היכן אני בתמונה? / סיפור

יושב הוא על אם הדרך, על סלע גדול אפור.  ראשו טמון בידו, מהרהר הוא אודות אותם ימים נפלאים וטמירים. פרט מצטרף לפרט
 התפילה והסעודה. השמחה והמרירות. הכל מצטרף ונעשה לפסיפס נפלא של רוחניות עילאית המשמשת כמרקע לתאריכים חשובים אלו. ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום כיפור, סוכות ושמחת תורה. חג חג ואופיו. זה במרירותו וזה בחדוותו. המראות המרטיטים מראש השנה עודם  עומדים אל מול עיניו כמסרבים להיעלם וגם אם ירצה אין הוא מסוגל לגרשם. הניגון המתוק בליל ראש השנה  כמהדהד באזניו. איך, איך ימלט?!..  אכן, דברים נפלאים... אך משהו בליבו לא שלם עם זאת. רוצה הוא לברוח, אינו יכול, אך רוצה הוא, מאוד. תר הוא אחר אפיק רחב ומבטיח יותר עליו יוכל להסתמך..

                                                                                •          •          •


טיסה 108 של חברת התעופה 'מאלב' ההונגרית זה עתה נחתה בשדה התעופה אשר בבודפשט. דוד מדשדש רגליו אל אחד היציאות אשר במטוס הג'אמבו הלא זעיר כ"כ. היתה זו בהחלט טיסה לא נעימה כלל. כל הדרך, מניו יורק לכאן לבודפשט, ניסה לסכם את מאורעות החודש האחרון, הביקור המשפחתי, החברים, הקרובים והשטיבעל השכונתי. הכל שוחזר בראשו. כאב לו. הוא כבר החל מתגעגע לביתו החם בבארא פארק. עתה, אחר חופשת נעימה בבארא פארק, עשה דרכו חזור לישיבה בארץ.

הוא עבר את בקורת הדרכונים והמשיך לכיוון היציאה. לחפציו האישים אין צריך הוא לדאוג, בעוד כעשר שעות ימשיך דרכו אל הארץ. עתה נמצא הוא רק בחניית ביניים עם חברו הטוב זעליג. חברת התופעה הישראלית תתדאג להעברה.

הם עלו על המטרו ההונגרי, בלעו המראות, הכל נראה כה ישן, עתיק. כאילו המודרניזציה דילגה על כל אלה..

בשעות הצהריים עלו על הגשר הקלאסי החותך את נהר הדנובה המפורסם. 'פשט', חלקה העתיק  של 'בודא- פשט' נפרס במלוא הדרו. מדהים ביפיו. הטירות הגבוהות מתנשאים באימה, מטילים צלליהם על המים הרגועים של הדנובה. ברקע יושב לו במלוא כובדו הפרלמנט ההונגרי המפואר כ"כ. אין הם, שתי בחורים בארא פארקים, רגילים למראות הללו. גמעו הם הכל בשקיקה, העובדה שלא אכלו זה מהבוקר כלל לא הפריע להם.

"סילחו לי" שמעו הם לפתע קול מאחוריהם. היה זה הונגרי מבוגר, כבן ארבעים וחמש, לבוש במיטב האופנה האירופאית אשר פנה אליהם באנגלית בעלת מבטא אירופאי כבד.

זעליג תלה עיניו בהונגרי הלזה, כמחכה לשמוע את אשר בפיו.

" שמי ז'אק, פתח ההונגרי,  גרמני אני במקור באתי הנה לפני כשלושים וחמש שנים. הסתגלתי היטב לאורח החיים ההונגרי. פתחתי קליניקה פרטית מצליחה במיוחד ושירתתי נאמנה את האזרח הבודאפשטי. לפני כמה שנים יצא לי להכיר אישה יהודיה. לאט לאט, עם השנים התחזק הקשר בינינו עד אשר הצעתי לה שנתחתן. היא התנגדה, בתואנה שהיא יהודיה ואני לא, ולפשע חמור ייחשב באם נתחתן. הבעתי רצוני לעבור תהליך גיור, אך מרגיש אני מזוייף להתגייר ולהעביר חזותי החיצונית והפנימית בשביל אשה זו. ספרו לי קצת על דתכם, מה טיבו, מה ענינו, מהותו, מהו?" עיניו של ז'אק כמעט והתחננו.

זעליג ודוד עמדו שם מופתעים לגמרי. על שאלה מסוג זה כלל לא חשבו. בטוחים היו שישאל לפשר מנהגם המוזר לתלות חוטים לבנים אלו מעל מכנסם, או שמא ישוחח ויספר על עברה המפואר של יהדות הונגריה הידועה לתהילה. אך על כיוון זה כלל לא חשבו. מהות של העם היהודי?! בקושי הם עצמם יודעים אודות המדובר, עתה האיך יסבירו לגוי הזה את מהותו של העם היהודי?...

זעליג הביט בפרצופו של אותו ז'אק, מה לו ולאותו גוי..  אך פטור בלא כלום אי אפשר. כך יפטור את הגוי - גר כלעומת שבא?! מה אם באמת מתכוון להתגייר?! הרי הוא, זעליג, יכול למנוע נפילתו שבי אחר הגיור הרפורמי הכ"כ נפוץ היום. אם רק יאמר המילים להם זקוק הוא להלביש את אשר עמוק בתודעתו. הוא אימץ שכלו חזק חזק.. אולי ימצא משהו הולם. או.. הוא נזכר, משהו ששמע לפני מספר שנים מאביו שיחי'.

"ישנו מושג מוסרי בסיסי הקיים מאז בריאתו של העולם - פתח זעליג - מושג זה קיים בכל מקום, אצל כל האדם. צדקה. לכאורה, כששנינו מדברים על מושג, שנינו מתכוונים לאותה נתינה, אותה תנועה, אותו רצון. אך דא עקא שלא. נתבונן מעט בשם שניתן לו ביהדות לעומת השם שקיבל באומות אחרות. ביהדות אנו קוראים לזה בשם 'צדקה'. אתם קוראים לכך בשם 'צ'ארטי'  CHARETY. פרט זה אינו עוד פרט שולי המצביע על חילוקי לשונות. זהו הבדל מהותי. צדקה נגזר משורש המילה 'צדק'. לעומ"ז 'צ'ארטי', שמשמעותו 'חסד'. אתה ז'אק מן הסתם מכיר ברעיון הנתינה לזולת. תאמר לי, מה יקרה אם יעלימו ממך רגש כלשהו, יקחו ממך המצפון. אין רגשות, אין מצפון. אין אני. אין מי שירגיש. כשתעבור ליד קבצן ברחוב, פתאום לא תחוש בדחף נתינה. אותו רגש רחמים, אותו מצפון, אותו 'אגו', הכל יעלם כאילו מעולם לא נוצרו. האם גם אז תיפתח ידך לקבצן אומלל זה?!"  ז'אק שתק.קצת זע באי נוחות על מקומו, אך בליבו פנימה הסכים עם זעליג. זה האחרון המשיך. "חסד פירושו, שאני, היינו, כבוד מעלתי, מוכן ומזומן לעשות טובה עם הזולת, לתת מאוני הפרטי לאותו אדם. ברגע שארצה אחרת, אפסיק, אך כעת רוצה אני לתת. הדבר נתון לשיפוטי לשליטתי. אני הוא הנותן. ולכן גם קל לי לתת. זה מוסיף לאגו שלי. מרגיע המצפון ומה לא... יהדות גילתה פן חדש בנתינה זו. צדקה, צדק. צדק פירושו שאין אני הוא המחליט בטוב חסדי לתת לאותו אדם. הנתינה שלי היא כנה ואמיתית, כי מגיע לו לאותו אדם. הקב"ה הוא המושל בבריאה זו, הכל מאיתו. אותו בורא החליט שהאמור להגיע לאדם פלוני יגיע דרכי, לא מצד שאני הוא הנותן, פשוט בגלל שאני הוא השליח שע"י מגיע אותה  פרוטה לאותו גלמוד. אכן, נתינה זו קשורה עם מציאותי, ריגשותי וכבודי. כל אלה משמשים ככלים להעברת הדבר. יותר קל לי לקיים זאת כאשר קשור זה עם מציאותי. אך חלילה לומר שנתינה זו מוגבלת במציאותי. היסוד עליו מסתמכת נתינה זו הוא הידיעה וההתמסרות. ההכרה שאני באמת 'כלום', כל ישותי היא רק החיות האלוקית שמהווה אותי, ובלעידה אין לי עוד מציאות. אני אינני מכיר ברגשות מגבילים. וזהו חידוש של היהדות. גוי אינו מסוגל להכיר את עצמו כמציאות בטלה מכל. משהו מישותו חייב להישאר. גם כאשר הוא נותן, זה הוא  שנותן. יהודי מכיר גם במציאות אחרת. מציאות שהוא קיים ואין זולתו. ליהודי יש נשמה אלוקית. חלק ממעל ממש. חלק מאותו אלוקות בלתי מוגבלת. הנשמה ממלאה כל ישותו. הנשמה גורמת לו, באופן טבעי, להכיר במציאות של הקב"ה. ענינה של הנשמה היא הביטול המוחלט לאלוקות. לא להיות מוגבלים בהגבלות אנושיות כאלה או אחרים.

אסיים במליצה. בזמנו, עת התגלתה הרכבת, החליטו כמה אנשים להביא תגלית זו לכפר נדח בערבות אוקראינה. ואכן כעבור שבועות מספר גיע הרכבת במלוא הודרה אל בית הנתיבות הפרימטיבי שזה עתה בנו. כל זקני הכפר יצאו לחזות בנס. עגלה הנוסעת ללא סוסים. רובם של זקני הכפר לא האמינו שאכן תצליח. ללא סוסים?! היתכן?!  והנה הגיע הרגע והרכבת יוצאת אל יעדה. לא יתכן, טענו זקני הכפר בלהט. כנראה ואחביאו שם איזה סוס שהוביל הרכבת. אנשי הרכבת הבינו שיש להם עסק עם זקנים אשמאים שלא יוותרו. הם הגיעו לפשרה שלמחרת יביאו שוב הרכבת בשעה מוקדמת יותר ואז תינתן להם ההזדמנות לבודקה היטב ולראות האם אכן ישנו סוס.. למחרת הגיע הרכבת בזמן הקבוע מראש. זקני העיר יצאו בסחבותיהם והחלו לבדוק הרכבת היטב. קרון קרון. אופן אופן. אולי איפשהוא מסתתר לו איזה סוס סורר. כעבור כשעה העלו הזקנים ידיהם כמעלים חרס... הגיע השעה והרכבת יצאה אל יעדה. שוב נוכחו הזקנים לדעת שמשהו כאן אינו כשורה... כנראה, הגיעו הזקנים למסקנא, ישנו סוס קטן יותר הסוחב העגלה. סוס שלא ראינו בשל זעירותו... אותם זקנים לא יכלו להגיע למסקנא נעלית יותר שיש דבר מופלא מסוס ונקרא 'קטר'. ראשו של הכפרי תמיד ישאר עם אותו סוס בראש. סוס גדול יותר, גדול פחות, אך תמיד עם סוס. אחד שאינו יהודי תמיד ישאר עם ישותו הנכזבת. ישות יותר, ישות פחות. אך תמיד עם ישות. הוא לא מסוגל להכיר במציאותו כאפסית".

זעליג כילה דבריו. הוא עצמו היה מופתע מהדברים שזה עתה השמיע. כ"כ ברור. כ"כ חד. כ"כ מוחץ. ז'אק לא ממש הבין היטב את אשר אמר לו זעליג. הוא כן הבין שמדובר בדברי טעם ותבונה. הוא גם הבין שאכן מדובר במושג נעלה יותר. מופשט. שונה. יהדות. הם החליפו כתובות אי - מייל, לחצו ידיים ונפרדו. ז'אק הלך לביתו בעוד שזעליג ודוד המשיכו בטיולם על נהר הדנובה. 

השמש פינה מקומו זה מזמן לצבא הלילה, הירח והוככבים. עתה ניראו צריחי המיגדלים מפחידים ומרשימים ביותר. כיפת שמים שחורה העלימה האור מהעיר בודפשט. אתמקומו החליפט עתה האורות הכתומים ההמומים משהו שנזרקו מהפנסים הזהירים על הצריחים החדים.

דוד כחולם, עקב בעיניו אחר ספינת תיירים שחתכה המים הרעננים של הדנובה עת עברה תחת גשר החבלים המפורסם. כולו מהורהר בזה שעתה שמע. אכן, מיהו,מה ענינו. במה שונה הוא מאותו גוי?...

אורות הגשר הטשטשו בעיניו. הפרלמנט אשר בעברו השני של הנהר נמוג מטווח ראייתו כאילו אינו קיים כעת. אנשים עברו ושבו, עברו ושבו. דוד מכונס בתוך עצמו, חושב ומהרהר, חושב ומהרהר.

הייתה זו התחלת פרשייה שעוד תסעיר את נימי נפשו בתקופה הקרובה...

                                                                         •         •         •

לפני כמה ימים חזר לבארא פארק.חודש החגים יחוג כאן, בביתו.  ראש השנה עבר ביופי נהדר. הוא גם זכה לתת 'שלום' לרבי. היה מאוד מרגש. הוא גם חזר על ווארט טרי שקרא באחד הספרים אודות יום הדין. הניגונים היו משהו. מרוממי נפש. אך משהו בליבו לא שקט. אותו ביקור בבודפשט עוד לא נשכח מליבו. במשך החודשים שלאחרי ביקור זה נתקל במהמורות רבות. כמעט בכל מעשה דתי משמעותי נעצר. הוא לא יכל להמשיך. רגע, מה זה אומר לי. מה אני עושה עכשיו. רק לאחר רגעים ארוכים המשיך במעשיו בידיעה כי לא יוכל להתחמק בגלל אי הבנה...

עתה עבר את ראש השנה. הוא חש זאת הפעם על בשרו. כל הלילה התגלגל על מיטתו. מה הוא אותו ראש השנה?! מהו? מה ענינו?! מה טיבו?! רק בקשת משאלות?! הרי זה יותר מ'סתם' יום הדין. חייב להיות לכך משמעות פנימית יותר. ובכן, מהו אותו משמעות?!...

מחר, החליט, יגש לאביו ויפרוק את אשר על ליבו. אולי ימצא נקודצ מוצא ברורה יותר...


(המשך יבוא)

תוקן על ידי בןציוןכהנא ב- 18/09/2007 20:19:52

צבי אבנר

יפה מאוד הסיפור, תודה שבחרת (גם) בנו כאכסניה, מחכים להמשך.

בעל

לולי שאלת, לא העליתי בדעתי לשאול. זוהי יהדותו של צבי אבנר ומה לך מבקש מקורות? אך כיון ששאלת וענה מה שענה, עלה לנו שהוא אכן סבור שזו היהדות ואין בלתה. נראה מה יבשל בקדרה זו...

הרכבה מוזרה בתפירה גסהבסיפור של בחור בורו פרקי שיש לו התנסות חבדיות מובהקת שנוצרת באמצעות "מרכז שליחות"..

הדבר מאפיין בחור חבדי שאיכשהו מצליח לרקום קשרים עם יהודים ששואלים אותו על נסיון להתחתן עם ישראלית אך לבחור חרדי מצוי איכשהו אף פעם לא נשאל על כאלו דברים.
 
בחור טוב מבורו פרק בכלל שולחים אותו באלול ובאלעל כמו קופסא סגורה ללא שמרשים לו לטייל ברחובות בודופשט לבד.

מאיפה בדיוק שמע אביו קטע משיחה של אדמו"ר מליובאויטש על הבדל בין צדקה לcharity

מאיפה שמע על משלו הנדוש שמורגל בפיו של רי"כ על הסוס והרכבת?

מאיר
אם זוהי גישתו, אדרבא,
אבל להציג גישה זו כנציגת היהדות, אני לא בטוח שזה נכון.

ואם יוכיח שזו גישת היהדות אשמח לשמוע.
כזכור היו עוד גישות בהגדרת היהדות.

אתנחתא


תמצת נא, אתה טוען שהסיפור לא יכל לקרות? ניחא. יהא כסיפור בדיוני. יש לך טענות נוספות?

בעל בעמיו,

אתה מיתמם או משהו? למעשה ברוב חוגי היהדות בימינו רעיונות אלו הם אכן מיסודי היהדות, של נשמה יהודית המפרידה בינה לבין הגוי. זה אכן כה פשוט, שקשה לדעת לאן אתה חותר. גם המקורות שאתה מבין אחרת הרי כבר עטו מחלצות ברוח זו של הקבלה והחסידות והם דברים מובנים מאליהם. זה שיש אכן בשולי שוליים פרשנות אחרת לכל המקורות ולהרבה מקורות יש אכן דברים בגו, זה ענין אחר וזה שייך יותר לעכ"ח שהם היחידים שדבקים באסכולה זו ומלבדים איני מכיר בעולם הלא ווירטואלי קהילה רשמית שיסודותיה הרעיוניים לא מושתתים על רעיונות אלו אם בגילוי או בהעלם.

לומד'ל,

זכותי להביע כאן ביקורת ספרות (דבר שאכן חסר באורח כרוני ביהדות החרדית, שלא יודעים ספרות וביקורת ספרות מהו ולכן כל סיפור רדוד ונדוש עמוס מליצות וקלישאות נהפך לרב מכר ואכמ"ל). גם סיפורים בדיונים צריך להיצמד לאיזה כללים אפשריים. גם בבדיון נדרש הצגת דמיות כנות, אפשריות, נדרש לשרטוט חי של דיוקנות מעוררות אימון ועלילה אפשרית (מלבד במדע בדיוני)  יש לך בעי' עם ביקורת כזאת כאן? תמצת נא?
 
יש לי עוד ביקורת והרבה. כיצד בדיוק התקרית בבודופשט תעורר אצלו שאלות על מהות ראש השנה? והרי ההמשך צפוי שאביו של הבחור איכשהו יבאר לו שראש השנה אינו סתם יום הדין אלא זה המלכת הקב"ה וכו' כמיטב ההסברה החבדית,  וכו' וכו'.

אתנחתא
הבדל בסיסי בין יהודי לגוי, מקובל.
אבל דווקא בנשא הביטול?
האם הכוזרי, שהוא מהדוברים הבולטים של ההבדל בין יהודי לגוי דבר על ביטול?

אין לי טענות על ביקורת מכל סוג שהיא. רק שהיה נראה במושכל ראשון שיש לך ביקורת על התוכן. ובעצם היא ביקורת רק על הספרות.

אתנחתא

גם אני מצטרף לתמיהת לומד. אני עצמי לא מהוה מקרה מבחן, שכן אני משתתף בעצכח. אך האם כדי לא להעמיד את כל היהדות על צדק מול חסד צריך להיות עצכחניק?

אתנחתא

אני מוחה.

מדבריך, ואפילו מתגובתו של מאיר, נראה כאילו יש איזה חסרון בלהיות "עצכחניק". ולא היא!

אם ברוב חוגי היהדות, כדבריך, אין חשיבה עצמאית ויש אימוץ בתמימות של דעות שונות שהגיעו ליהדות מכל מיני מקורות, האם זה לשבח או לגנאי?

ובכלל, לפי מה אנו סופרים את "חוגי היהדות" כדי להגיע לרוב? והאם אתה סבור שיש כאן הצבעה דמוקרטית, שבה הרוב קובע? האם אינך סבור בעצמך שהחכמים והיודעים קובעים ולא אלו שאינם יודעים?

כל זה לא בא לומר שריה"ל טועה והרמב"ם צודק, למשל, בשאלה אם יש הבדל בין נשמת יהודי לגוי. אני רק בא להעיר על הנימה שאינה אופיינית לחכם אשר כמוך של זלזול לכאורה (ואולי זה רק באוזני שלי) באלו שדווקא טורחים ועמלים לברר את אמונותיהם - וכך ראוי.

מיימוני

היות שקצת נעלבת גם ממני, אני רואה לנכון להגיב.
ראשית, הלא אם העלבתי, אזי את עצמי העלבתי, שהלא הכנסתי את עצמי בכלל עצכח. אך לגוף הדברים, גם של אתנחתא, מדובר על עובדות ולא על פרשנות.
היהדות הציבורית והפעילה חושבת כמה דברים. אתה רשאי שלא לאהוב זאת וגם אני לפעמים נוהג כך, ניתן אפילו לבקר ואף להוכיח שזה שיבוש או לא יודע מה. כל זה לא ישנה את העובדה הבסיסית שכך חושבים רוב היהודים.
אתנחתא לא אמר שכך חשב משה רבינו. אדרבה, הוא במפורש ייחס את התפשטות האמונות הללו לדורות האחרונים. כתשובה לדרישת בעל בעמיו זה יכול להספיק ותו לא. אין מה להעלב.

לכל המגיבים,

השלום והברכה!

כמה נקודות הבהרה:

א.מילות הסיפור מהווים כפרט שולי דרכו מעביר אני רעיוני. אתנחתא, תמה אני על ירידתך בדקדוקים שונים ומשונים לזוטות אלו. (ואם כבר מתעכב אני, הרי שאין זה פלא כלל שיהודי בארא פארקי ישמע ווארט של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש פלוס משל מרי"כ... כמו"כ, כמדומני שהסיפור מבהיר באורח מלא את אי חשיפותם לסגנון חיים שכזה).

ב. אכן, מציג אני בפניכם רעיונה המרכזי של שיטת חב"ד (והחסידות בכלל).  מסופק אני באם יימצא הסבר עניני ומבוסס יותר. מה גם שרעיון חב"די זה אינו מהווה כעוד אפשרות רעיונית לדבר שמכריח  הסבר. גישתה מבוסס על מחקר שכלי עמוק. ברור אשר בנושא אלוקי ורוחני כ"כ לא כל קלישאה (או אפשרות) תניח דעתו של האדם. הרעיון חייב להיות מבוסס היטב. ככל שהנחקר אלוקי, עדין יותר כך יגדל הצורך בהנחת יסוד אמיתית שאינה ניתנת לעוררין. כך שרעיון זההוא מה שנקרא הסבר אובייקטיבי ה'מספר' לנו אודות הקורות 'מאחורי הקלעים' כביכול. או בלשון החסידות, מלמעלה למטה. ירידתו של הרעיון מהיותו מופשט להגשמה מלאה ששכל האדם יבין זאת ג"כ.

ג. בעלבעמיו, ביטול או לא עוד פרט בעליונותו של המושג. ככל שהמושג נעלה יותר, כך חש פחות במציאותו הוא. הרגשת ישותו של אדם נובעת באי הכרותו המלאה במציאות נעלה יותר ממנה נבע. ככל שהאדם שכלתן יותר כך ניתנת לו האפשרות להתגבר ולהתעלות ממציאות המוגבלת.
ילד, כל שידע הוא רצונותיו הבילעדיות. אין הוא מכיר במציאות זולתו. ככל שיתבגר יכיר יותר במציאויות אחרות. אם כן הוא הדבר ביחסו למציאות לא מחייבת, עאכו"כ בנוגע למציאות מחייבת, היינו, המקור ממנו חיותו של האדם. ככל שהנברא נעלה ואובייקטיבי יותר כך פחות ירגיש במוגבליותיו. יכיר יותר במציאות רוחנית, מופשטת.  
עכשיו, לאחר הנחת יסוד זה, ברור אשר ככל שיכיר יותר במציאות זו, כך יודגש ביטולו אליו. אין האדם יכול לחיות כמציאות בלעדית בו בזמן שהוא מבין אחרת, היינו, שמקיומו תלוי ברמה גבוהה יותר.

עתה יובן יותר אי היכולת להפריד בין ב' פרטים אלו, בין מעלתו לביטולו. זהו חלק אינטגראלי. בלתי נפרד.