חינוך בזמננו, וחזרה בשאלה

רק הרגע ראיתי את רשימתו האחרונה של אליזד ונזכרתי בניר עבודה של קבוצת פסיכולוגים חרדית מבורו פארק הקובעת כי על הטיפול הנכון להתמקד בהפיכתו של המטופל לאדם בריא ולא בהחזרתו בתשובה (אם כי הם מאמינים שהא בהא תליא וכי בריאות הנפש מהווה תנאי מקדים לדתיות - באם אינני טועה הפרופ' טברסקי מפיטסבורג שאשתו בזיווג שני (פסיכולוגית הבית של האדמו''ר מסקווירא) משתייכת לחוג הפסיכולוגים האמור כתב פעם כתבה בביטאון ה - OU שהצדיקה עקרונית טיפול פסיכולוגי על ידי מטפל שאינו מבני ברית במובן הרחב).  

נקודה נוספת היא הדוגמא שאיש החינוך האמור נתן לי בדבר מרחב ההגנה של ההורים והיא שאין צורך להוציא את הבן מן המסגרת הישיבתית, אבל ניתן לתעל את האנרגיות היצירתיות שלו לגבאות האוייצר וכו'.  ובעיני בשרי חזיתי בבטלנים מדושנים שהעבירו את שנותיהם בישיבות עילית מתוך שלוות הנפש מבלי להקפיץ מרבצו ולהרגיז שום משגיח רוחני.

(ובמענה לצקצוקי לשונו של איד''ג הרי שאני מכריז מעל במה קדושה זו שאכן יש לאליזד איכויות של סופרסטאר לא במובן של התרבות הנמוכה, אלא כפי שאיד''ג אבחן [א''כ בציניות] משום הכתיבה המדוייקת והרגישה .   אליזד ניחן בעין רגישה ששום קנייטש ישיבתי לא נעלם ממנה [ואפילו הניבול פה הינו סלבודקאי במקור] בעוד שאיד''ג אשר לא ראה קרבי ישיבה ליטאית מימיו - ולו דרך תשליל רנטגן - לא מבין אפילו את קצה כוונתו של המשורר. יסלח נא לי מר, אבל אוסף הפינוקים והבכיות של אליזד קרובים לעשרה טפחים של המציאות  ומספקים השראה ותובנות עמוקות בהרבה יותר מאשר עולם האצילות המופרך של  ''שמואל הנגיד כמחנך בנו יהוסף בשירתו'', ''הל' עבודת כוכבים לרמב''ם כפרדיגמה חינוכית'', ''האהבה במשנתו הפילוסופית והחינוכית של ר' חסדאי קרקש'',  ''חינוך לערכים וערקתא דמסאנא: נימוסים, מידות, עמדות'' ושאר ירקות. אולי אין כאן אמירה אינטלקטואלית מהסוג המיוחס על ידי דוד סורוצקין לרועי בהמות קרפטים ולאסכולת פרנקפורט, אבל עוד איך יש כאן אמירה חברתית. ומי שלא מבין את שיחה ושיגה הפנימי של החברה הנידונה יכרע נא על ברכיו ויבקש בנימוס מהמבוגרים למען יגביהוהו מעבר למעקה ויצביעו לו על עובדות החיים כאשורם, אך לבל יטיל רפש ושיקוצים. והנלענ''ד כתבתי)

_________________

קורא את האשכול, שונה, משלש ומתפעם.

אולי קשה לנו לקבל, אבל אלי צודק בהחלט.

רק שיש להפריד, לדעתי, בין שני נדונים, קורות חייו האישיים של אלי מחד, לבין תופעת הנשירה באופן כללי מאידך.

כלפי הנדון השני, גם שמרן צודק במידה מסויימת. 
מהיכרות אישית, יש מקום לסיווג תופעת ה"יוצאים".
לא אסחף אם אגיד, גם אם זה לא פוליטיקלי קורקט כאן, כי חלק גדול מן ה"יוצאים/ות" נושאים על גבם חסכי שנים של התנהגויות טועות, טרגדיות כאלו ואחרות ותסכולים חסרי מנוח.
אדם הנמצא במצב שכזה, ובדרך כלל גם שלא באשמתו, יש לקבל ולהבין כל דרך שיבחר בה כדי לנסות "לאסוף" את עצמו, ורק לאהוב.

אבל לא בכך עסקינן.

אלי מעלה כאן בכשרון נדיר שביבים ותובנות מחייו האישיים, והוא צודק.
אני חושב כי גם רבים מאיתנו, אם היינו חשים כמוהו, לא היינו נוהגים אחרת.

החינוך החרדי הממוסד בימינו, כמו שכתב אלי, כורך את האלוקים, הדת, המוסר האישי, ההקפדות, ה"גדולים", הפוליטיקה והאמוציות בנשימה אחת.
את הבליל הזה, לא כל אחד יכול לשאת, וודאי שלא לייחס את המשקל הנכון לכל חלק ממנו.

וכשקשה לך, כשאתה בועט בנסיונות השרדות נואשים, הכל נופל, כי מישהו שם למעלה לא הסביר מה חשוב יותר, מה פחות ומהו קו אדום.

לא חסרים לנו "מבינים" לנפש האדם, הילד והמתבגר.
חסר לנו הגיון.
אין, כמעט, מי שיוכל להתעלות מעל כל הבליל הזה, ולחנך באהבה לדברים החשובים באמת.
אחר כך, וגם זה חשוב, יבואו הנושאים בעלי החשיבות המשנית.

כך, שגם אם קשה למישהו, ולעולם יהיה מישהו כזה, הוא תמיד ידע וירגיש שיש לו בסיס איתן, שכל קושי לא יוכל לאישיות הבנויה שלו, ל"אני".

כשקשה לך, בצדק, ואתה בועט, כשהכל נופל לך, אתה מתפרק.
אין לך אישיות, אין זהות, אין כלום.
אתה לא בן אדם.
אתה מנסה לאסוף את השברים, למקם את עצמך היכן שהוא בקוסמוס, ולא תמיד מצליח.

כל המונולוגים שהוזכרו כאן ושלא הוזכרו, מספרים את זה, כל אחד בסגנונו, וחבל.

עצוב, כי אנחנו יכולים לתקן את זה, לעשות את כולנו לטובים יותר, לאלוקים ולאדם.
רק צריך הגיון, אמונה, והרבה אהבה.
מי יתן.

חג שמח.

להלן הקטע המשמעותי ביותר בעיני באשכול . אשר נטשטש מעט בשלל העניינים:
"הייתי ילד פיקח ולא חרדי מבחינה תרבותית. לא קל להסביר את זה, אבל העיקרון הוא שהחרדיות עוברת דרך הבטן. וילד שסופג הרבה אווירה קהילתית מסביב מתנהג אחרת. 

גדלתי ברמת אלחנן, ושיחקתי על כל הילדים, אבל בתוכי הייתי אחר. בלי שידעתי. הייתי תולעת ספרים, וקראתי כל ספר אפשרי. ...אבא שלי , תיכוניסט שהתחזק,  היה ועודנו צדיק גדול, ירא שמיים אמיתי, וניצל כל רגע ללימוד. אבל הוא היה מאד לא חרדי מבחינה תרבותית. ואמא שלי? הייתה לגמרי "אאוטסיידרית". 

"חרדי מבחינה תרבותית" לא קשור לאלוהים. קשור לטשולענט, קשור לניגון עליז של "לכה דודי" קשור לרכילות ישיבתית. קשור ליכולת להסתכל על הלימוד בתור קריירה... כן. אני יודע, זה נשמע ההפך בדיוק ממה שחשבתם. "קרדום לחפור בה" אה? אז זהו. ברוכים הבאים לשיעור מספר אחד בחזרה בשאלה: אם אבא שלך לומד במשך שעות דף יומי לשם שמיים ולהנצל מגהנום , יש יותר סיכוי שתחזור בשאלה מאשר אם אבא שלך מצטחצח בחידודי לימוד וחושב על קריירה תורנית בתור ר"מ. הילד סופג את הברק בעיניים, ואי אפשר לזייף אותו. גם בעיניים של אברך שמצטחצח בלימוד עם אברכים מסביב יש ברק "זר" ברק שבא מתהום עמוקה בנפש. ברק שבגללו ראשי ישיבת פוניבז' ירשו למריבה עכורה לפלג את הישיבה שלהם. ברק שבגללו אין מקום תורה אחד בכל הדורות, למין התנאים ועד לאחרונת ה"ישיבע-קטאנעס" שלא הייתה בו מריבה ראוייה לשמה. הברק הזה, חברים, חודר עמוק לנפש של הילד ומשאיר אותו "בפנים". 

...
אז הייתי ילד חילוני מבחינה תרבותית.ובאמת התקשיתי להסתדר בישיבה בחודשים הראשונים. אחרי הכל "בית דוד" הייתה "חזונישניקית" למהדרין. ואיפה אבא שלי - שהיה רב בחיל הים, צדיק ככל שיהיה - ואיפה ברטלר, ורוטר, ונאדל, ושאר החבר'ה...  אבל אחרי כמה חודשים "תפסתי צידקעס". וזה, כמובן השאיר אותי חילוני תרבותית אבל ירא שמיים. או לייתר דיוק מאד לא חרדי - לא מרכל, לא אוכל פלאפל אצל "נחום" , לא הולך ללוויות של רבנים, לא משחק שח-מט בעזרת נשים - רק לומד כל הזמן. ומנסה לקחת כל דבר כמו שראיתי בבית: ברצינות גמורה. 
"
ואצ"ל כמה הדברים מצטלצלים כדברי *עין הקורא* הזכורים לטוב ומצוטטים לא פעם בפורומינו ואף באשכול זה, בדבר אי ההבנה של המסרים הכפולים של החברה של ה"בעלתשובע" העומד בפתחה.

מורי ורבותי,

יותר משאני רואה כאן תנועת "שאלה" אני רואה תיאור של משבר בתנועה גדולה יותר ביהדות בעשורים האחרונים (גדולה אך לא מנותחת דיו) הלוא היא תנועת ה"תשובה" - אשר בה אני כולל את כל ה"מתחזקים" למיניהם  וכל מי שפנה עורפו אל רהבי המערב ופניו לבית המדרש.

וכשם שקשה לבליין התל אביבי להסתגל לשטריימל, קשה לו לצדיק מחיל הים להסתגל לקריצה שאחר זעקת "גיהנם". 
אותם אנשים - חילוניים, מזרוחניקים, ייקים וכיו"ב - שראו צורך ללכת עם היהדות "עד הסוף" מצאו את עצמם גולים בתרבות מאד ספציפית ומאד זרה להם - לעיתים מלגלגת על אותה רוח שהביאתם אל מחוזות אלה.
 אם יודו בכך או לא : ערכים תרבותיים, אסתטיים "משכיליים" ו"ציוניים" (לרוב בעקיפין) לוחשים באזניהם שלא ממש כדאי להיות חזונאישניק מרמת אלחנן - ברם "יצרם הטוב" מדרבן אותם להיות מן המצטיינים שבפונדומנטליסטים (שלא לומר אף להיות  מנושאי הדגל ומדרבני המחנה ל"כל דבר שבקדושה", ולעיתים הקיצוניות משמשת תחליף לזעקה למוסריות פשוטה  בסבך תרבות מפולפלת ופורמליסטית, ודוק)

וטעמו המר של הניכור התרבותי מחלחל לבניהם ולבני בניהם.

לא אוכל לתאר טוב יותר את הניכור הזה מהדברים המצוטטים לעיל מפי אלי צויק. מעולם לא שיערתי איזו עצמה יש לזרות זו בהשפעתה על הדור השני.

אם כן, לא ב"בעיית נשירה" עסקינן - אלא בסבל אנושי של קבוצה רחבה (שגם מתפוצץ מדי פעם):
אחוז גדול (גדול מאד, יותר ממה שנראה על פני השטח המונוטוני של כובעים וחליפות) של הציבור שלנו מורכב מאנשים מערביים לכל דבר - אמריקאים, אירופאים, בעלי תשובה, מתחזקים וכו' - אשר נפשם אחרת היא, ספרים אחרים ראו עיניהם וצלילים אחרים נוגנים באזניהם - והם משלמים מרצון מחיר זרות וכחש. להם ולבניהם.

האמנם זו בעיה של "יחידים" (כפי שמשתמע באשכול זה) או הר געש מבעבע תחת קהילות הקודש?

תוקן על ידי לבהעיברי ב- 07/10/2007 21:37:12

קראתי את הדיון המרתק הזה ומצאתי עצמי נבוך.

אליזד היקר

אני דוקא חושב שטוב יהיה אם תכתוב על אותם "החכמים" למיניהם ועל האנשים הרעים שמחוסר מיומנויות מתאימות ממשיכים להרוס עוד ועוד בחורים בקרב מחנינו.

טוב תעשה לעמן כולנו ולמען שיכירו וידעו כל יושבי ערי התורה את מצבינו האמיתי,

אל תעזור לתופעה הקלוקלת  הזו הרווחת בקירבינו לטאטא את הכול מתחת לשטיח אם תכתוב נוכל להזדעזע ולקוות כי לאט לאט תיווצר בתוכינו חברה שתהיה יותר מתוקנת.
 
מתוך אהבה ותקווה לימים יפים יותר

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/SearchArticle.jhtml