מה שאני כותב הוא בדרך כלל אישי. משתדל להמנע מויכוחים בעלי כותרות מפוצצות, מעדיף לדון במה שאני מכיר ויודע. רק שאם עושים את זה נכון בהחלט אפשר ללמוד מהפרט על הכלל. רק מה? מאד לא בא לי שזה ייגרר למקומות אישיים שאין בהם תועלת לדיון. ואני מניח שאפשר להבין לבד מתי הגבול נפרץ.
אז הנה, לשאלה הראשונה של "לומד"
"יש לך הסבר לכך שאתה לקחת ברצינות את דברי המשגיח, יותר מאשר אחרים? האם הרוב לא לקחו אותו ברצינות, או שהרוב כן?"
אני לא חושב שהעובדה שלקחתי את דברי המשגיח ברצינות היא הסיבה לחזרה בשאלה. אני חושב זה רק סמפטום. הייתי ילד פיקח ולא חרדי מבחינה תרבותית. לא קל להסביר את זה, אבל העיקרון הוא שהחרדיות עוברת דרך הבטן. וילד שסופג הרבה אווירה קהילתית מסביב מתנהג אחרת.
גדלתי ברמת אלחנן, ושיחקתי על כל הילדים, אבל בתוכי הייתי אחר. בלי שידעתי. הייתי תולעת ספרים, וקראתי כל ספר אפשרי. (כן, אני יודע, אתם אומרים: צדקו חכמינו שציוו לקרוא רק ספרים של ה. תראל. אבל המתינו-נא עם המסקנות הפשוטות והמקילות האלה.) אבא שלי , תיכוניסט שהתחזק, היה ועודנו צדיק גדול, ירא שמיים אמיתי, וניצל כל רגע ללימוד. אבל הוא היה מאד לא חרדי מבחינה תרבותית. ואמא שלי? הייתה לגמרי "אאוטסיידרית".
"חרדי מבחינה תרבותית" לא קשור לאלוהים. קשור לטשולענט, קשור לניגון עליז של "לכה דודי" קשור לרכילות ישיבתית. קשור ליכולת להסתכל על הלימוד בתור קריירה... כן. אני יודע, זה נשמע ההפך בדיוק ממה שחשבתם. "קרדום לחפור בה" אה? אז זהו. ברוכים הבאים לשיעור מספר אחד בחזרה בשאלה: אם אבא שלך לומד במשך שעות דף יומי לשם שמיים ולהנצל מגהנום , יש יותר סיכוי שתחזור בשאלה מאשר אם אבא שלך מצטחצח בחידודי לימוד וחושב על קריירה תורנית בתור ר"מ. הילד סופג את הברק בעיניים, ואי אפשר לזייף אותו. גם בעיניים של אברך שמצטחצח בלימוד עם אברכים מסביב יש ברק "זר" ברק שבא מתהום עמוקה בנפש. ברק שבגללו ראשי ישיבת פוניבז' ירשו למריבה עכורה לפלג את הישיבה שלהם. ברק שבגללו אין מקום תורה אחד בכל הדורות, למין התנאים ועד לאחרונת ה"ישיבע-קטאנעס" שלא הייתה בו מריבה ראוייה לשמה. הברק הזה, חברים, חודר עמוק לנפש של הילד ומשאיר אותו "בפנים".
אני יודע שאני מנסח את הדברים חריף. ותמיד זה לא בדיוק "זה" זה בעיקר סימבול. סמל. צורת המחשה. אבל תחשבו על העיקרון. הוא נכון ואמיתי.
אז הייתי ילד חילוני מבחינה תרבותית.ובאמת התקשיתי להסתדר בישיבה בחודשים הראשונים. אחרי הכל "בית דוד" הייתה "חזונישניקית" למהדרין. ואיפה אבא שלי - שהיה רב בחיל הים, צדיק ככל שיהיה - ואיפה ברטלר, ורוטר, ונאדל, ושאר החבר'ה... אבל אחרי כמה חודשים "תפסתי צידקעס". וזה, כמובן השאיר אותי חילוני תרבותית אבל ירא שמיים. או לייתר דיוק מאד לא חרדי - לא מרכל, לא אוכל פלאפל אצל "נחום" , לא הולך ללוויות של רבנים, לא משחק שח-מט בעזרת נשים - רק לומד כל הזמן. ומנסה לקחת כל דבר כמו שראיתי בבית: ברצינות גמורה.
אז זו בערך התשובה: הרוב לקחו את דברי המשגיח בדיוק כפי שהם לקחו את כל העסק החרדי מסביב: מובן מאליו וטריוויאלי. הבן של ברטלר לא מתרגש כשהמשגיח צועק על "גהייננם" הוא יותר עסוק בללחוש לרוטר שהוא שמע שהרב שך אמר על ר' גדליה נאדל שאם הוא לא היה... אז אולי הוא היה... זה מסעיר את האדונים רוטר וברטלר. זה ממלא את הוויתם. וזה למה הם שם. ואני כותב פה בתור נציג החוזרים בשאלה עלי אדמות...
נשלח ב-28/9/2007 04:35
אליזד
הכותבים כאן מייצגים בעיקר חרדים ביקורתיים התוהים ומבקרים את חברתם הם. ככאלה, עניינם ביוצאים הוא בשאלה: על איזה משבר בדיוק מעידים היוצאים? ומה אפשר ללמוד מהם בכדי לתקן את החינוך החרדי?
דא עקא, כי העדויות שמוסרים היוצאים בתקופה האחרונה מעורפלות ונרקיסיסטיות ואין בהם תועלת רבה. וברשותך נבחון כמה מהם:
שבתאי קור: בספרו הוא מתאר יציאה בשאלה כמונעת רק על בסיס אובדן האמונה בלי שום קשר לחוויות חברתיות פסיכולוגיות. התיאור בספר הוא נרקיסיסטי. אין שם שום ניסיון לשתף את הקורא בתובנות חברתיות מופשטות יותר אלא רק סיפור כאבי הבטן של שבתאי. עד כדי כך ששבתאי מבזבז את הונו האוטוביוגרפי כבן למשפחה ספרדית חוזרת בתשובה. הוא איננו מנסה לסייע לקורא התוהה מה הקשר בין היותו בן למשפחה חוזרת בתשובה לבין חזרתו בשאלה. שאלת הקורא: האם מנגנון החינוך (חברוּת) החרדי כושל במפגשו עם חוזרים בתשובה? נותרת ללא התייחסות. יש משהו לא אמין ולא משכנע בסיפור נרקיסיסטי חסר כל הקשרים חברתיים.
הסרט של פיליפ: סרט טראגי מציצני חסר כל ניסיון לתת לצופה איזשהו תובנה חברתית אינטלקטואלית. יש צופים הנהנים מצפייה בבחורה מטורללת המעשנת סמים כבדים ומתאשפזת בבית משוגעים יחד עם אחיה המתחרים ביניהם בתסרוקות מוזרות ובשמות מוזרים כגון נסיך או פרפר. ויש צופים הנעים בחוסר נוחות בכיסאם. בין כך ובין כך, שני הצופים יוצאים ללא שום תובנה: למה חבורת הפסיכים יצאה בשאלה? ולמה בכלל הם עשו על זה סרט? ולמה אני אמור לצפות בסרט הזה?
הפורום ליוצאים בשאלה בתפוז: עקבתי לאחרונה קצת אחרי הפולמוס עם ירון ידען ולדעתי היה שם בלבול בין שני רבדים. מקצת הכותבים הביעו תרעומת על כך שידען בכלל מחייב אותם לצאת למלחמה כלשהי. הם יצאו מהעולם החרדי לא כדי לקבל על עצמם מחויבות אחרת אלא לעשות מה שבא להם, והנה בא הנודניק הזה ידען ודורש מהם להלחם על עתידה של מדינת ישראל. הרובד השני הוא עד כמה שהבנתי היה בעיקר בשתי הרשימות היפהפיות שלך: טענה כי הנזק האמיתי לתרבות הישראלית לא נובע מהדת אלא מערוץ 2 ומחקיו, וכי הדת דווקא מהווה איזון ערכי חיובי לשטחיות.
בכל מה שקשור לרובד הראשון הרי אני נמצא עם ידען כנגדיכם ורואה בכך עוד עדות לנרקיסיזם של היוצאים.
אפשר להוסיף כאן את רשימת הראיונות ההזויים שמוסרים לאחרונה היוצאים לעיתונות. וכוונתי בעיקר לראיון של החבר שלך דוד וולך שסיפר על חתולים וכל מיני דמיונות וחלומות.
ועתה, האובססיה של החרדים ליוצאים בשאלה נובעת מאותה טראומה ישנה שבה כפי שסופר מדור לדור נטשו אותם טובי בניהם. 'טראומת הסחף' בפי החרדולוג פרופ' מנחם פרידמן לפי שירו של אחד הנוטשים המופרסמים ביאליק: כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר, שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה; וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.
מכאן גם האובססיה לאיכותם האנושית של היוצאים. ככלות הכול, החרדים רואים את עצמם כחברה ערכית תובענית שבריחת התפוחים הרקובים מתוכה לא אמורה להדאיג מדי. משא"כ, אם הטובים נוטשים הרי זה מסכן את כל המערכת.
אך לאחרונה נתונים החרדים במבוכה קשה: הם התרגלו ליוצאים בשאלה הנושאים בפיהם את בשורת הציונות, ההשכלה והחירות. בתגובה לחבר'ה הללו נוהגים החרדים לשגר את טענת ה'נגיעות'. היינו, כל האידיאלים הנפוחים הללו מכסים על תאוות וכדומה. נו, אז תשער לעצמך חרדי הצופה בסרט של פיליפ או קורא את הראיון ההזוי של החבר שלך – טענת ה'נגיעות' לא עולה כלל לדיון. החרדי אפילו לא נתקל באיזו ביקורת מוחשית כנגד חברתו, אלא רק באוסף בכיות ופינוקים חסרי כל משמעות חברתית או אינטלקטואלית.
אולי הגיע הזמן למנות מניעים לתהליך היציאה בשאלה ולנסות להבין מה אנו יכולים ללמוד מהם. להלן אציג כמה מניעים:
אא"פ, אלץ איז פסיכולוגיה: הורים גרושים, שידוכים גרועים, משגיח דפוק, (אני מכיר שני חבר'ה יחסנים בהל"ל שטוענים שיצאו בגלל שלא אהבו את אשתם ולא היתה להם אפשרות גירושין. אחד מהם בן לאצולה ליטאית והשני בנש"ק חסידי כבד במיוחד). הקיצור: אי אפשר ללמוד מהם כלום.
ביקורת חברתית, היוצאים בסגנון הקלאסי, למן שלמה מיימון ועד חיים באר, ששואפים להשכלה, הזועקים כנגד הפרזיטים החרדים שלא הולכים לצבא, נגד המנהיגות המושחתת וכדומה
אובדן האמונה, כאמור באשר לשבתאי קור, קשה קצת לקבל אובדן אמונה בלי קשר למרכיבים הקודמים
אסתטיקה וזעקה נגד צמצום המוחין החרדי, תחושה קשה להגדרה אבל נראה לי שמצאתי אותה בפוסטים היפים שלך.
לסיום רציתי לשאול אותך שאלה אחרונה: מה דעתך על תופעת חוסר הגיוס לצה"ל של היוצאים? האם רשאים החרדים לראות בכך עוד סימן שנוטשיהם הם סתם כלומניקים. ככלות הכול, הם אפילו לא מוכנים לעמוד במחוייבות האנושיות של החברה החילונית. או אולי אני סתם פאשיסט מיושן.
נשלח ב-28/9/2007 04:42
אליזד שכחתי לציין כי אני לא חרדי ביקורתי ובטח לא מייצג את הכותבים כאן. אלא סתם משקיף נייטרלי, לצורך העניין.
[רבנו בן ציון על ההשקעה אתה חייב לי סעודת שבת כולל שיחה לתוך הלילה על עוגת גזר בריאותית (מתנצל בפני הרבנית על העוגה שנעלמה). לחילופין אתה יכול לשלם בקריאת ביקורתי על הספר של קפלן, כולל הערות והארות. ואל תדאג, גם הבן דוד שלך ישלם ביוקר על הרשימה שלי. שלא לדבר על 'לומדמכלאדם']
נשלח ב-28/9/2007 10:05
שמרן100... איזו "קבלת פנים..." ואני חשבתי שיהיו לי כמה ימים של חסד...
טוב, זה הולך להיות אורך קצת, ואני לא מבטיח הכל בבת אחת.
* למה לדון ביציאה בשאלה
יפה אמרת. מאד חשוב להדגיש. נכון שמציצנות היא דבר נסבל ואנושי. אבל מאד לא הייתי רוצה לדון בעצמי ובעצם חברי בתור אובייקטים. אנחנו פה בשביל לדעת מה אפשר לתקן. במידה מסויימת, אני מרגיש כאילו אם החברה החרדית תתקן את יחסה לנוער שלה. זה כאילו היא מתקנת את העוולות שעשו לי. לא מאד חכם, לא ממש הגיוני. אבל אנושי.
אז הבה ונפתח את הדיון שלנו, תחת הכותרת "צא ולמד"
* אוטוביוגרפיה" - נרקסיזם טהור, או סיפור אישי כואב?
למען האמת? ניתחת יפה, ובחכמה רבה. כתבת כמעט את כל מה שאני חושב לגבי "היצירות האחרונות בתחום החזרה בשאלה".
סירבתי לקרוא את ספרו של שבתאי (קראתי רק במסגרת "ודע מה שתשיב") יש לי וויכוח עקוב מדם עם חברי הטוב מני פיליפ - איש מקסים כשלעצמו - לגבי התוכן והמסר המוצג בסרט - שהיתה לי הזכות לצפות בגרסאות הקודמות שלו. ובאופן כללי, אני נע בחוסר נוחות למראה כל סרט או ספר שנעשה על החזרה בשאלה מאז ימי קדם ועד היום. "נע בחוסר נוחות" זו מילה עדינה. לרוב כועס. ממש כועס.
"יש משהו לא אמין ולא משכנע בסיפור נרקיסיסטי חסר כל הקשרים חברתיים" , "שני הצופים יוצאים ללא שום תובנה", ועוד שלל משפטים שכתבת ואני מזדהה איתם כל כך.
רק שלהווי ידוע לך, שגם אני וגם אתה חוטאים לרוח האדם. בהחלט זכותו של כל אחד לספר את מה שבא לו, לספר על עצמו ועל חייו, בכל צורה או הקשר, בלי להפוך את סיפורו האישי למניפיסט פובלציסטי על חזרה בשאלה ומניעיה. זכותו של כל אחד לכתוב את סיפורו האישי ולהקצין את מה שכאב לו, את מה שהוא רוצה לחשוף. ואם יש בזה עניין לציבור? נהדר. מדוע ספר אישי ואוטוביוגרפי חייב להיות אמירה חברתית נוקבת? או דיון רב-שנים?
בוא ונשמיט את המילה "נרקסיזם". מני פיליפ החביב מעוניין לחלוק עם הציבור את התגלגלות חייו וחיי משפחתו. זו זכותו המאד לא נרקסיסטית, מה גם שלציבור יש עניין בנושא. שבתאי קור חפץ לספר על ספקותיו באמונה, ולהצניע כל הקשר אחר? יבושם לו. זה מה שלוחץ לו בבטן. זה לא נרקסיזם, זו אוטוביוגרפיה. וכן. ההבדל בין שניהם אינו סמנטי בלבד: מדובר במשהו בסיסי שחסר מאד בחברה החרדית - חברה שכל מאמר טכני בעיתון שלה חייב להיות נכון ומדויק לרוח התורה כאילו היה ספר מוסר - הזכות להיות אתה. סתם "אתה" פשוט וקטנוני. אנושי ופוחד, כועס ומתהולל. אתה, מה שאתה. בלי הצהרות חברתיות, בלי "נושאים לדיון". סתם אתה. זה לא נרקסיזם. זה כאב של אנשים זו זכותם. הביטוי "אוסף בכיות ופינוקים חסרי כל משמעות חברתית" מוריד את הניתוח המבריק שלך דרגה אחת למטה. לפחות אצלי. מאד לא כדאי לדרדר את הדיון מנאורות ברוכה לפנאטיות קיטנת-רוח. אפשר לומר במידה מסויימת של סיפוק, שעדיין לא כתבנו כלום, לא דיברנו על כלום, וכבר נגענו עמוק בתוך לב ליבה של הבעייה: מה שבשבילך הוא "אוסף בכיות" בשבילי הוא נשמה.
כן, גם אני מאד הייתי רוצה שמני פיליפ ושבתאי יכתבו את מה שיש לי על הלב. וגם אני מאד כועס שאף אחד לא אמר עד היום את מה שאני חושב שהוא סיבת הסיבות של היציאה בשאלה. כן, גם אני תולה תקוות בכל ספר או סרט או ראיון, מקווה שהם יהיו יותר מאוטוביוגרפיה אישית חסרת הקשר. אבל הדבר הראשון שבגללו חזרתי אני בשאלה, ושעליו אני מודה לאלוהים בכל יום ויום מחדש, הדבר שאינו סותר אף אחת מתרי"ג מצוות, אבל הוא הסמל של השיח החרדי-חילוני - הוא הזכות להיות אני. לחלוק את כאב הבטן הפרטי שלי בכל צורה שאחפוץ בלי להיות שופר של שום דבר.
שנינו מסכימים מאד על אותו דבר. רק שאני מנסח את זה אחרת: הסרט של מני פיליפ, או הספר של שבתאי קור, או הראיון של דוד וואלאך הם סיפור אישי כואב, הם הצצה מרתקת או מביכה לחייהם של אנשים, הם אינם מעניקים מידע על חזרה בשאלה ומניעיה. גם זו זכותם המלאה.
ומכאן תוכל להבין לבד את שאר הדברים שבגללם אני לא ניגש ישר וברור לספר לך כמה אהבתי לקרוא את מה שכתבת. בגלל משפטים כמו זה, למשל: "הם יצאו מהעולם החרדי לא כדי לקבל על עצמם מחויבות אחרת אלא לעשות מה שבא להם - הרי אני נמצא עם ידען כנגדיכם ורואה בכך עוד עדות לנרקיסיזם של היוצאים..."
יש צורך בהסבר נוסף או שהעיקרון הובן כבר? מדוע מישהו שיצא כדי לחפש משמעות לחייו, כדי לחפש כבוד עצמי, חופש בחירה, אהבה, רוממות רוח, מדוע איש אשר כזה חייב להלחם תחת איזשהוא דגל? מדוע אני, ש"בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום" כמו שאומרים תמיד הצל"שניקים, צריך להלחם על עתידה של מדינת ישראל?! ואם אני לא נלחם זה נרקסיזם? הלו???! בגלל שרציתי להפסיק להיות שק החבטות של קהילת רמות ד' אני חייב להפוך מיידית ללוחם נגד בתי הדין הרבניים?
לגמרי לא. ומאד נעלבתי מהפסקנות שבה כתבת את הדברים. לגמרי לגמרי לא. ובדיוק בגלל סיבה זו מוקיעים היוצאים בשאלה את ירון ידען. אנחנו פה לא כדי להלחם. באנו מחברה שמקדשת "ג'יהאדים" על כל נושא שבעולם. חברה שתרבות הפנאי שלה ניזונה מזרמים, תתי-זרמים, הצהרות שבעד, הצהרות שכנגד, השתייכות למעגל אחד, שנאת המעגל האחר, הפיכת היחיד, כל יחיד, לחייל במלחמת קודש כלשהיא - ובחרנו להיות בחברה נהנתנית-מתירנית-מסואבת לא כי טוב לנו שם. אלא כי לצערינו זה המקום היחיד שבו נוכל להיות "סתם". אנשים שקמים בבוקר ושואלים מי יאהב אותי היום ומי ישנא, מי ייטיב עימי ומי יירע לי, למי אחייך ועל מה אבכה, למה אתפלל וממה אברח. אנחנו מאד מאד מאד לא רוצים הקשר מיידי וזיקה ברורה בין ידען - שהוא פולמוסן-פרובוקטור-לוחם לבינינו. אנשים. סתם אנשים בעולמו של הקדוש ברוך הוא. לפעמים כועסים ולפעמים רוצים להרגע. "נרקסיזם"? אולי אצלך, החרדי. אצלי זו אנושיות. "בכיות ופינוקים"? מה אנחנו אנשי צבא? תלמידי ישיבה? "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה"? אסור לי להתפנק? יש איזושהיא בעיה עם זה שאני בוכה? הדמעות שלי הן נרקסיזם? אני חייב לישון באוהל עם נשק ב"הכנס"?
אני פה כדי להתפנק. כדי להיות אהוב, כדי שילטפו אותי, יחבקו אותי. ישימו אלי לב, יעניקו לי. כן, אני גם אוהב לחבק ולנשק, לפנק ולאהוב, גם גברים. ומה אתה יודע? אפילו את אבא שלי. "בכיות ופינוקים" הם הלחם וכוס התה שלי. וכשתיקח לי אותם אני אכעס מאד. ואם תבוז לי בגללם, ואם תשלול לי את הזכות לקבל אותם - אני אכעס מאד, ולא אסכים לדון איתך על אף נושא שבעולם. בוא תכניס לעצמך לראש: אתה חרדי, אתה לוחם-תמידי באיזשהוא צבא. כל מה שתגיד חייב להיות מסר, הצהרה, חובה קדושה למען הציבור. אני - לעומתך - סתם איש. אני לא נרקסיסט. לגמרי לא. אני מאד אוהב לעזור, אני מצלצל לכל אחד מהחברים הטובים שלי ומקשיב, תמיד. שעות, שמח בשבילם, כואב איתם, מתרגז לפעמים, אבל נכון לכל בקשה. אני לא נרקסיסט, אני אדם. סתם איש. סתם בריה טובה שברא לו הקדוש ברוך הוא בעולמו.
שמרן100 , אל תזלזל בפוסט הזה, זה לא הבדל קוסמטי. זה הבדל מאד מהותי. וטוב שהקדמנו אותו לפני הכל. ורק בשביל ההבדל הזה בלבד כבר אפשר לקרוא לך "חרדי" ולי "חוזר בשאלה". והפלא ופלא - למרות ששנינו מסכימים עד אימה בכל מילה ומילה.
**************
ומכיוון שהקדשתי מילים רבות ו"טירחא דציבורא" , הרי שאת התשובות לשאלות שלך אענה בפוסט נפרד. בעוד כמה דקות. אם ירצה השם.
נשלח ב-28/9/2007 10:52
אליזד
אין לי זמן להאריך עתה, אז אקצר ונשוב ונשנה פרק זה.
לא התכוונתי לרגע לומר שבגלל שלקחת את דברי המשגיח ברצינות, לכן חזרת בשאלה, כלל וכלל לא. תמהתי על עצם הנקודה שאתה עצמך ציינת שאחרים לא לקחו אותו ברצינות, וכפי שהוא עצמו אמר, "האחרים מאחרים רק רבע שעה במקום חצי שעה".
התאמצתי לא לרמוז לתשובה אפשרית, משום שהיתה לי הרגשה שזה יילך לכיוון הזה, ולא רציתי לתרום לזה בכוונה תחילה. עתה אצטט פה מדברי *עין הקורא*, אחר הניקים החכמים שבפארק, בעל תשובה בעבר הרחוק, וחרדי מפוכח כיום, המביט על המערכת החרדית במבט ביקורתי במיוחד.
שם האשכול "המערכת הכפולה", היו לו דיוני המשך בפורומים אחרים, אבל הוא עצמו מרתק.
לפני עשרות שנים, כאשר הצטרפתי לציבור החרדי, קיבלתי את השיעור הראשון שלי במערכות הכפולות.
אחד מגדולי המוחים והמפגינים (שכבר נפטר) צולם כשהוא חוטף מכות רצח מהמשטרה והארכיאולוגים שמחה נגדם.
כשראיתי כיצד אדם נכבד, בעל זקן לבן, מוכן להפקיר את עצמו למכות הגונות, התפלאתי מאד. שאלתי ת"ח צעיר, ראש הכולל בו למדתי, איך אפשר להסביר את מסירות הנפש הזו.
הוא חייך חיוך ציני, ואמר:
- "גם הוא צריך לחתן ילדים..."
והמשיך להסביר: חסידי סאטמר מארה"ב הם עשירים, וכדי שיהיה להם ברכה בעסקים (על פי אמונתם הטפלה, לדעתו) הם משתדלים לתמוך במטרות שהאדמו"ר שלהם אוחז מהן. הירושלמים הם עניים, וכדי לחתן ילדים מהתרומות מארה"ב הם מוכנים לחטוף מכות.
או בקיצור:
"א ל ת א מ י ן"
אז התוודעתי בפעם הראשונה למערכת הכפולה:
במודעות הרחוב ובמאמרים הנלהבים בעיתונים ובבטאונים כותבים גבוהה גבוהה. "כמו שצריך".
בשיחות המקווה, ובדיונים המחויכים בכוללים ובמכולת, בפורום "בחדרי חרדים", מדברים "תכלס".
שם אומרים את "האמת".
וכך זה ממשיך. בנושא המפלגות, ההכשרים, הפיאות, המחלוקות בישיבות ובחסידויות, הישיבות והסמינרים, הפלאפונים -
בכל הנושאים שדנים בהם (בעיקר) כאן בפורום
בכל הנושאים שלא דנים בהם בעיתונים החרדיים.
דור שלם של צעירים חרדים גדל על מציאות שבה על כל שיחה של משגיח בישיבה, על כל מאמר בעיתון, על כל מודעה חתומה על ידי רבנים, צריך לשאול מיד (לפי הענין):
מי משלם להם?
מה האינטרס שלהם?
מה הם מתכוונים באמת?
איפה הם עובדים עלי?
מי יגלה לי מה באמת עומד מאחרי הענין?
דווקא בחברה שכל הצידוק לקיומה, כל הכוח לעמוד בפיתויי הזמן, נשאב רק מן האמונה והאמת, מחלחל מתחת לפני השטח המסר הרעיל של: "אל תאמין". "זאת לא האמת".
האמינות והאמת נשארים בחדריהם של גדולי ישראל בשיחות אישיות עם יחידים. בהוויה השקטה הרחוקה מן התקשורת של יהודים כשרים טהורי לב, המתרחקים מן הכיעור ומהבלי העולם הזה.
ה"שטח", החיים הציבוריים, המקום בו רוב רובם של המבוגרים והצעירים מבלה את ימיו מופקר ליושבי קרנות הולכי בטל דוברי לשה"ר כותבי פשקווילים, "מחתני ילדים".
מי יכול לתאר את הנזק הבלתי הפיך שנגרם לכולם: צעירים כמבוגרים, נערים ונערות, גברים ונשים. לציפור הנפש של היהדות?
נשלח ב-28/9/2007 11:19
המניעים לחזרה בשאלה
"אא"פ, אלץ איז פסיכולוגיה: הורים גרושים, שידוכים גרועים, משגיח דפוק... הקיצור: אי אפשר ללמוד מהם כלום"
או, כמה שאתה טועה.
וזה כל כך חרדי, לקחת את הפסיכולוגיה ולתת לה כותרות: "הורים גרושים" "משגיח דפוק". או בלשון המקובלת "יש שם בעיות במשפחה".
שמרן חביב. הנה התשובה שלי: כן. הכל פסיכולוגיה. אבל החטא הראשון שעליו יצלוב אותך כל פסיכולוג הוא לקחת אדם בעל נפש בריאה מורכבת ולכמת (או לקמט) אותו לסך של "משגיח דפוק". אני כבר רואה בדמיוני אותך יושב בוועדת מיון "נקסט? מי זה? אלי צויק? משגיח דפוק. מני פיליפ? אחות מטורללת. שבתאי קור? אבא פרענק בעל-תשובע. מי עוד?"
הרשה לי לספר לך משהו:
בעבר, כשכתבתי הרבה בפורום "יוצאים בשאלה" שימשתי כותל לכאלה שחיפשו דרך. אחרי הכל, אני בין זקני היוצאים. כלומר מהזקנים היחידים שעוד עוסקים אובססיבית בחזרה בשאלה. יצא לי לשבת עם בחור חרדי, ולקחת החלטה האם להמליץ לו להשאר בישיבה או להמשיך הלאה.
נשמע מקומם ומטורף אה? מקפיץ לשמיים כל נפש יהודית בכל מדינה בעולם אה? סדין אדום לכל פרנס ציבור אה? נו נו... שוו בנפשכם... מין מגלומן שכזה, יושב לו בבית קפה ומחליט במחי יד מי לחיים ומי למוות, מי יישאר ומי ייצא, מי ימשיך להאמין באלוהים ותורתו ומי ייאלץ לאכול בשר פיגולים עד סוף ימיו. מין דוקטור מנגלה של הישיבות. "שנעל! שנעל! ארויס פון די ישיבע!"
האמת הפשוטה והתמימה היא שמעולם לא היה אפשר להוציא מישהו בשאלה. ומעולם לא הצליח אף אחד להשאיר מישהו בישיבה. אם אתה מצוייד בסבלנות ורחבות אופק - הדבר היחיד שתוכל לו הוא להציל נפשות מקריסה.
אז הקשבתי לכולם. ושמעתי, ושאלתי. וניסיתי למצוא את התשובה לשאלה שמפלגת את אלו שיישארו מאלו שיצאו: האם לך. לאדם שבך, לאיש הקטן שבך, יש זכות קיום בתוך החברה שאתה נמצא בה? האם אתה אהוב שם? על ידי עצמך ועל ידי הבריות?
כמה פשוט. כמה בסיסי, ועם זאת כמה מסובך.
הכל פסיכולוגיה. אכן. כי ככה זה האדם. כל אדם הוא סך הכל של "משגיח דפוק, "אחות מטורללת", "ראש ישיבה נערץ", "ישיבה לוחצת", "כשרונות חבויים", "מוסיקאי מתוסכל", "הפרעות למידה", "קריירה תורנית", "אבא מטיל צל" , "אמא מורה מפורסמת". גם למי ש"יצא" וגם למי ש"נשאר" יש שק פסיכולוגי שיכול לקחת אותו בדיוק נמרץ לשני הכיוונים.
גם לך, שמרן100 יש כותרת כזו. גם לר' שמואל אוייערבך ("ערירי"? "אלמן שלא בטובתו"? "ירושלמער שנזרק לתוך הליטאיות החונקת"...) מאחורי כל אדם - גם אדם חרדי- יש מבנה פסיכולוגי מורכב, רק שבגלל צורתה של החברה החרדית, יש קבוצת אנשים שלא ימצאו בה מרגוע לשורש נשמתם. הנה, ככה, במשפט אחד פשוט אמרתי את דעתי הנחרצת. איך לזהות אותם? מהי נקודת האיזון? מתי מישהו יוצא מכלל ה"שורדים" ונכנס לכלל "לא מצא מנוח לכף רגלו"? זה דורש זהירות מופלגת, מסירות טוטאלית לנפש האדם, והרבה כבוד לאלוהי-ישראל ותורתו. לי היו התכונות האלה. וידעתי לזהות את אלו שעצם עצמיותם, שורש נשמתם, כבודם, תמצית וחלב דמם, הקטר אמוריהם, נשרף כליל על מזבח החברה והצרכים הבלתי-נמנעים של קהילה שחייבת לשרוד בכל מחיר.
מעודי לא נתתי עצת-עזיבה למישהו שהיה לי ספק קל שבקלים שאולי יש לו סיכוי "שם". אבל בהחלט. על השם שלי רשומות כמה נפשות אהובות שיצאו בשאלה בגללי. והם כרטיס הכניסה שלי לגן עדן. אני, הנרקסיסט בפוטנציה, איש עצבני ומרוגז, נהנתן מסואב, הקדשתי תקופה מחיי להקשבה מרוכזת למישהו. הקדשתי פעם זמן רב לעידוד, לתמיכה. הצלחתי לקחת נשמות מיוסרות, דוויות, מעונות, כואבות, בוכיות - ולעזור להן לפתוח צוהר לעולם של כבוד עצמי. של זקיפת ראש, של רווחה, של אהבה. ואין לי שעה של קורת רוח כמו הזמן שאני פוגש בהם. שומע סיפורים על נורמליות, על שלווה, על רוך, על רוגע, על אהבה, על מימוש עצמי, על הצלחה בלימודים, על כל כך הרבה דברים שמעולם לא נאסרו על ידי הקדוש ברוך הוא - אבל בכל אופן ישנם אנשים שכדי לקבל אותם צריכים ללכת "החוצה". וזה? זה חברי פורום יקרים, זה כתב האישום החמור שישמיע המלאך גבריאל או מטטרון, או סנדלפון ובית דינו, לרב שטיימן, ואחריו לר' מיכל יהודה, ואז לר' שמואל אוייערבך, אחרי המאה ועשרים שלהם.
בתחילת דרכי "הציבורית" נסיתי לחבור לגופים חרדים. תאמינו או לא, בלי כיפה ועם ג'ינס אופנתי הייתי חבר ב"ערכים", וגם עם צביקה גרינבוים (חברי הטוב) יצא לי לשתף פעולה, ועם אחרים פה ושם. אכן.. הציבור החרדי מתיימר מפעם לפעם "למצוא פיתרון" להיות רחב נפש לכאורה. אבל כשל כוח היחיד אל מול המכבש הלא-ייאמן של הקהילה.
שום גוף חרדי לא ייקבל גושפנקא לחפש בכנות את מקור הצלחתו של היחיד. ומה? אם יימצא שהבחור יכול להיגאל בעזרת קורס מאמני-כדורסל במכון וינגייט? האם הרב שטיימן ייתן לזה את ברכתו? אם חשבתם שכן, הרשו לי לתקן אתכם. ואני מבין אותו, הוא לא יכול להרשות לעצמו שיספרו באיצקוביץ' במנחה שהבן של שוורץ לומד במדרשה שיש בה בנות בבגדי-גוף - וכל זאת בברכתם הנלהבת של גדולי הדור. ופסיכולוג חילוני? שומו שמיים? האם נראה לכם שהרב גולדשטיין מ"שערי יושר" ייפקיר את גדלותו התורנית, או הרפיוטיישן שלו כ"מחנך" וירכין ראש בפני פסיכולוגית חילונית שתסביר לו כיצד להציל את בני הישיבה שלו? המקסימום שהחברה החרדית מוכנה לעשות זה לתת הכשר-בדוחק למשקולות תוצרת בית בפנימיה, או לחילופין לחדר "גלאט כושר" בבית-וגן. מדריך קראטה אולי. אפשר. אם זה חרדי מאד. ועצות כלליות ודפוסי חשיבה של "חכמה בגויים", באים בחשבון. אבל כל חריגה מהמבנה השברירי והמסובך של הקהילה נשקל בכובד ראש, ובחוסר סובלנות מחריד, ובדאגה כנה לשם, ולתדמית, ו"מה יגידו", ו"תפוחים רקובים" שידוכים של האחות, ובוז בסיסי "בכיות ופינוקים". ויודעים מה? זה לגמרי בסדר. לגמרי מקובל עלי שחברה תרצה להגן על עצמה מפני עולם-חיצון הורס ומטורף. מאד מובן לי שלרב שמואל אסור לחרוג מקוצו של יוד כי אחרת הכל יתפרק ברעש גדול. זה בסדר. רק שהגישה הזו מחייבת למעוך "על הדרך" אחוז קטן ולא משמעותי של נשמות גבוהות ורגישות. ולא שיש לי בעיה עם זה שאתם מועכים, רק אל תבואו אלי בטענות שאני אוסף ומציל. שאני ממלט אותם החוצה רגע לפני שבא המכבש - או לצערי הרב, וברוב המקרים - אחרי שהמכבש כבר כבש ודרס, ועכשיו נדרשות שנים של שיקום.
ותמיד, ותמיד ובכל דיון כזה אני מזכיר את הבחור, שהיה "כישלון חינוכי". לקות למידה היתה לו ועודנה. הוא נזרק מישיבה לישיבה. כשאיים ללכת לצבא "הסכימו" לקבל אותו ב"שערי יושר" אחרי שהרב גרינבוים לקח עליו אחריות אישית. הוא היה מרגיז. אפילו לא "שבאבניק" ראוי לשמו. לא הצטיין בכלום. השתחצן, התחצף, סירק את הבלורית שלו משבע בבוקר ועד עשר בערב. כלומניק. הרב גולדשטיין זרק אותו בבושת פנים מהמעוז האחרון של כבוד עצמי שיש בציבור החרדי.
"מצידי, שאבא שלך יחטוף התקפת לב וימות" ככה אמרתי לו רגע לפני שהוא חתם על טופס הויתור של "תורתו אומנותו". הרגע המרטיט לבבות הזה שנעשה בדרך כלל בצנעה בחד אחורי בלשכת הגיוס, מלווה במבטים נבוכים של בחורי ישיבה דוחי-שירות.
הוא היה מצטיין טירונות-קרבית. ואז מצטיין קורס מכי"ם. כשזכה בתואר "מצטיין" בקורס קצינים כבר הרמתי ראש. "מפקד פלוגה מצטיין אוגדת יש"ע" כבר היה סתם עוד טקס הצטיינות רגיל לקצין שלי. ואז שחרור, וה 100 הראשון בחמש יחידות מתמטיקה, ואז בכימיה, ואז באנגלית, והצטיינות בפסיכומטרי, ועבודה מפרנסת. ולאף אחד אין צל צילו של ספק שהבחור הזה, שהיה חרפת הזבל של הציבור החרדי הולך להצטיין באוניברסיטה עד מוות. וכבר מצא לו בחורה טובת נפש ועדינת לב, ולצערי הרב הוא לא שוקל כל כך הרבה, אבל אני מקווה שעד יום מותו הוא יספיק להעלות כמה וכמה ליטראות בשר, ובבוא יום פקודה, כשישימו את חטאי על כף המאזניים, והן ייטו חזק וברור בכף החובה, יבוא ביעף כמו בסיפורי החסידים מלאך עב אדרת, וילט פניו ויגלום, וישליך על הכף קבוצת אנשים מצווחת, ובתוכם המצטיין הזה שלי, והכף תנוע לאט לאט ותיעצר אפשהוא באמצע. בין כף הקלע ללהט החרב המתהפכת, בין מדור "תומכי תורה" ל"מי ייתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור", ולא שאזכה לשבת עם הרב גודלשטיין שליט"א בגן עדן מקדם, אבל המבט החמור שבו יביט בו מטטרון, הבוז הזה שיהיה שם באוויר לכל אותם "מתיימרים לחנך" בעיני עצמם. יילווה אותי כל הדרך למקום שלי בגיהינום. מקום שיהיה מוזר ומיוחד רק לי. במותי כמו בחיי. אחר ושונה ותקוע בצוואר-הבקבוק.
****
אז הנה התשובה הראשונה שלך , שמרן100: א' היא התשובה הנכונה "אאפ" הכל פסיכולוגיה. רק שביום שבו המילה פסיכולוגיה תקבל אצלך משמעות שונה - תתחיל המהפכה החינוכית בציבור החרדי. ביום שבו תפסיק לנגן אותה בניגון בוז חרדי, ביום שבו "פסיכולוגייע" תפסיק להיות שם נרדף ל"בכיות ופינוקים". ביום שבו תשתמש בה כדי למצוא את הדרך לליבו המיוסר של אדם. תדע לוותר על צרות האופק, להניח לר' אליושיב לפסוק בהלכות "מעמיד דמעמיד" - ולתת לדוקטור אורנה-ראובן מגריל את הזכות להסביר לך דבר או
ואם תרמתי אפילו כזית להקדמת הרגע הכל-כך רחוק - והיה זה שכרי.
נשלח ב-28/9/2007 14:20
רבנו באמנות הכתיבה ומורנו בתורת הנרקיסיזם ר' אליזד
רציתי לחשוב במשך שב"ק על דבריך אך נזעקתי לקריאת ארבעת המילים: אל תזלזל בפוסט הזה
ובכן, רבנו אף אחד לא מזלזל בדבריך, אני מעריץ גדול של כתיבתך ויש לי הזכות להימנות בין עשרת קוראי הבלוג שלך על הבחורות עם המותניים או בלעדיהן.
לעצם העניין, אני צריך לחשוב על דבריך תוך כדי סעודת שבת ושינה לאחר הטשולנט. בלי זה לא ילך לי.
רק אעיר כי דבריך הם כתב הגנה מרשים על הזכות לצאת בשאלה בלי להתחייב לשום דרך. אך יציאה שכזאת מבטלת מניה וביה גם את האפשרות להפוך אותה לכתב אשמה כולל ומנומק נגד החרדים.בעצם היא מבטלת כל אפשרות למידה ותובנה כלשהי ומשאירה אותנו עם אוסף מקרים חסרי משמעות כלשהי. וזוהי התחושה שהקורא מקבל מספרו של שבתאי והראיון עם וולך, שלא לדבר על הסרט של פיליפ.
מעתה אמור, הנרקיסיזם מופרך מתוכו, כי כל אדם זקוק להצדקה כלשהי לחייו ואי אפשר לחיות סתם. ההצדקה חייבת לנבוע מתוך קשרי האדם עם חברתו. ודוק, מהי אמירתך: מדוע מישהו שיצא כדי לחפש משמעות לחייו, כדי לחפש כבוד עצמי, חופש בחירה, אהבה, רוממות רוח, מדוע איש אשר כזה חייב להלחם תחת איזשהוא דגל? אם לא סוג של הצדקה. הצדקה רעועה כי היא מעגלית ופונה רק לערך החירות ומתעלמת מהיררכיה החברתית-ערכית הנכפית עלינו בהיותנו בני אדם.
והערה אחרונה: זעקת כנגד פנייתי לפסיכולוגיה ושאלת האם מוכן אני להפנות אותה כנגד ר' שמואל אויערבאך? ובכן, שוב חוזרים אנו לבעיה העיקרית: עם כל הכבוד לערכי החירות, האותנטיות, המיוחדות ומיצוי עצמי, ישנם עוד ערכים בעולם. ערכים היררכיים בניגוד לערכי החירות חסרי ההיררכיה. כך אסור לנו לצמצם את יצירתו הפילוסופית של ניטשה לכך שהוא היה חולה נפש, והן הדברים לשירת הלדרלין. כי גדולה אנושית היא מעבר לתנאים הנפשיים בהם היא נוצרה (וכמובן שנכונים הדברים לכמה מגדולי ישראל שיצרו והיו קצת לא לגמרי. אבל כאן בפורום אסור לדבר על גדולי ישראל, אז מביא אני את עדותי ממרחקים) אבל מותר לנו לקחת סתם אפס שלא עשה מחייו כלום ולצמצם את חייו לכדי בעיה פסיכולוגית.
והנה, אם לפני הטשולנט יצא משהו, קל וחומר בן בנו למה שמחכה לך אחריו. תתכונן לכתישה מסיבית.
ועיקר שכחתי, חבל שלא נפגשתי אתך אז בבית הקפה, אולי הייתי זוכה לכך ש'לומדמכלאדם' יפתח עלי אשכול.
נשלח ב-28/9/2007 14:40
שמרן100
אתה מכיר את אליזד מהיכן שהוא?! אולי תתן לנו גילוי נאות? אם אינך מכיר אותו, בוודאי אתה חייב לו גילוי נאות שאתה חברו לספסל בהל"ל, גם אם לא היתה לכם ישיבה אחת בעולם.
נשלח ב-28/9/2007 15:00
לומד
אני לא מכיר את רבנו אליזד מלבד את הרשימות היפות שלו למיניהם. באשר לגילוי נאות, איני יודע מה אתה רוצה מחיי. הרי הודעתי כי איני שייך לחבורת השמאטעס האופנתיים המכילה את הפורום הזה. ברוך השם, איני ביקורתי ואיני נאור. ככלל לחיצה על מקש ההודעות שלי מגלה כי רוב כתיבתי היא בשני הפורומים החניוקיים של החסידים.
