א. לעזור לבחור שנשחק בתוך מערכת שאינה מבינה את צרכיו וגם אם היא מבינה (ובדרך כלל לא) אינה מרשה לעצמה להתחשב בהם.
ב. לחפש לתת לו למצוא את "עצמו" במובן שדרוש לו בלי לצאת מהמערכת.
ג. ואם קרה שצריך לעזור לו לצאת החוצה, זו החלטה שמתקבלת ככל דיני נפשות, ומתוך כאב לב ואחריות עמוקה.
ד. ואם זו היתה ההחלטה, ואם היא הביאה לכך שאדם בנה את עצמו והוא מאושר, או לפחות חי חיים שבהם יש לו הישגים והצלחות וגם בנה משפחה - זו החלטה ראויה לשבח, עד שניתן לדמיין לעצמנו שבעולם הבא מקבלים עליה שכר.
מה אני יכול לומר? אולי זה נשמע מפתיע, אבל אני מסכים עם כל מילה. כאן. בזה. לפחות.
התפעלתי מאד גם ממה שסיפרת כי ניסית לעזור לשנות את המערכת מבפנים. ולא הצלחת.
וחבל מאד. נראה לי שהמטרה העיקרית של האשכול הזה, והפורום הזה, היא בדיוק זו - לשנות.
לשנות ולא לקלקל. לתקן ולא להרוס. לתקן "מבפנים" ולא "מבחוץ".
בלי שיצטרכו לבעוט ולמרוד כדי להשתחרר ולמצוא את "עצמם".
השאלה היא איך, ובזה ידונו לקמן.
***
בינתים, אני מרשה לעצמי שאלה אישית:
מדוע עזיבת המערכת צריכה להוביל או להתלוות בעזיבת המצוות?
איני מדבר אפילו על כיפה או סממנים חיצוניים. אבל מדוע מרידה בטיפוסים שמנסים לחנוק את האישיות צריכה להוליך או להיות תלויה בזריקת השולחן ערוך? (ואין כוונתי דווקא לשולחן ערוך כספר אלא ככינוי למערכת ההלכות המחייבת אותנו).
יותר מכך, בתוך דבריך אני מוצא את הרעיון המעמיק והמדהים עבור מי שלא חשב עליו כי לפעמים המצוה היא לזרוק.
עת להשליך, כדברי החכם מכל אדם.
לפעמים הבריאות הנפשית מושגת על ידי השלכת הכבלים.
אבל האם זה צריך להוביל לזריקה של הכל בכל מכל? האם אדם אינו יכול ללכת לצבא, לאוניברסיטה, לאכול בריא, להיות מאושר - ולשמור מצוות?
צריך לברר אם מה שאתה רוצה לזרוק הוא באמת מצוה. אולי זה בכלל איסור גמור שאין מודעים לו?
הרעיון של נ. זילבר היה מוצלח מאד, לחפש מסגרת בקרב חברה שהיא פחות לוחצת ויותר מכירה באפשרויות אחרות (אם כי מפי השמועה גם שם יש גבול לחריגות ולשוני).
אבל שתי שאלות כאן:
א. האם לא ניתן לבנות מסגרת כזו, שתהיה חרדית פתוחה?
ב. והאם מאיסה בכל מסגרת, או אי מציאת מסגרת, צריכה להוביל לזריקת המצוות?
אני שואל אותך, ותסלח לי שאני שואל אישית: מתוך דבריך אני למד שלא איבדת את הקשר עם האלקים. שמה שאתה עושה הוא בשם הערכים ולמעשה בשם ה'.
אז מדוע לוותר על מצוות כמו תפילין? שבת? כשרות (איני יודע ואולי אתה שומר על הכל, אתה וחבריך שנזקקו למרד כדי להתעורר לחיים מתוך אוירת החנק והלחץ שנכפתה עליכם לא בחכמה).
האם אין מקום לאדם שיעמוד בקשר עם האלקים שלו מתוך נאמנות למצוות, שהרי אין הן רכוש פרטי של ראשי ישיבות ומשגיחים, אלא ניתנו לכולנו?
אני מקווה שהבהרתי את עצמי. אתה רוצה לבעוט, ואתה זקוק לזה - בעט. אבל אל תשליך חבילות. פרק אותן. קח את הטוב והתפטר מהר ככל האפשר ממה שלא נכון ולא נחוץ.
אני מזכיר משל מפורסם של המגיד מדובנא. אם זה כבד, זו לא התורה! גם אם כך מציגים אותה לנער חסר היכולת, עדיין, להבחין בין עיקר וטפל ובין שקר ואמת.
*** ועוד הערה:
אנו זקוקים לרבנים, מאותו הסוג של הרב שנזכר לעיל במחאתו נגד ה"משגיחיות". צריכים להיות רבנים שיהיו חכמים, רגישים, פתוחים.
אם מותר לעשות פירסומת, עבורי אחד הרעיונות של הקמת הפורום "עצור כאן חושבים" היה בדיוק זה. לאפשר למי שאינו מוצא מנוח בשטחיות (ובאוירה החונקת לפעמים) אצלנו לגלות שהתורה והיהדות הן עשירות וחכמות הרבה יותר מכפי שנתנו לו להבין, מכפי שה"גדולים" שלנו כנראה, למרבה הצער, מסוגלים להבין, או לפחות לומר, ביחיד וכל שכן ברבים. להראות לו שהוא יכול להיות חופשי ומאושר בלי לוותר במאומה על התורה והמצוות, ומי יודע, אולי הוא אפילו יכול להישאר בחברה החרדית (אבל זה פחות הכרחי).
אילו היית מצטרף אלינו, האם לא היית יכול להפוך לאישיות חינוכית כזו, אם לא לרב ותלמיד חכם ממש?
והדלת אינה נסגרת לעולם...
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
נשלח ב-30/9/2007 21:46
צריך להודות,למרות שאני חולק* בכל ליבי על אליזד,שהאיש מוכשר הן בכתיבה והן ברגישות.אבל העולה על כולנה זה,לבא לפני כמה ימים וכבר לקלוט ששמרן100 אינו אלא פרובקטור זול ואטום על זה כבר מגיעה מחמאה.
*חולק,כי הדרך בה הוא מנסה ללכת או להציע היא לא הדרך.זה מתכון בטוח להוציא אנשים משמירת תורה ומצוה. יתר על כן זה גם לא יעיל כי,האנשים ימשיכו להרגיש נחותים כלפי החברה שממנה יצאו וכי שרירנות במכון וינגייט תתן להם הרגשת חשיבות מול פיצוח תוספות קשה?
נשלח ב-30/9/2007 22:19
אין לנו אלא להצטרף לדבריו הנכוחים של 'המשל'
'שמרן100' הוא פרובוקטור מפורסם בהיידפארק. ידוע גם כי פעם נחסם כאן אחד מעשרות הניקים שלו עקב השתלחויות. הגיע הזמן לחסום שוב את הפרובוקטור, ה'זול ואטום' כדברי 'המשל', יחד עם עשרות הניקים שלו.
שיחזור לפורומים החסידיים הסגורים למלחמות בין וויזניץ ר' ישראל לסאטמר ר' אהרן, בין שעפסל למתפעל, ויניח לנו לנפשנו.
ואין לנו אלא להצטרף לכותבים השונים שהביעו הערכה רבה לכתיבה הרגישה והיפהפיה של אליזד. למרות שכרגע אין לי משהו חכם מדי להעיר לגבי התוכן, הרי הסגנון מספק אותי לעת עתה.
אליזד, לך בכוח סגנונך והושע נא את ישראל
נשלח ב-1/10/2007 03:03
איזה יופי, כולם מביעים התפעלות מכתיבתו הרגישה ומסגנונו הנאה של אליזר!
חברים, נדמה לי שיש לנו כאן כוכב נולד, עם ה"סטאר קווליטי" של מיטב החוזרים בשאלה: הוא חצה את הקווים, הוא בעל "יחס אישי, מורכב ומתלבט" אל הדת, יש לו ביקורת נוקבת על העולם שממנו הוא בא, ובנוסף לכל אלה הוא גם בעל סגנון נאה!
אליזר, תרים טלפון ליאיר לפיד!
אל המו"לים כבר לא תצטרך להרים טלפון, רק לסדר אותם בתור.
נשלח ב-1/10/2007 04:54
מה התלבשתם עליו? הוא באמת כותב יפה, והוא לא עוין לגמרי. אני לא רואה פה שום סיבה ללגלוג.
באמת שאתם עושים לי לא נעים, הוא בא לאשכול שאני פתחתי, וכך זה נראה...
נשלח ב-1/10/2007 05:42
לומדמכלאדם
כאמור, שמרן100 הוא פרובוקטור ידוע ונוהג להרוס כל אשכול בו הוא רק נוגע. השמועות ברחוב אומרות שמדובר בסוכן שטאזי רדום (שותף של 'כאחל' עוד מהפנימייה) שנשלח לעקוב אחרי הגלובליזציה הקפיטליסטית של יוזמות התעסוקה לחרדים של 'בנציוןכהנא'. מכאן גם המילים המוזרות שכתב בהודעתו השנייה כאן באשכול 'עוגת גזר בריאותית' שמן הסתם אין מדובר כאן אלא בקודים מוסכמים בינו לבין שולחיו. המאבקים בין אהרונים לזאלונים, בובוב רב"צ לבובוב רמ"ד, בהם הוא מתעניין בפורומים החסידיים הסגורים, הם כמובן רק כיסוי לשליחותו האמיתית כאן בפורום.
לעצם העניין, הואיל ואני יהודי פשוט ולא מבין את המונח 'נרקיסיזם' שהוטח כאן רצוא ושוב, הרי פניתי אל ידידו הטוב ביותר של האדם ר' גוגל. והוא הפנה אותי לרשימה יפה של בחור ושמו אסף שגיב בבלוג שלו.http://cafe.themarker.com/view.php?t=103288
הארתי את הקטע האחרון הרלוונטי לענייננו. [להאיר הודעות למדתי כמובן מ'יושב סתר', ולסגור הודעות מ'ספרן']
במוספי סוף השבוע האחרון התפרסמו שתי כתבות - האחת בהארץוהשנייה במעריב- העוסקות בפסטיבל "סינגלס", מעין אירוע ניו-אייג' לפנויים-פנויות שנערך במלון ביתאורן בכרמל במהלך השבוע שעבר. מארגני הפסטיבל, ובראשם תמיר "רפיק" קימחי – שחיוכוהזורח מהלך עלי אימים מזה שנים- הרעיפו על משתתפיו את כל הממבו-ג'מבו הרוחניהאופייני לסדנאות מעין אלה. באחד משיאיו של האירוע ערכו הרווקים והרווקות טקס שלחתונה עם עצמם (הסיוט של כל הומופוב). למקרא הדיווח של העיתונאית דאה הדר במוסף "הארץ" לא ידעתי אם לצחוק או לבכות:
"לשמיעת הגונג הוא (רפיק-א.ז) הנחה לברך זה את זה, לחבק, ואם נוגעים זה בזה לא נורא. הסינגלס קישקשו, התלטפו. 'כיף לדבר, אבל עכשיו חוזרים לקדושה' הוא קטע. הוא סיפר איך גילה את אושו, ואיך למדממנו שצריך להתחבר לעצמנו כדי להפוך למגנט לזוגיות עם אחרים....אחד הוא העביר אתהמיקרופון לאוריאלה פז מורין, שאמרה לכולם לקחת נשימות עמוקות ועם כל נשימהשמשתחררת להתחבר לטיפות של אור שנכנסות בקצה הראש וזורמות פנימה ונספגות בכל תאבגופנו. אז היא הנחתה לפסוע בשביל מואר, שביל המימוש, לקבל את עצמנו בדיוק כפישאנחנו, לפגוש את האני הזכרי והנשי, להגיד 'אני מוכן ומזומן' להכניס לעצמי אנרגיהשל אהבה. ואז השביל יתחיל להתמלא מרבד ורדים מכל הצבעים, ואנו נעטוף את עצמנובאנרגיה של האהבה. 'וככל שאתם מתמלאים בה, אתם הופכים למגנטים של אהבה...ותגידולעצמכם, אני מקדש, מקדשת את עצמי באהבה, ומערכות יחסים שלי בחיי היום יום הן מערכותיחסים של אהבה. אני אוהב/ אוהבת את עצמי. אני האהבה".
קל, אולי קל מדי, ללעוג להבליםהפסבדו- מטאפיזיים שהשיח ה"רוחני" רווי בהם, אבל רצוי גם לנסות לפענח את סוד המשיכהשלו ולתהות כיצד הפכו שרלטנים מסוגו של אושו וחסידיו השוטים למורי דרך בעיניהמונים. נדמה לי שהקטע המצוטט נותן בידינו רמז חשוב, משום שהוא מבהיר עד כמה הולםהניו אייג' את האקלים התרבותי הנוכחי ואת האתוס המרכזי שלו, הרואה באהבה-עצמית מידהטובה וראויה לכל שבח. מבט פנורמי ביקורתי על האקלים הזה מעניק לנו ספר שהתפרסםב-1979 תחת הכותרת "תרבות הנרקיסיזם" (The Culture of Narcissism). מחבר הספר, ההיסטוריון ומבקר התרבות כריסטופר לאש (Lasch) גרס שכל עידן מצמיח דפוס מסוים שלהפרעה נפשית דומיננטית, המשקפת את הנסיבות החברתיות והתרבותיות של הזמן והמקום. דפוס האישיות הפתולוגי האופייני לחברה האמריקנית של מחצית המאה האחרונה- וכהשלכהמכך, גם לציביליזציה המאמצת אותה כמודל של חיקוי- הוא הנרקיסיזם. לאש התבונן סביבווהבחין באנשים המתעסקים בעצמם באופן כמעט כפייתי, כשהם תרים ללא הרף אחר הכרה מןהזולת. הוא היטיב להבין כי הנרקיסיזם הפתולוגי הזה אינו נובע מאגו מפותח במיוחד, אלא דווקא מתחושות של ריקנות פנימית וחוסר שביעות רצון, המולידות, באופן פרדוקסלילכאורה, פנטזיות על גדוּלה ותהילה (ומכאן , מסבירים הפסיכולוגים, ההבדל בין אהבהעצמית בריאה, שאינה נזקקת לתיווך, ובין נרקיסיזם, הסוגד לדימוי העצמי המנופח כפישהוא משתקף בעיני אחרים). לדברי לאש:
"הנרקיסיסט החדש אינו רדוףעל ידי אשמה אלא על ידי חרדה.. הוא מטיל ספק אפילו בקיומו שלו...הגישה המינית שלוהיא מתירנית ולא פוריטאנית, אף שהסרת הנטל של הטאבואים הישנים לא העניקה לו שוםהקלה מינית.הוא תחרותי עד מאד בדרישתו לאישור ולהערכה, אך אינו בוטח בתחרות עצמהמשום שהוא קושר אותה באופן בלתי מודע עם דחף בלתי מרוסן להרס. לכן, הוא דוחה אתהאידיאולוגיות התחרותיות ששיגשגו בשלבים מוקדמים יותר של ההתפתחות הקפיטליסטיתומתייחס בחשדנות אפילו לביטויים המוגבלים שלהן בתחום הבידור והספורט.הוא מעלה על נסשיתוף פעולה ועבודת צוות אף שמקננים בו דחפים אנטי-סוציאליים...הוא תובע סיפוקמיידי וחי במצב של תשוקה תמידית שאינה יודעת מנוחה".
לאש הצביע על שורה ארוכה שלגורמים אשר עודדו את עלייתה של המנטאליות הנרקיסיסטית כתבנית הפסיכולוגית הטיפוסיתשל זמננו. הוא הפנה אצבע מאשימה כלפי הקפיטליזם התאגידי, כלפי התרבות הצרכנית, כלפיתקשורת ההמונים- אף גם כלפי מדינת הרווחה הפאטרנליסטית וכלפי "השמאל החדש" הרדיקאלי, שפרח בקמפוסים המערביים בשנות השישים. מטבע הדברים, הספר עורר תהודה רבהעם צאתו לאור - הנשיא ג'ימי קארטר אפילו ציטט אותו בעקיפין באחד מנאומיו המפורסמים- אך גם ביקורת מקיר לקיר, אשר התמקדה בנטייתו להכללות גורפות ולאי דיוקים (פסיכולוגים התרעמו במיוחד על השימוש שלאש עשה במונח "נרקיסיזם" מחוץ להקשר הקליניהמצומצם שלו). אני עצמי איני מסכים עם כל האבחנות של לאש. ועם זאת, התיזה המרכזיתשל ספרו מקובלת עלי, ואינה נראית לי מוגזמת כלל ועיקר. למעשה, אני סבור שלאש לאהעריך נכונה את את מימדיה המפלצתיים של התופעה שהוא מנתח. נבואות הזעם שלו נראותכמעט מינוריות בעידן שהפך את פאריס הילטון לאיקון תרבותי.
אין בכוונתי לדון כאן באריכותבהיבטים העגומים של פולחן ה"סלבז"; הררי מילים כבר נכתבו על המגמה התרבותיתסרת-הטעם הזאת ועל גיבוריה המפוקפקים. אפשר שהפן המדאיג ביותר של התופעה היא העובדהשסלבריטאות כבר אינה מעמד תקשורתי-ציבורי גרידא, אלא סטאטוס אונטולוגי; במליםאחרות, היא נתפסת כמעט כמאפיין הכרחי של ישנוּת: "אני מוּכּר- משמע אני קיים". ההשתוקקות לזכות בתשומת לב היא הכוח המניע העיקרי ביחסים החברתיים כיום. אין צורךלצאת מגבולות האתר הזה כדי להיווכח בכך; עשרות גולשים טורחים לדווח בפרוטרוט עלהתנסויותיהם היומיומיות ועל חוויותיהם ומחשבותיהם - בנאליות ככל שיהיו- כדי לאשש אתנוכחותם במרחב הוירטואלי החשוף לעיני הכלל (יש בבלוגוספירה לא מעט כשרונות מרשימים, אך גם אינספור כתבנים בעלי מטען תרבותי אפסי, המשוכנעים שציניות מושחזת יכולה להוותתחליף נאות לאמירה של ממש).
הכמיהה לאור הזרקורים, שאיש אינוחף ממנה, היא מפגע הולך ומחמיר, אך צריך לזכור שאין היא אלא סימפטום לחולשתוהכרונית של העצמי הפוסט-מודרני. החולשה הזאת מפרנסת גם תרבות תראפויטית פופולאריתמשגשגת, שסוכניה - מטפלים, מאמנים לחיים, גורואים, מנחי סדנאות להתפתחות אישית - מלעיטים אותנו ללא הרף במסרים שתכליתם חיזוק תחושת הערך העצמי (עם האגו או בלעדיו). הבשורה שהם מציעים, המתמצה לעתים קרובות בטענה שעלינו ללמוד "לקבל" ואף לאהובאת מישאנו, רק מחריפה את המועקה הנרקיסיסטית, משום שהיא מקבעת את מעמדו של העצמי כמושאלהתעסקות בלתי פוסקת. גרוע מזה: היא סלחנית מדי כלפי משובותינו, ולכן גם הרסניתלאין שיעור.
עלי להתוודות: מעולם לא העליתיבדעתי שאני "ראוי" לאהבה (עצמית או אחרת) או "זכאי" לאושר. איני סובל מתסביך נחיתותאו מחוסר ביטחון ממאיר; אני פשוט מודע לעובדה שאנוכי, ככל בני האדם, ברייה פגומה מןהיסוד. חסרונותי המרובים מוכרים לי היטב; לפעמים עלה בידי לגבור עליהם ולעתיםמזומנות נכנעתי לפיתוייהם- אבל אין בכוונתי להשלים עמם, להעלות אותם על נס או לכפותאותם במפגיע על הזולת. אני מחזיק בדעה שמידה מסוימת של ביקורת -ואולי אפילו סלידה- עצמית היא התשתית ההכרחית לקיום אנושי ראוי, ולמרבה הצער היא הולכת ונשמטת מתחתלרגלינו. אנשים המשתכנעים שעליהם לאהוב את עצמם ושאחרים צריכים להעניק להם יחס דומהאינם מתאמצים להשתפר, אינם חותרים להפיק מעצמם יותר; הם שוקעים לתוך עצלות ואדישותחברתית, מוסרית ואינטלקטואלית- ומזה, תודה רבה, יש לנו כבר די והותר.
נשלח ב-1/10/2007 05:58
מדוע עזיבת המערכת צריכה להוביל או להתלוות בעזיבת המצוות?
(לא יכול להרדם.... אבל מצד שני לא יכול להאריך בכתיבה. מחר יום עבודה. מצד שלישי יש כל כך הרבה מה לומר ולענות... אז שאלה אחת, ואת השאר - מחר. אם ירצה השם כמובן.)
מיימוני שאל את "שאלת מליון הדולר" שנשאלתי אינספור פעמים. בסדר, אז חנקו אותך, למה לזרוק הכל?
התשובה לא קלה. לא נתפסת במחשבה ראשונה. נשמעת שטחית - אני חייב להזהיר - אבל אחרי שמפנימים ומרגישים אפשר לראות שהאמת מבצבצת ממנה.
יפה הגדרת, מיימוני. "חונק לך את האישיות". חונק זו בדיוק המילה. הרגשת חנק נוראית. חנק שרק מי שדורכים לו על צינור החמצן של זכות הקיום יכול להרגיש. בתחילה אתה מאבד את האהבה של כולם, אחר כך את הכבוד העצמי, אחרי זה את הזכות להתקיים, ואין שום נקודת אור. אפילו לא מזערית. יש לחץ. נוראי. אחרי זמן אתה פשוט "עף" החוצה כמו פקק מבקבוק תוסס.
תדמיין שחונקים אותך, מיימוני, תדמיין טביעה. נגמר האוויר מתחת למים. אתה לא חושב אתה בפאניקה. (שזו סיבת המוות ברוב מקרי הטביעה) אתה מפרכס, מכה בידיים, בועט לכל כיוון.
אתה לא שולף סלולארי רטוב ומחייג בשלווה ובשכל ישר ל"יועץ טביעה": "סליחה דוקטור, להיכן כדאי לי למלט את עצמי? ובאלו דרכים להשתמש? האם אכה בידיים קודם? או ברגליים? האם אנסה לשחות או שמא אצרח?" אתה פשוט בועט באיסטינקט. וכמו שיודע כל מציל, אינסטינקט-הטביעה הראשון הוא למשוך פנימה לתוך המיים את זה שמנסה לסחוב אותך החוצה...
החברה החרדית מכניסה (ובפעם הראשונה, גבירותי ורבותי, זה לא כתב אישום זו סתם עובדה) את הדת לוורידים עמוק עם הפסיכולוגיה הבסיסית של הנפש. אהבת משפחה, כבוד עצמי, מימוש, אישיות, כל זה נבנה בתערובת לא-נתיקה יחד עם ערב שבת בבית הכנסת, הערצה לרב שך, הקפדה על מיים-אחרונים, "זכור" בחמש-עשרה צורות הגייה שונות. כשאתה מחפש במבוכה והסטריה להרכיב מחדש את הפיסות שמהן אתה עשוי - אין לך שום סיכוי לברור את הנפש מהדת. הם שם. שתיהן, מעורבות עמוק נורא. אז אתה בועט, וחותך, ומרכיב, ומחפש, ומרגיש, וכואב - ובסופו של תהליך כמעט כל מה שהיה לך קודם אבד. דת ואהבה, אלוהים ואופי.
אז אתה מוצא את עצמך לבד. בחוץ. וזה נשמע מפתיע, אבל הפעם הראשונה שחיללתי שבת לא הייתה במסגרת מסע חטאים מסתורי ומלא תשוקה. היא הייתה לבד. זרוק מהבית, בלי נפש חיה, חייל בודד בפנימיה. לא רק שחילונים מסביב, בקושי בני-אדם... כל ה"פריקים". נערי רפול מבתים הרוסים. אמריקאים גסי רוח, רוסים אגרסיבים, ארסים דוחים, לקח המון זמן עד שה"חברונער" העדין וה"חנאנה" למד לתקשר איתם, להוציא מהם את האהבה הבסיסית שהוא צריך. לראות מבעד למעטה המחוספס שלהם. אבל אז באותה שבת הייתי לבד. נורא לבד. יושב על הגדר של "בית השריון" בליל שבת, אוכל "במבה" משקית, מביט בחושך שיורד, בילדים שעולים הביתה למקלחת וארוחה של סופשבוע, באורות שנדלקים לאט מסביב. אפילו לבכות לא היה לי חשק.
לא, לא קמתי ונסעתי לישיבת "מרכז הרב" וביקשתי להפוך למזרחניק שמח וטוב לב. כמו שאתה ודאי מנחש. לא נסעתי ל"נתיבות עולם" (נחום דיאמנט?) לא חציתי את העיר בדרך למשפחה חרדית רחמנית שתאכיל אותי לחם חסד יחד עם כל דכפין. אני מקווה שאתה לא באמת שואל למה... אני גם לא אענה. אבל אני כן יכול לספר לך שתחושת האובדן, ההשפלה והבגידה כל כך עמוקות שלפעמים אתה לא ממש רוצה להמשיך לחיות. נכנסתי לאוטו (שגנבתי מאמא שלי, היה לי מפתח נוסף והיא לא קראה למשטרה) ונסעתי. פשוט נסעתי. שוטטתי שעות ברחובות החשוכים של תל אביב. מקווה נורא שמשהו ייקרה. עוצר בכל רמזור, מביט בכל אדם שבוהה בי. אולי יבקש משהו, אולי יזמין. נערות צוחקות ממרפסת בקומה שניה. הייתי עוצר ומביט, ייתכן שתשמנה לב שאני שם. תשאלנה "למה אתה עומד" ו"אולי תעלה?" אולי מישהו ירגיש שבחור בודד עד אימה משוטט לו בליל שבת נאה כזה ומרגיש נטע זר ומיותר בעולמו של הקדוש ברוך הוא - שבאותו רגע לא ממש אכפת לו אם הוא קיים או לא. (למי לא אכפת? לי, בטח שלא. אבל אז הרגשתי שגם לו...)
הבית הראשון שלי היה אצל משפחה מאמצת. בחורה ששרתה איתי בצבא והיתה לה סטייה מוזרה של איסוף אנשים חסרי בית. ישנתי אצלה כשהיה אפשר. ובבוקר שבת אחד, כישבנו כולנו עם פיג'מה בסלון, מצחקקים, מתעוררים לאט, בשלווה, ברוגע, בפעם הראשונה בית. מאז גיל שבע אבא שלי נהג להתעלם בזעף ממי שלא קם לתפילת שבת. הגיהנום היה יורד אז לרמת אלחנן. וברמות ד'? הייתי מטפס על הסלעים של רחוב מירסקי בדרך לבית-כנסת (מניין לא-קיים שאני המצאתי...) כדי לא להתקל בחבורת החוזרים מהתפילה, הפרצוף המחייך-לאיד של יוסי שווערץ "נו, מי לא קם הבוקר?", בוז מביך של אברכים לקולגה חדל-אישים שלא מסוגל להיות כמו כולם, ואישה עצובה ונדהמת: הבטיחו אברך ירא-שמים, והיה סידור מלא, והגיס הלא בטח שם לב, הוא מתפלל באותו מקום... ופה? אצל איילה אור ברמת גן? סתם בוקר. שבת בבוקר. ו"אולי תרצה קפה?" ו"לאן נלך לטייל?" ו"איך ישנת חמוד"? ובית. סתם בית, אוהב. לא שופט לא מבקש שתהיה משהו אחר שאתה לא, לא מזעיף פנים, לא דורש ממך לשנס מתניים "בשמחה עצומה" ( איך אני שונא את הביטוי הזה) כדי להיות ר' עקיבא אייגר. סתם בית, ואהבה שאינה תלויה בדבר.
טוב, כהרגלי נסחפתי, ואיבדתי את ההקשר. אז הנה אני חוזר להתמקד: כשחונקים אותך אתה מחפש חמצן. אתה תהרוג - אם תריך. אתה תסע גם לאוסטרליה אם צריך. ואם החמצן שלך נמצא בתל אביב - אתה נוסע לשם. כשאתה מגיע לתל אביב אתה לא מחפש מסעדה כשרה ואת השכונה של חסידי גור באיזור שנקין... אחרי שנים, כשאתה נרגע, כשהכל מתחיל להתבהר, כשאתה מתחיל להתגעגע, אתה עמוק בפנים. נורא עמוק. חילוני כל כך מבחינה תרבותית, ועדיין מלא משקעים. לחזור מ"שם" זה הרבה יותר קשה מסתם לחזור בתשובה. אחרי הכל, אם היית אברך פיקח ומפולפל כמוני, המניפולציות הזולות של עמנואל תהילה ואמנון יצחק לא עושות עליך רושם...
רוב האנשים בשלב הזה כבר תקועים בתוך תיאוריית כפירה מנומקת להפליא שהם הקימו לצורך הגנה. יש בודדים כמוני שמוכנים לקרוא לילד בשמו - והם די כועסים עלי. לטענתם אני טועה. למזלי אני יושב איתם באותו בית קפה, ומפנטז איתם יחד על אותן נערות. אז הם סולחים וצוחקים, ומזמינים לבירה. אולי בפנים הם יודעים שאני צודק?
***
וכדי שכל מיני "שמרנים100" לא יאשימו אותי ב"בכיות ופינוקים" ובכתיבה רגשנית שאינה מלמדת כלום את אף אחד. הנה המסקנות הברורות עד כאב: חזרה בשאלה באה ממצוקה. לרוב. העברות הראשונות שתעשה יבואו מחיפוש נואש ונוראי אחרי חום, אהבה, כבוד עצמי, אישיות, רוגע, מימוש, הערכה. אם תתן לילד-נער-אברך את כל אלה ביד רחבה בתוך המערכת? סביר מאד שהוא יישאר בפנים.
לא. זה לא יקרה. אתם יודעים כמוני. הורים חרדים ימשיכו להרגיש גועל נפש מהבן שלהם הרבה לפני שהוא שוכב עם נידות, הם ימשיכו לנדות, להוקיע, להתנכר. ר' שמואל אוייערבך יעמוד בפרץ ויתבע לסלק ולנקות, ו"תפוחים רקובים". החברה כולה תמשיך לבוז, להיבהל, להידהם, לרכל, להציק, להשפיל כל אחד שלא הולך בתלם. ואנשים כמוני - שבשינוי קטן יכלו להיות רמי"ם מוצלחים בישיבה קטנה - ימשיכו לשבת בכפר-טרומן בחמש בבוקר לבושים בתחתונים בלבד ולשגר לחלל הקיברנטי פוסטים מביכים ומבולבלים...
בוקר טוב.
נ.ב
זו הייתה רק תשובה אחת לשאלה אחת בגל השאלות המוצלח של מיימוני. ככה שיש בהחלט סיכוי להמשך.
נשלח ב-1/10/2007 08:54
יסלחו לי אנשי "אגודה אחת" על ההתפרצות, אבל קשה לי לעמוד מנגד: מצד אחד, שמרן100, מקשה וירטואלית של אטימות, גסות ושטחיות, מפאר את הביקורת העצמית ואת תהליך העידון והזיכוך שהיא מביאה. מנגד, אליזד הרגיש, המבריק והכן, מייצג את הכמיהה חסרת היומרות לאושר אישי, זו שאליבא דשמרן, מובילה ל"עצלות ואדישות חברתית, מוסרית ואינטלקטואלית". צריך להכניס את החלק הזה של האשכול למילון, כהגדרה מושלמת ל"אירוניה".
נשלח ב-1/10/2007 11:17
אליזד
תודה על התשובה המפורטת.
לפני שאני בא לענות לתשובה שלך, אני רוצה לציין שאתה כותב דברים גדולים מאד. אלא שעם כל הענין שלי בהם, אני רוצה להזכיר לך שאת עצמך אתה חושף.
מדוע אני כותב זאת? מפני שאתה בכתיבתך מזכיר תהליך שעבר בשעתו על חוזרים בתשובה מפורסמים. גם הם הופיעו לפני קהל וסיפרו וסיפרו על עצמם.
אחר כך, לפעמים הם הצטערו על החשיפה.
יש דברים פרטיים שאינם נוגעים לכלל. אולי יגיע שלב שבו לא תרצה שכולם ידעו את כל הפרטים האלו? ואיני מתכוון מבחינה הלכתית דתית, אלא מפני שאדם אינו רוצה לשתף את כל העולם בחייו הפרטיים.
לאחר עצה זו, שאני נותן בתקווה מסויימת שלא תשמע לה, אני רוצה להגיב.
כנראה לא הסברתי את שאלתי.
התהליך שעבר עליך - וזו גסות רוח לקרוא "תהליך" לפרק חיים כה מיוסר ואמיתי של חיפוש, אבל אני זקוק ליצור פרספקטיבה - אז התהליך הזה ברור מאד. איני יודע אם זה מוצדק לפי ההלכה. מסתבר שלא. אבל גם בגמרא הכירו את התופעה שאדם זקוק לחרוג ממסגרת ההלכה בשל צרכים קיצוניים.
אבל שאלתי לא היתה על מצב ביוגרפי כזה או אחר. התכוונתי לשאול כך:
עברת מה שעברת, כמו שאומרים (מוצלח מאד, לדעתי) בברסלב. אבל היום!
היום אתה כנראה חלק מחברה אחרת, ובנית את עצמך מחדש בחברה הזו.
אבל עצור, חשוב, התבונן. מנקודת הראות הבוגרת שלך היום, לאחר שעברת ייסורי נפש איומים - שהעניקו לך בגרות ותובנות שמעטים זכו להן (ואף אחד לא ירצה לשלם את המחיר הנורא עבורן, אם יש לו ברירה אחרת) - במצבך היום, וכפי שכתבת מה שכתבת, האם לא נכון להתחיל לגשש בחזרה?
אקח נושא אחד ויחיד: תפילה.
בתוך דבריך הזכרת בדרך אגב שהיית נאלץ להמציא "מנין" כדי להסביר מדוע אינך מגיע לתפילה בבוקר (בשבת) עם כולם.
זה צורך נורא.
ומדוע? מפני שאצלנו, וזה לא רק בחברה החרדית אלא האורתודוכסית בכלל, יש טשטוש נורא בין תפילה לבין תפילה בציבור.
תפילה בציבור זו תקנה של חכמים שמיועדת למטרות שונות, והיותה "היכי תמצי" (אליזד אינו זקוק לתירגום הזה, אבל לטובת אחרים שאולי יגיעו - הכוונה ל"יצירת מצב שבו יקרה דבר מסויים) לתפילה אינו בהכרח החלק החשוב ביותר שלה...
אבל תפילה. דיאלוג עם ה'. שלא נטש אותך. שאוהב אותך. ושנתן לך כוחות לזרוק את הקולר החונק שקשרו סביב צווארך.
הלא ידעת שה' עדיין מחכה לך ולי ולכולנו כדי שנדבר עימו?
האם ההכרה הזו עדיין אצלך?
ואולי, אולי בחינוך או האנטי חינוך שקיבלת העלימו ממך את המידע החשוב הזה כל כך, שיש הבדל בין תפילה לבין "דיקלום" של כך וכך טקסטים שצריך להעשות בתנאים מסויימים? בציבור, חלקו בעמידה וחלקו בישיבה, וכיו"ב?
יש לי עוד דוגמאות, אבל אני מסתפק בזו. אני מקווה שהצלחתי להעביר את המסר שלי. כלומר, שיש מצוות ויש חברה. וגם אם יש תקופה שבה אי אפשר להשתחרר מהחברה בלי לזרוק הכל, זה לא מחייב שזה יהיה גם אחר כך, יגיע האחר כך הזה מתי שיגיע.
*** תיארת, שוב נפלא (ואיך אפשר להשתמש במילה הזו) את הבדידות שלך.
ואני יכול לומר שליבי יצא אליך.
אילו הייתי מכיר אותך, הייתי מזמין אותך אלי הביתה. ואני מקווה שתאמין לי שזה לא נובע מרגשות של "חמלה ורחמים", אלא מתוך הזדהות עם היותך בן עליה (וכיון שאני אדם, עם מידות ותכונות, קל לי יותר להתחבר למי שדומה לי ועונה על דרישותי מקשר קרוב), רגיש וחכם.
הייתי מזמין אותך כדי להיות חבר, ולא כדי להיות "קבצן ליד שולחן".
על כל פנים, אני רוצה לבקש ממך סליחה, בשם כל החברה החרדית שלנו, שאינה יודעת איך להתייחס למי שלא די לו בחיצוניות, שלא רק שלא מתייחסים לרגישויות הייחודיות שלו, שיש רק לקנא בהן, אלא שמנסים לדרוס אותן.
ואולי צריך, בין באשכול זה, בין בפירסום מיוחד, לפרסם את אלו שמסוגלים ומוכנים לעמוד בקשר עם כל אדם שעבר מה שעבר אליזד? שלא יהיו עוד אליזדים שמשוטטים ברחובות ומחכים שמישהו ירצה איתם קשר. קשר ולא התייחסות מגבוה. קשר וסיוע וחברות ולא נסיון לכפות פתרון כזה או אחר. קשר עם אדם שהינו רחב אופקים מספיק - ויודע הלכות מספיק - כדי לעזור למי שנתקע בין גלגלי השינים של מכונת הייצור שאנו כפותים אליה?
(ואני רק מוסיף שאני מאמין - יודע - שלא כל החברה החרדית נראית כפי שאליזד, ומן הסתם אחרים, נתקלו בה. יש בה צדדים אחרים, ויש בה גם פתיחות וחכמה, אבל הם נדירים. ובעצם, היכן הם לא נדירים?)
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
נשלח ב-1/10/2007 11:25
אליזד
שוב סליחה
עכשו אני רואה שבמילים האחרונות שלך ענית לי. שאתה יודע מה שאני יודע רק שאתה אינך יודע איך חוזרים.
אם כן, אני מאד שמח (אה, נגיעות), וזה מחייב דיון נוסף. ושוב, הבסיס הוא להבדיל בין המצוות החברתיות והמצוות שרגילים לצפות שייעשו בחברה, לבין המצוות שכל כולן קשר עם ה'.
והרי זה אפשר בלב, וזה מתחיל מהלב. וזה העיקר.
ואם שם זה בסדר, הכל בסדר.
ואני כותב לך דבר שמחזק אותי (אאוטינג): אין דבר שלם יותר מלב שבור.
(ולגבי מה שכתבת על א. י. ועל אחרים (אמנם את ההרצאות של ת איני מכיר, ושמעתי שאישית הוא אדם נעים ויקר ביותר), אתה לא היחיד שמתקשה לחבב את הגישה שלהם. כל אדם בר דעת יתקשה בכך. וגם זה עצוב וכואב. אבל הם לא הבעלים על היהדות...).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
נשלח ב-1/10/2007 17:46
שמרן שמרן, אני יודע שלא תאהב לשמוע את זה ממני. אך למה אני קורא בדבריך שרידי גרוטאות של מאמרי המערכת של(ידידך לשעבר? בהווה?) אייכלר במחנה החרדי?
נשלח ב-1/10/2007 22:24
מורי ורבותי
היות שמורי ורבי, מגדולי התלמידי חכמים הכותבים אתנו כאן בהיידפארק, שנהירים לו שבילי הקנאות כשבילי החב"ד, מרביץ את תורת החסידות והמתנגדות במאמרים מתוקים לכל נפש, ר' אתנחתא מסתייג מדברי - הרי לא נותר לי אלא לחזור מדברי ולומר בלחש בשכמל"ו. יש לי עוד רב כאן וזהו אידך גיסא, גדול חוקרי ההגות החרדית, שדווקא תומך בי. אבל איתו כבר נסתדר.
[לגבי אייכלר, בניגוד למאמריו האיומים הוא דווקא בחור טוב שעזר לי רבות בשעות שמטה רגלי. הוא לא בחור חכם במיוחד, ויש בבעלזא אישים משכמם ומעלה העולים עליו עשרות מונים. בסך הכל, אין לו כזה מעמד בבעלזא. תפקידו מתמצה בלריב עם טומי ודנקנר].
נשלח ב-2/10/2007 00:44
אני חוזר בתשובה.
מיימוני יקר.
ראשית, הרגע (ואני אומר את זה רק כי אני רואה שאתה באמת נסער מקיום המצוות שלי) . אמנם אני לא מתפלל כסדרן, בטח לא שחרית, אבל יוצא לי די הרבה פעמים להתפלל - בעיקר בעונת האירועים שאז אני מצליח לתפוס - מה אתה יודע - גם מנחה וגם מעריב. ותפילין אני מניח, וברכות השחר בדרך לעבודה, וברכת הנהנין לפני, וברכת המזון אחרי האוכל, ו"שכוחו וגבורתו מלא עולם" ו"עושה מעשה בראשית" ולפעמים אני סתם מברך, ככה לפני השינה, ברכות שאני המצאתי, מודה לאלוהים שיש לי בית לגור בו ובגד ללבוש, ולחם לאכול. באופן כללי ברכות זה הצד החזק שלי.
אז עכשיו זה בסזר? אפשר לחזור לדיון? ואם הייתי מודיע פה חד משמעית שאני חוזר בתשובה שלמה וממחר אני מתחיל לקיים קלה כחמורה ומקפיד אפילו על דברים שאדם דש בעקביו - היה אפשר לחזור לדיון ענייני במצוקת החוזרים בשאלה, או אלו שעתידים לחזור?
אז בוא ונחליט שזה ככה. ממחר אני שומר על קוצו של יוד, ועל כל דבר שירא שמים יחמיר על עצמו, בסדר? עכשיו הכל רגוע, ואפשר לחזור לדברים הנהדרים שאמרת ואני מצטט אותם שוב:
"אולי צריך, בין באשכול זה, בין בפירסום מיוחד, לפרסם את אלו שמסוגלים ומוכנים לעמוד בקשר עם כל אדם שעבר מה שעבר אליזד?"
הנה, כבר הצדקתי את כל המלל שהכברתי על אוזני הקוראים. אולי מפה ואולי משם תתחיל מהפכה-זוטא. מי יודע?
אני מאד מסופק. ואסביר מדוע:
ייקח עוד דור עד שהציבור החרדי יבין מה לעשות. מצטער, אברך שלא כל כך מצליח בלימוד ויודע לנגן קצת בגיטרה הוא לא מועמד אידאלי "להתעסק עם נושרים". נכון שזה נשמע "נורא מתאים" כי הלא "מה רוצה הנושר? רוצה קצת עויילם הזה לא? אז הנה, יש פה אברך נחמד, שנון וצוחק, מנגן בגיטרה ככה, ומזמין הביתה ליום שישי ככה לשבת קצת עם קוגעל חם שאישתו עשתה, ולשיר זמירות, נו... ממש עויילם הזה מין המובחר! אז אולי תלך אצלו?"
ואם לא "האברך הצ'יקעוור המנגן בגיטרה" אז הרב גנץ מבית וגן. כי הוא יועץ בענייני שלום בית - וזה אותו הדבר לא? בסך הכל "שניהם זה עניינים שצריך הרבה סבלנות ולהבין בדבורים שהשתיקו יופו להם" ואם לא הוא אז ר אורי זוהר - "הוא הלא יודע לענות לכל אחד על השאלות הכי הקשות מה שיש באמונה!" ואם לא הוא אז הרב גרינוולד - "הוא הלא אמריקאי ואצלם יש יותר פתיחות" או נחום דיאמנט "שהוא מנתיבות עולם ומבין בבעלי-תשובעס" או לדוקטור דופארק, שהוא גם דוקטור וגם חרדי, ו"כל גדולי ישרואייל שולחים אליו..." בחיי שאתה לא יכול אפילו להבין כמה בוז עמוק מונח בפתרונות הרקק המביכים שהקהילה החרדית כופה על מי שנמצא במצוקה.
יעברו שנים רבות עד שהציבור החרדי יצליח להעמיד מישהו שרגליו נטועות עמוק בשולחן ערוך וראשו מגיע לנבכי נפש האדם. הציבור החרדי מניח כהנחת יסוד שהיוצא הוא זבל. הוא "נושר", הוא פסולת, הוא "נשורת", צריך "להתעסק איתו". צריך "ישיבה לכאלה ש..." הציבור החרדי שולח את היוצאים-לעתיד בבעיטה ישרה להיות סוג ב'. בלי ספק ובלי יכולת להתווכח. הוא מחפש להם אנשים שיודעים "לעבוד עם סוג ב'". "מתעסקים" למיניהם. כמו בהלכות שבת: זה לא בכוונה, זה אפילו לא בשוגג, זה "מתעסק"... הציבור החרדי מבין מאד בתורה ובהלכה אבל תקוע מאה וחמישים שנה אחורה בהבנת נפש האדם. הציבור החרדי מטבעו לא יכול להבין לנפש האדם - כי זה דורש ראייה עמוקה, ויכולת להתרומם מעל מה שמפחיד. ואת הציבור החרדי של 2007 נורא מפחיד העולם החילוני. ודי בצדק.
ישנם שלושה אנשים חרדים שיכולים לשמש מודל להבנה בריאה בנפש - יחד עם גדלות רוח אמיתית ויראת שמיים. ואלו הם: ר' משה שפירא. ר' נפתלי קפלן, והרב הדוקטור טווערסקי שהיה גר פעם בשכונת שמואל הנביא.
כשאני באתי לבקש עזרה נתקלתי בכל הרע והמתועב שיש בקהילה החרדית. אני אחסוך את זה ממכם. אספר רק שהלכתי בהרכנת ראש ומתוך תקווה לכל רב, עסקן, ופסיכולוג-חדרי שאליהם נשלחתי. כולם, מהראשון ועד האחרון, אינם מסוגלים לנפות את הגועל נפש מתוך צורת החשיבה שלהם. הם אינם מסוגלים לשמוע יוצא בשאלה בלא להזדעזע. בלא להתייחס אליו כמו ילד קטן ומפגר. אם רק הייתם יודעים איזו השפלה עובר אדם פיקח ומתוחכם כמוני כשהוא בא במגע עם צואת-המטפלים של הציבור החרדי. עם עדר הנחום-דיאמנטים גסי הרוח ומטומטמי המח, הייתם בוכים איתי יחד ומקלקלים את שמחת המועד.
אבל אלוקים היה בעזרי, והיתה לי האינטואיציה שלי. ועזבתי הכל, והתדפקתי בלי הזמנה עלד דלתו של ר' נפתלי קפלן. שהיה אז משגיח ב"בית מתתיהו". הרבה שמעתי עליו קודם, ומכל הסיפורים הצטיירה לי דמות של אדם אמיץ שלא מפחד.
"אל תספר לי את כל הפרטים" הוא אמר. "זה לא חשוב. אין לי שום הבדל אם אתה לא מניח תפילין או שאתה שוכב עם נידות ביום כיפור תוך כדי אכילת כזית חזיר. אני לא צריך את הפרטים, אני צריך את העיקרון ואת ההרגשות"
זה היה האיש הראשון בציבור החרדי שלא התעניין עד גועל נפש בפרטי הפרטים של בעיות הדת שלי. כל השאר? נברו, וחפרו, ושאלו, והזדעזעו. ואל תשכחו חברים - אני הייתי נשוי. אם הייתם רואים את ה"מתעסקים" שואלים בריגוש וברצינות רבה שאלות על חיי האישות שלי, כשהם נבוכים ונרגשים מהעובדה שיש פה "לא סתם שבאבניק אלא מקרה עם בשר, משהו שדורש חשיבה, ואת כל היכולת שהם רכשו בשנים של..." אם הייתם במקומי אני מבטיח לכם נאמנה שטומי לפיד היה הופך לישראל אייכלר לידכם. הרב נפתלי קפלן, איש ירא אלוקים ופיקח מאד - אמר לי במבטא אמריקאי כבד, אחרי שמיעה של מעט פה ומעט שם ושעתיים רצופות של שתיקה וחשיבה(!) - "אתה לא צריך אותי. אני מטפל בבחורים שיש בעיות דת. אתה לא בעיות דת, אתה צריך סיכולוג טוב. לא סיכיאטור, סיכיאטור זה אם יש מחלת נפש, אתה בלי מחלת נפש, רק מצוקה, אתה צריך רק סיכולוג טוב..."
אחרי שעות של ישיבה אצל כל הפסיכולוגים החרדים שם רשעים ירקב - הייתי אמור להיות נואש מאד. אבל עזר לי אלוקים שוב והתחנה הבאה שלי הייתה ר' משה שפירא. גדול בתורה ואחד האנשים החכמים והנאורים ביותר שראיתי באיזושהיא תרבות בעולם. ואני לא מגזים. והוא מצא לי את הדוקטור יצחק טווערסקי משמואל הנביא.
הדוקטור טוערסקי שמע אותי במשך חודשיים. שמע ושתק, שמע ולא הבין, שמע את כל הפרטים ולא התעניין, שמע וניסה להסיק מסנות - ולא עלתה בידו. ורק אחרי חודשיים של מחשבה והקשבה, ורשימה, ודממה הוא העיז ואמר לי בערך ככה:
"אתה באת אלי כדי שאני אחזיר אותך להיות בן אדם חרדי. אני לא יכול. "בן אדם חרדי" זה קודם כל "בן אדם" - ועל זה מלבישים "חרדי". אתה עוד לא "בן אדם". אתה איש מקסים במצוקה מאד גדולה. אני יכול לעזור לך להיות בן אדם. זה יכול לקחת שנה, שנתיים או שלוש. אחרי זה? כשתהיה בן אדם? תחליט לבד מה אתה רוצה להיות. גם אם תרצה להיות חרדי לא תצטרך אותי..."
אז התחלתי טיפול. מי שלא ראה את הדוקטור טווערסקי חוקר ושואל אותי לעומק על תוצאות משחקי הסנוקר שלי - לא ראה גדולת נפש ורחבות אופק מימיו. הוא דוקטור מכובד. בן למשפחת אדמורים מפורסמת. משגיח בישיבה קטנה. ואני שיחקתי אז סנוקר במועדון של שבאבניקים חרדים ועבריינים מפרדס כץ. מועדון מכוער ליד בני-ברק. הפרטנר שלי היה שמעון, בחור מזוקן כבן ארבעים שאסף כסף לצדקה והימר איתו בשחקי מזל, לפעמים כשלא היתה "קופה" הוא היה פורץ את קופות הצדקה שליד בית הכנסת הגדול. העיקר "שיהיה כסף למכונות". את הדוקטור זה לא ממש הטריד. בחוש חד וגאוני הוא הבין שאם אני אצליח להתקדם במשחק בצורה מסודרת, צעד אחרי צעד, לרסן את הדחף לזרוק הכל ולהתייאש - זה יהיה שלב ראשון בדרך לאופי. מין טסט קטן של הכנה לחזרה לעולם הנורמלי אחרי מה שעברתי. הוא ידע שזה יחזיר לי את הביטחון שאבד לי אחרי שקהילה שלמה רדפה אחרי ועינתה אותה בגסות רוח ובוז, הפכה אותי לאבק אדם.
אז הוא התעניין בדיוק מה קורה, ואת מי אני מנצח, ומה המעמד שלי במועדון, ומתי אני אוכל לעלולת לרמה הבאה, ועוד כל מיני דברים שרק פסיכולוג אמיתי יודע שהם רפואה. התעניין באמת ולעומק, ברצינות תהומית ובלי שמץ של בוז. רשם, ותיעד, כמו שתיעד הכל, מה אני חושב ומה אני מרגיש, ומה מטיב איתי ומה מרע לי. החיים שלי היו הפרוייקט שלו - בשעה השבועית המשותפת שלנו. ככה נראה איש מקצוע ששומר את ייראת השמיים לבית הכנסת ולא נותן לה להשתלט על המרפאה שלו. ככה נראה איש נדיר בציבור החרדי.
אוף... כל כך הרבה יש לי לומר וכל כך מעט ניר וזמן. ועל כל מילה שאני אומר יש עשר שמסתתרות. והכל עולה לי פתאום, ואני נורא נזהר לא לכעוס לחינם ולהעכיר את האווירה, ובעיקר לא לספר את החלק השני - לדבר אלו שהרעו לי, כי אני יודע שזה יהיה קשה לכם. ולא ארוויח מזה כלום, אז הנה, אני אעצור פה ואחזור לסכם ולמסקנות מעשיות:
נדירים הם האנשים בציבור החרדי שחכמתם קודמת לייראתם. נדירים מאד. אבל אולי מפה ומשם ייצטרפו עוד אחד מעיר ושניים ממשפחה. ואולי תהיה מהפכה מתישהוא, ואולי יבוא יום ואנשים כמוני יסבלו פחות.
בנתיים, אם יש לכם מישהו שאתם רוצים לעזור לו וכדאי מאד שזה יהיה הבן שלכם כי אם לא כן - פשוט אל תתערבו, זה לא עסק קהילתי - אבל אם זה אח או בן - נסו את ר' נפתלי. כי ר' משה לא ייקבל אתכם. הוא די עסוק. אני מאד ממליץ על ר' נפתלי, ודוקטור טווערסקי. וכפי שאתם וודאי מרגישים כבר - יש משהו באינטואיצה שלי שעובד נכון ומרגיש דברים. תנו לי קצת קרדיט.
לילה טוב
נשלח ב-2/10/2007 01:39
אליזד
אתה מיוחד. ואני נהנה לקרוא כל מילה שאתה כותב. היו לי שאלות, וחלקם עדיין לא נענו, אבל אני מרגיש שאהרוס את הרצף אם אשאל אותן כעת. אז אשמור את זה לפעם אחרת.
נשלח ב-2/10/2007 01:58
הנקודה העיקרית העולה מדבריו של אליזד, בדבר תפקידה המרכזי של המצוקה האישית הקיומית העומדת בבסיסה של תופעת הנשירה, משקפת במידה רבה תובנה מקובלת השלטת בשיח הפנים האמריקני חרדי העוסק בבעיית הנשירה. למרות שההכרה במרכזיות המצוקה האישית חילחלה במידה מסויימת לשיח הישראלי (כפי שבא לביטוי בחוברות ''אל תחטאו בילד'' שהציפו את הנושא לראשונה מעבר לנאמר בחדרי חדרים ובהרצאות המקצוענים למחצה לשליש ולרביע) הרי שבארה''ב, היכן שתופעת הנשירה נרחבת פי כמה וכמה מאשר מקבילתה הישראלית, מדובר בזמירות ישנות המנסרות בווריאציה זו או אחרת הן בחלל הסדנאות המיוחדות העוסקות בנושא והן בפורומים פלנרים בוועידות חג ההודיה של אגודת ישראל, בועידות תורה ומסורה, באסיפות חינוך בוויליאמסבורג בקריית סקווירא, בוועידות ארגון ''נפש'', כמו גם בכתבות אין ספור בג'ואיש אובזורבר ובעיתונות החסידית האידית. המסר המרכזי העולה משיח זה מכיר במגבלות החברה ומנגנוני החינוך ובעוד שהוא נמנע מלהביע ביקורת עלהציבוריות החרדית הוא מדגיש את קיומו והכרחיותו של מסלול מקביל (שאינו מסיר את האחריות מכתפי הפוליטרוקים וקציני התרבות אלא מגדיר חלוקת תפקידים) – את תפקידו של המעגל המצומצם של התא המשפחתי ואת השפעתם המרכזית של ההורים על בריאותו הרגשית של צאצאיהם וחובותיהם הנגזרות ממנה שביניהם ניתן למנות את החובה לסוכך לגונן ולבלום את השפעת המערכת על ידי יצירת מרחב אישי מוגן המותאם לצרכי הצאצא.
יש מקום רב לדון בהנחות היסוד של תובנה זו והנמקותיה כמו גם על ההיבט המשני של תפקידה (כמו גם בעמדות השוללות אותה) בעיצוב הדימוי העצמי החרדי ועל ההשפעה בכיוון הנגדי ועוד חזון למועד. ברצוני לנגוע במספר נקודות משיקות להבחנה הנ''ל ובאם יתיר הזמן גם במספר נקודות שאינן קשורות ואשר הועלו באשכול זה.
- למרות שאין לי שום התנגדות אישית ללימודי מוסיקה בכלל וללימוד סלסה בפרט, צפיה בסרטים בכיכובם של יורם גאון והסטייפלר, כמו גם לשאר הסטיות המתירניות שאליזד העלה כמו הסכמה ללימודי הבן בישיבת הסדר וכו', הרי שאין הכרח למתוח קו בין התובנה המכירה בצורך לשחרר את היחיד ממצוקתו האישית הקיומית על ידי פתרון פרטני המגמיש לעיתים כללים הנוהגים ברובד הציבורי, לבין מה שנתפס כהרס המסגרת – תהא ההנמקה וההצדקה העומדת בבסיסה אשר תהיה. יתר על כן, אין לשפוט מהותית תבניות תרבותיות מסויימות אך ורק בשל פונטציאל הסכנה לנוער בסיכון. בימי חלדי השתתפתי בדיון עם איש חינוך חרדי חכם שעוסק רבות בנושא הנשירה, בנסיון נואש לשכנע אותו בדבר מצוות השמדתו הפיזית והרוחנית של תת – זרם נוקשה ודוגמטי בעל השפעה רבה בציבור החרדי שכל אורחותיו מקרינות דיכאון קיומי, בכגלל הסכנה הקיומית הנשקפת ממנו לדור הצעיר. איש החינוך הנ''ל רחוק בכל הוויתו משיטת החוג הנזכר, ולמרות השלילה המהותית שהוא ייחס לשיטתם, הוא סירב להכיר בסיבתיות בלתי נמנעת שמתחתי בין המסגרת החברתית לבין התוצר החינוכי, באומרו כי למרות שהמסגרת החברתית הנ''ל יוצרת תנאי פתיחה קשים ביותר לנוער בסיכון, הרי שיש ביכולתם (התיאורטית) של הורים לגונן ולסוכך רגשית על צאצאיהם גם בתנאים קשים.הווה אומר, ניתן לשרוד בכל חוג ובלבד שתהיה מצוייד בזוג ההורים המתאימים.
מסיבות שונות ומשונות, התובנה הנ''ל לא השתרשה דיה בציבוריות החרדיות הישראלית ולמרות המלל הרב שנשפך בדבר חשיבות החינוך מאהבה, המסגרת מאפשרת מעט מאוד מרחב תמרון להורים. ויש להרחיב בסיבות לכך (אליזד נגע בהיבט מסויים של התופעה שיש בה בכדי להסביר בתארו את הוריו כתיכוניסטים מתחזקים המתקשים להפנים ולהבין את החרדיות אך מונעים על ידי הרצון לעצב את סביבתם החברתית כתשליל של החברה ממנה נמלטו).
גם ניתן להטיל ספק ביכולתם של הורים אשר נצטוו לפרות ולרבות כדגים תהא יציבותם ובריאותם הנפשית אשר תהא, לשאת בעול הנפשי הכבד של יצירת מרחב פרטי המגן על צרכיו הפרטיקולרים של הצאצא.
כמו כן, מעל רובד תת – התרבויות המרכיבות את קואוליציית החרדיות הישראלית, מתקיימת דינמיקה המובילה לעיקור מנגנון הניטור והכיוונון האחראי על קביעת המינון המדוייק של מגמת ההסתגרות התרבותית המתאימה לכל תת תרבות, ואשר מובילה לצמצום מרחב התמרון של תתי הקבוצות וק'ו בן בנו של ק'ו של ההורים.
- קטונתי מלהבין את התנגדותו העזה של אליזד לישיבת שערי יושר שלטעמי מגלמת היבט יחודי ואף הישג מסויים של החרדיות המודרנית.
די להיום – רציתי לנגוע במספר נקודות ובקושי כיסיתי את הראשונה.
