"מסורתיים" מה זה?

יצחק בנימיני נגד האל והרבנות

לאחרונה פרסם יצחק בנימיני, אחד העורכים של הוצאת רסלינג והוגה בפני עצמו, ספר תחת הכותרת צחוק אברהם: פירוש לספר בראשית כתיאולוגיה ביקורתית. בספר בנימיני מפרש את הפרקים הראשונים של ספר בראשית בצורה מקורית ומעניינת, תוך פניה למקורות ושדות שיח שונים. אני לא רוצה כאן להתייחס לפרשנותו, אלא להערות האוטוביוגרפיות המחוייכות-אירוניות שהוא מפזר לאורך הספר, הערות שבעצם מתלכדות לכדי מעין 'תיאוריה של הדת', ושדרכן נוכל גם לפגוש דתיות שונה לחלוטין מזו של הרב ליאור ודומיו.

שכן בנימיני בא ממסורת שאינה עדיין "מסורת":

לא מעט מיהודי תרבות האיסלם (החיים בישראל תחת סד המילה "מזרחיים") [...] חיים את האלוהים לא כצו חיצוני, לא כדת, אלא כמסורת אבות, כדרך חיים: שומר אבי וכך דודיי וסבי ז"ל ואמי, ואולי גם אני, שומרים על שבת, לא מדליקים אש, נוסעים בשבת, חובשים כיפה בבית הכנסת ובשעת הקידוש בערב שבת, אבל בשאר הזמן מורידים את הכיפה ולא מרגישים בשום פנים ואופן פחות יהודים מזה שהוגדר כ-הדתי. (עמ' 105)

לדעת בנימיני כמוהו גם היה אברהם, לפני מתן תורה. התורה לדידו היא הכפייה החיצונית על הספונטאניות של הקשר הטבעי עם האל:

ומה נאמר בקשר לכך שאברהם חי את עידן הקדם-משה? שמשה והר סיני הם שלב חדש הנוטל את המסורת והופכה לצו חיצוני-רבני של אליטה המטילה על הסובייקט אינספור חוקים וחוקי משנה כפייתיים שאין לו מילוט מהם. [...] על כן עבודת האל בבראשית של אברהם, החולף על פני הארץ ובונה מזבחות ל-ה', הנה טבעית, אישית, משפחתית [...] ואולי זו דת עממית בהיותה לא תחת סד הטלאולוגיה הקולקטיבית.

הסובייקט הפרסי, הסוחר, היודע להתמקח, שומר מסורת ואינו מכפיף את עצמו בהכרח לאידיאולוגיות מלבד ממד ההצלחה המשפחתית, מלבד הארגון של תא המשפחה, תוך קיום הלכות דת, הטקסים של שבת, חגים, כשרות, ולא בקיצוניות ולא בכיור בשרי מול כיור חלבי, אלא באי-אכילה פשוטה של בשר עם חלב, של סוכה לפעמים כן ולפעמים לא, תוך חיוך, תוך אירוניה, תוך הגחכה של מי מבני המשפחה המציב את עצמו בעמדה רבנית: "מולה!", כך כפי שאמי נוהגת לומר לאבי שלעתים מחליט להיות קצת יותר צמוד למנהג, או סבתי שושנה אחדות ז"ל, אֵם אמי, שנהגה ללכת יום-יום ושבת-שבת לבית הכנסת השכונתי להתפלל, אך גם הזדעזעה למשמע נכדתה על כך שהיא מתכוונת לחיות כדתייה אדוקה. זר לא יבין זאת.

אבל ייתכן שלא רק בני משפחתי נהגו כך במשך הדורות, אלא מרבית יהודי העולם בקהילות שונות, אשר לא הקפידו על קוצו של חוק ויוד אלא הזרימו את החוק לתוך חייהם, פעלו בתוך האידיאולוגיה הרבנית, ולא הקימו מוסדות רפורמיים אדיאולוגיים, אלא בו-זמנית תמיד חתרו תחת הצו המוחלט הרבני. (עמ' 107-109)

בנימיני מתאר כאן את הדת כמנהג, כמסורת חיה (להבדיל ממסורת מומצאת). הדת כחלק אורגני מהחיים שזורמת איתם ודרכם. לכאורה כך נראו הדברים לפני המודרנה, וגם אחריה בארצות ערב, אליהן היא הגיעה באיחור ובצורה איטית יותר. כשהרב אמסלם צוחק על אלי ישי על שהפך לליטאי, לזה הוא מתכוון, כלומר לאימוץ התפיסה האשכנזית, הליטאית-טכנוקרטית-טרנסצנדנטית-קשוחה של ההלכה.

בנימיני ממשיך ומפתח את העניין. הוא טוען שאותו תהליך התרחש לגבי האמונה, בה במקום אמונה דיאלוגית שדרשה מהאל טובות הנאה (פרנסה, פריון וכו'), הומצאה על ידי שליחי הדת אמונה "טהורה" ו"תמימה", שאינה תלויה בדבר, והוכרז שזו דווקא היא האמונה האמיתית, העמוקה יותר, בעוד שאין היא אלא המצאה של תיאולוגים, שהולבשה על האמונה הטבעית והאותנטית יותר.

אלוהים והרבנים נמצאים על פי בנימיני בצד אחד, הצד שמקדם דתיות סינטטית וכפוייה. מולם ניצבים המאמינים הפשוטים על משפחותיהם, שנגררים בעל כורכם למסגרת מלאכותית (זאת, אפשר להוסיף, אחרי שנשדדו מהאמונה התמימה על ידי כוחות החילון). מכאן עובר בנימיני להתפלמסות עם תפיסת המזרחיות של מאיר בוזגלו, ולבסוף כאמור מגבש מעין תיאוריה ראשונית של התופעה הדתית. קראו שם.

http://tomerpersico.com/2011/06/30/liors_invented_tradition/