תפילת האלמנות בזמן הדלקת נרות

מספרים על חיים ויצמן הנשיא הראשון- שביקר פעם במאה שערים, והסביבה, בגמר הביקור אמר.

כאן  בליכלוך ובזוהמה הגדולה- השתמרה היהדות הטהורה והנקיה

מעבר לכל הציניות והגיחוך, האם אין כאן לאוין דאורייתא כגון 'חובר חבר', האם אין בעיה של 'דורש אל המתים'? הרי האומר פסוק למכתו עובר באיסור חובר חבר ואם הוא אומר הרבה פסוקים במשך ארבעים יום לא כ"ש?

זוהר

אם אתה מתכוון לרוח הדברים, אזי לפעמים זה גובל בעבודת אלילים. אך אם לפורמליזציה, סמוך עליהם שימצאו פתחי מילוט.
דורש אל המתים זה נושא באמת לא ברור, הגמרא בסוטה מספרת על כלב שאמר: אבותי בקשו עלי רחמים.
ניחוש וחבירת חבר הם נושאים בעייתיים מאוד עד שהרשב"א כתב בתשובה שמי שיאמר דבר ברור בענין יהיה לו לרב.

מאיר, הזלזול הנושב מדבריך באמונתן התמימה של אלפי ישראל קצת צורם לי.

לכאורה, מה שהחזיק את עמ"י בתקופה של אחרי השואה זו רק אמונה תמימה. כל "בעלי הדעת" התפקרו ויצאו לתרבות רעה, כי דעתם לא הכילה את הכאב הגדול הלזה.

אמונה רגשית, מושרשת היטב, ללא הגיונות ודעת אלוקים, היא זו המחזיקה מעמד בפגעי הזמן ומביאה לשיאים רגשיים בעבודת ה'.


אני מבין שזה נושא ארוך מני ים ורחב עד מאוד, ואין כאן מקומו. מ"מ צרם לי הדבר וראיתי לנכון להעיר הערה קטנה.

אני מסכים אתך שאין כאן מקומו, אני מקבל את הערתך והריני לגלות דעתי שאף לא התכוונתי לזלזל חלילה.
יש להעמיד דברים על מקומם וסדרם הנכון, מה שנמוך נמוך ומה שגבוה גבוה, זה לא זלזול.

מאיר, הלאו של חובר חבר הוא אף אם אומר פסוק למכתו דהיינו חולה שאומר 'ה אלוקי שיועתי אליך וותרפאיני' וכיוון להשתמש במילות הפסוק לרפואתו ולא בזכות אמירת התהילים עובר בלאו וכדברי הרמב"ם כופר בכל התורה כולה. האם שאר סגולות ומיני מיסטיקה אינם בק"ו של לאו זה? וגם אם הנושאים אינם ברורים איך אנשים שמחפשים ישועה ותרים אחר דרך להחישה מוכנים להסתכן בלאוין דאורייתא? אתמהה.

ימי
מי ואיפה נקבע ש"עבודת בעלי הדעת היא היא המטרה העליונה"?  פרט לרמב'ם במורה נבוכים

זוהר

זה סיפור ארוך ומסובך. הלא אמירת ברכוני לשלום שליל שבת, מלאכי רחמים בסליחות ומידת הרחמים עלינו התגלגלי בנעילת יום הכיפורים, הן עבירה על עיקר האמונה החמישי של הרמב"ם ועם ישראל על גדוליו לוקח את הסיכון.
אמנם הגר"א נמנע מאמירתם כמובא במעשה רב כמדומני או בארחות חיים.

רוואסר

יש להבדיל בין שני נושאים.
אתן לך דוגמא, כשאנו באים לדון מה יותר חשוב, תלמוד תורה או לולב, אמרו חכמים 'ותלמוד תורה כנגד כולם'. או כשנבא לדון אם מה יותר מצוה, מסכת אחת או כל הש"ס, התשובה ברורה.
אך בנוגע למעלת האדם עצמו ולשכרו, הלא פעם אחת בצער ממאה שלא בצער, והאדם יראה לעיניים וה' ללבב, ואין שוקלים אלא בדעתו של א-ל דעות, ועוד.
הוי אומר: יש דירוג פשוט של רמות שונות ומצוות שונות כאשר אדם עצמו צריך להחליט בין רמה גבוהה לרמה נמוכה, לזה יש כללים הלכתיים וגמרות ערוכות. על זה לא חלק אדם מעולם. אף אחד לא יאמר שכיוון ש'הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה', עליך להניח את לימוד התורה ולעסוק רק בחסד, וכדומה. אמנם אם נבוא להשוות פלוני לאלמוני ולומר מיהו בן עולם הבא, אזי אי אפשר להכריע משום שכל אחד נדרש לעבודה אחרת וכל אחד יש לו נסיונות אחרים ולפום צערא אגרא, ורחמנא ליבא בעי.

לעניינינו, מה שהזכרת מהמורה נבוכים הוא ביחס למוחלט, הוא מעמיד את מטרת הבריאה כדי להגיע לאיש חושב אחד. בזה אתה צודק שזה לא מוסכם. אבל אדם עצמו שבא לדון האם עליו להסתפק באמונת הקטנים או שהוא חייב להתבונן לפי כוחו ולהתעלות לרמות גבוהות יותר של הבנה, אין ספק שהמסתפק במועט מפסיד את מה שיכול להשיג.
אני לא מדבר על אמונה מול חקירה, גם באמונה תמימה, יש תמימות ילדותית ויש הבנה חדה ומעמיקה. לא הרי אמונה תמימה של תלמיד חכם וצדיק כאמונה תמימה של ילד או אשה פשוטה.
אתה מקלס את תמימות הנשים שמדליקות נרות על קברים וקושרות חוטים אדומים מתוך אמונה פשוטה ותמימה. אם זה מה שהן מסוגלות הרי שכרן מובטח להן והן עבדו את ה' כפי כוחן, אך כשאנו באים לשאוף לאמת אסור לנו להתרשם מזה. אנו מחוייבים לברר את הפסגה האפשרית מבחינתינו ולשאוף רק אליה.
כבוד לתמים העובד את ה' הוא אכן ראוי ומחויב, אך אסור שזה יהפוך לשאיפה להדמות אליו למי שמסוגל ליותר.

מאיר, לגבי 'ברכוני לשלום' אני אכן נמנע מלומר, אני פשוט מפחד - הרי יעקב ביקש ברכה ממלאך ולקה בירכו. לגבי הנקודות האחרות שהזכרת אכן מנהג הגאון נראה הנכון, אך עדיין יש כאן מסורת מדור לדור לומר כך וכנגד שיטת הרמב"ם ואין דומה כלל לשאר סגולות ולחשים או אמירת פסוק למכתו שודאי נכללים בגדר הלאו.

מאיר
תמה אני עליך, כיאתה נכשל בטעות שהושרשה במזיד. ותלמוד תורה כנגד כולם,  המשנה אומרת