ביוה"כ, חובה עלינו לשחוט חתול בתור קרבן לשטן!

מואדיב,
לפי השיטה הזו כל קרבנות החטאת (לפחות חטאות הציבור) הם נתינת חלק לס"א כדי שלא יקטרג.
בכל מקרה העיקרון הוא שהס"א נוהג על פי הדין, כלומר לא מדובר כאן בהיררכיא חסרת הגיון, כשאדם או ישראל בהקשר שלנו חוטאים הדין הוא שיענשו, כך השם ברא את העולם, באופן בו יש דין ויש דיין, אלא שביוה"כ (ובמובן מה גם בשאר מועדות ומצבים) הקב"ה רוצה שאנחנו "נעקוף" את מידת הדין נבין שהעברות אכן קיימות ומצד הדין אנחנו ראויים לעונש אלא שכיון שאין חפץ במות המת, נסתפק בכך ש"ניתן" את העבירות למקום אליו הם שייכים.
למעשה זה בדיוק התהליך שהוידוי דורש מאיתנו, תשובו אל השם, אבל כיון שחטאנו נתודה כלומר נאמר בפה את החטא, באופן מפורש, כלומר נצהיר בקול (ביננו ובין עצמינו) שלדידנו המציאות של החטא היא ממשית, והיא נובעת ממקום מסוים בתוכינו שכרגע אנחנו יודעים שהוא מצריך תיקון.

       בכל מקרה הדברים נוגעים לסתרי תורה, ואיני יודע אם ראוי לפרשם כאן, וכ"ש שאני הדל קטונתי מכך, אלא שראיתי חובה למחות על האופן הספק מבזה (מנסה ללמד זכות...) בו הוצג הרמב"ן ודבריו.

אף אחד ובוודאי לא אני התכוון לזלזל ברמב"ן.
אבל עדיין צ"ע.

בע"ב,
צ"ע זה ענין אחד והשואה לטקסים של כת השטן זה ענין אחר. (תרתי משמע)

_________________

.


הבה נוריד מהשולחן את שאלת כבוד הרמב"ן. דומני שאין כאן מי שרוצה או שיכול לפגוע בכבודו, ואם הכותרת בה פתחתי את הדיון נראית למישהו כפוגעת, הריני להתנצל.

אבל השאלה, בעינה עומדת.

אינני מתייחס כרגע לתשובתו של ווטו לעיל - היא טעונה דיון מדוקדק בפני עצמו, אני רוצה להשאר במסגרת התשובה של איש ציפור כאן, שכאמור - היא קשה לי מאד.


מי שיאמר לי כל קרבן הוא גזירתו יתברך, אין לי כל ויכוח עמו. מעבר לדיון על טעמי המצוות, איכא או ליכא, קל להבין כי מקריבים לפי הציווי.

אלא שלמעשה מסויים, מעשה הנעשה בעיצומו של היום - בהא הידיעה - נותן הרמב"ן טעם. וטעמו - כדי לשחד את סמאל שלא ימנע מקרבננו להתקבל.

וכדי שלא נטעה ונחשוב כי שתי רשויות ר"ל (ונלקה בשישים מלקות של אש על טעותנו), מבהיר לנו הרמב"ן כי המתנה לסמאל - המתנה הניתנת לו כדי לשחדו שימנע מלגרום לה' שלא לקבל את הקרבן - היא גזירת ה'.

ה' גוזר עלינו לתת מתנה לסמאל כדי שזה לא ימנע מה' לקבל את הקרבן שלנו.

דומני שהפרדוכס גלוי לעין.

לשיטת ווטו, ברור לי מה הפתרון המוצע. הפתרון שהוצע כאן, קשה לי, אפילו קשה לי מאד. אינני מצליח להבין כיצד יצווה עלינו ה' לשחד את סמאל כאמור.

ואינני מקבל את התשובה כי מדובר בסודות ובסתרי תורה, כי הרמב"ן עצמו הוא שהודיע זאת לכל היודעים לקרוא, בניגוד למה שמקובל לעשות לגבי  בסודות ובדברים טמירים.



(תוקנו שגיאות הקלדה)

תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 24/09/2007 8:52:07

ר' מיכי

אלילים אין דבר כזה - ולכן לא מקריבים להם דבר.

וכאן - כדי להראות שאין דבר כזה כן מקריבים -
א) אישית נראה לי קצת אפולוגטי - אבל זה ענין של טעם אישי.
ב) מה ההבדל מאיסור עבודה לאלילים שלא נבחרה המתודה הפשוטה... שהצעת?

כמתעסק, תראה את ההלכות המוזרות של השעיר המשתלח. זה אומר דרשני, ודומני שההסבר שלי מציע פשר לא רע אליהן. לכן איני חושב שיש כאן אפולוגטיקה. אולי אם זה היה רק תירוץ על השאלה כיצד מקריבים לס"מ היתה כאן אפולוגטיקה, וגם בזה אני כלל לא בטוח.
כאן לא מדובר על אלילים, שבהם באמת אין מאומה. מדובר כאן על שעירים ושדים וס"מ, ולזה דרושה עבודה שמראה שאין להם שורש, ואלו מציאויות שעניינן בידיון ואשלייה. ואין כוונתי לתלות זאת בשאלת השדים וכדו', שכן הלקח אינו שהם אינם קיימים אלא שאין להם שורש של ממש. כלומר שאין כאן אלטרנטיבה לקב"ה.
פוק חזי שביחס לאלילים לא מתעורר הויכוח שמתעורר בקשר לשדים ואזוטריקה בכלל, האם יש בה ממש או לא. בפעור ודאי אין מאומה, לכל הדעות.

_________________

מיכי

ר' מיכי

נא קח נשימה ארוכה, והעיקר בדברי גנוז בסופם!

דומני שלא הבנתי -

1. מחד, פוק חזי כמה נלחמה היהידות בדברים באלילים ללמד שהם הבל. וא"כ מדוע לא ליצור עבודה גם כלפיהם כדי ללמד זאת.

2. אתה באמת חושב שהמון העם יורדים לשורש ההלכות להבינם, ולשקללם - הרי הם רואים בכך עבודה.

3. מה פירוש 'אין להם שורש של ממש' =

אם אין כוונתך שמדובר בהבל, ואם יש בהם ממש הרי אדרבה -
למה לשלול אותם לגמרי - הרי אפשר שיש למצוא בהם ענין טוב...ויש לפתח איזו עבודה שתורה שיש להם מקום בכל זאת לענין מה.

אך במחשבה שניה אולי לכך אתה מרמז -

על פניו אנו שוללים אותם, אך מאידך גיסא הואיל ויש בהם ממש - צריך לנהל עמם דו - שיח דתי, סוג של מאבק שמלווה במעשים דתיים המודים שמבחינת הממשות של האדם יש להם מקום במציאות.

גם אם בסופו של דבר הם משועבדים לא-ל, מכל מקום העבודה הדתית חייבת לקחת אותם בחשבון גם ביחוס משמעות דתית לכוחות אלו מנק' מבטו של העובד.

דוק בדברי היטב - יש להבחין בין תהליך לתוצאה.

מעת שאדם מתחיל בפעולה דתית המייחסת חשיבות לדבר כלפיו הוא מתייחס (= כל התהליך עד השילוח), מבחינת תודעת הסובייקט (=המון העם), יש לכך משמעות דתית חיובית מסוימת, שהרי אני צריך לקיים למול זה סוג של פעולת פולחן!
אמנם בסוף  במישור התוצאה מתגלה איבוד המשמעות (- השילוח), אך מ"מ בעולם ממשי, פעמים רבות לתודעת המאמין לתהליך יש משמעות לא פחותה מהתוצאה!

נמצא: 

במישור הדקלרטיבי = ההכרזתי אנו אומרים אין זה אלא דמיון.
במישור העובדתי הממשי הדתי - אנו לוקחים בחשבון ומנהלים למול זה סוג של פולחן.

ועכשיו ההיפוך - עמוק ממה שקדם -

(ומכאן תשובה גם למואדיב וגם למימוני (-למרות שלא שאל זו תשובה לטענות הגנוזות בהגותו).

תפישה אמונית דתית מלווה בשמצי ע"ז = יחוס כוחות.
(כבר אמר הרב נדל שבכל תפילה יש שמץ דימוי)
כמעט שא"א להאמין ללא שמץ הדימוי, שאל"כ זו אמונת הפילוסופים הריקה מכל וכל.

נמצא שכדי להאמין מתוך בחינה של חוויה דתית וקשור אמוני עמוק, כמעט שא"א להימלט מהמציאות של ההקרבה לסמאל.
אולם מאידך גיסא יש לדעת שאין זה אלא סמאל.

העובד ביוה"כ במעשה דתי בביהמ"ק קרוב ועלול לגרום לעם לחשוב כי העבודה הדתית היא סוג של ע"ז, לכך בו זמנית מקריב לסמאל ללמד שאין העבודה הזו אלא במישור של התהליך הואיל והחיים בארץ אצל קרוצי חומר אדוקים בסמאל.

נמצא שאין בין השעירים מצד היותם שעירים דבר, והשעיר כשלעצמו הוגרל לכך, אלא שעבודת העובד על האחד לשם שמים במקום קודש ובצו (-שהרי יכול גם לפוגמו) היא שמותירה לו שם קדש ל-ה'.

ואילו השני מצותו שיזרק הואיל ואין בו עבודה אלא רק הולכה מחוץ למקום ישוב.

(בלשון ישיבתית אולי י"ל שהעובד בביהמ"ק עבודתו היא חפצא של מצוה, ואילו מעשה המשלח, הוא רק גורם לתוצאה שנצוינו שבה יהא סיום המצוה)


ובמחשבה שלישית ואולי -

היציאה מחוץ למקום ישוב, עבודה דתית מחוץ למקום ישוב בבדידות (- במשמעות הרחבה של המילה) היא עבודה לסמאל, וחילופיה בביהמ"ק!
שבכל תפילה יש בחינה מסוימת של דימוי)