אף שאין הגבלה חוקית על זכותו של כל אדם להתחתן, ואם מי להתחתן, (מלבד ההגבלות הדתיות, ואלו שאינם כשרים מבחינה חוקית, כגון אנשים מוגבלים בשכלם, מפני שהם אנשים שאינם מסוגלים לעשות פעולה משפטית תקפה), היא הרי גיל הנישואין מוגבל בכל המדינה מתורבתות, וההגבלה היא במספר אמנות בינלאומיות, כשאמנת האו"ם העיקרית בעניין "גיל הנישואין" המינימלי, היא האמנה משנת 1962:
The Convention on Consent to Marriage, Minimum Age for Marriage and Registration of Marriages. November 7th 1962
אמנה זו מחייבת רק קביעת גיל מינימום, ולכן משתנה גיל המינימום לנישואין ממדינה למדינה, במדינות החותמות, והוא נע בין 16ל-18, ראו את הגילים השונים במדינות רבות, ב"גיל הנישואין - סקירה משווה", הכנסת, מרכז המחקר והמידע,
גם מדינת ישראל שהגבילה את גיל הנישואין עוד בשנת תש"י, (ראו את החוק להלן) חתומה על אמנה זו.
___________
גיל הנישואין ביהדות
במקור לא היתה ביהדות כל הגבלה על גיל הנקבה לנישואין, שהיתה ראויה לנישואין מיום לידתה, כשההגבלות על נישואיה היו רק, למי מותר לה להנשא, ומי היה יכול להשיאה.
באותה העת היא היתה יכולה להנשא על דעת עצמה, רק מגיל בגרות, (בת 12.5), אך אביה היה יכול להשיאה נגד רצונה, אפילו לזקן ומוכה שחין, מיום לידתה ועד שבגרה:
"האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכשהיא נערה רשותה בידו שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה, וקידושיה לאביה, וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה ואם נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגור. לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתולד עד שתבגור, ואפילו היתה חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה, פחות מכן אם קדשה אביה בביאה אינה מקודשת". (רמב"ם הלכות אישות פרק ג הלכה יא).
ומאז שבגרה היא היתה ברשות עצמה, ויכלה ל"בחור" במי יהיה בעלה:
"בגרה הבת אין לאביה בה רשות, והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשת אלא לדעתה ...". (הלכה יב).
___________
התנגדות לנישואי קטינות
למרות שהשאת הבת כשהיא קטינה, היתה זכותו ההלכתית של האב, (או זכותם של האם ואחיה-אם אביה מת), הרי חז"ל לא ראו בעין יפה נשואים עם קטינות:
"כדאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה". (קידושין דף מ"א עמוד א').
אסור להשיאן כשהן קטנות, לפני הזמן שבו הן יכולות להביע דעה מתוך הבנה.
"ת"ר: הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח". (נדה דף י"ג עמוד ב').
למה?
"רבי שמעון אומר כל המשיא את בתו קטנה הרי זה ממעט פריה ורביה, ומאבד את ממונו, ובא לידי שפיכות דמים". (אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק מ"ח).
שפיכות דמים זו למה?
האם בגלל מה שנאמר ביבמות דף י"ב עמוד ב:
"שלש נשים משמשות במוך: קטנה, מעוברת, ומניקה; קטנה - שמא תתעבר ושמא תמות".
לאביה מותר להשיאה, ולה התירו להשתמש במוך.
"... ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה אין ראוי לעשות כן אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וכן האיש אין ראוי לו שיקדש קטנה ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהיה כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה". (רמב"ם הלכות אישות פרק ג' הלכה יט').
"אין ראוי לעשות כן" אך לא שאסור לעשות כן.
אף שמכל המאמרים שהובאו לעיל, ניתן להבין שסיבות ה"איסור" הן "צדדיות" ולא דאגה לקטינה:
"שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה".
"מעכבין את המשיח".
"ממעט פריה ורביה, ומאבד את ממונו, ובא לידי שפיכות דמים"
הרי המאירי מסביר גמרות ומאמרים אלו, כ"המלצות" בלבד:
בפירושו (בית הבחירה, לקידושין דף מא ע"א) הוא כותב על דברי הגמרא "האיש מקדש את בתו כשהיא נערה":
"... אלא שבנערה אין לאב בקבלת קידושיה, הן ע"י עצמו הן ע"י שלוחו, שום נדנוד עבירה אלא שמצווה בו יותר מבשלוחו, הא נדנוד עבירה אין כאן, שהנערה יש לה דעת ואינה נשמעת למי שממאיסתו לו, וכמו שאמרו "איתתא בכל דהו ניחא לה", אבל קטנה אסור לקבל קידושיה שמתוך שאין לה דעת, נשים באות לה וממאיסות לו בעיניה ואין לה בחירה כענין טב למיתב, וגורם לה לגדל עצמה במרד ומעל, ... ומה שאמרו עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה, לא שמשתגדיל, כהא צריכים שתאמר בפלוני אני רוצה, שהרי שכל שהגדילה בכל דהוא ניחא לה, אלא פירושו עד שתגדיל ומשהגדילה אנו מוחזקים בה, שנוח לה בכל מה שיברור לה אביה, ותאמר עליו רוצה אני בו ...".
הסבר הדומה להסבר הרשב"א, (חידושי הרשב"א, קידושין דף מא עמוד א):
"כדרב יהודה אמר רב דאמר אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וא"ת והא אמרינן טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו, י"ל דוקא בגדולה דמדלא הקפידה לומר חזקה ניחא לה בכל דהוא אבל קטנה דלמא לכשתגדל לא תתרצה בו, א"נ איכא למימר דקטנה חיישינן דלמא ממללו לה מילי עילויה ומתוך שדעתה קלה תתפתה ותשנאנו משא"כ בגדולה.
בדברי המאירי במקום אחר (בית הבחירה, נדה י"ג ע"ב) מצאנו הסבר אחר לאיסור נשיאת קטנה:
חוסר ב"לשמה" של הנישואין!
"אף כשנושא אדם אשה צריך שתהא כוונתו לשם מצווה, דרך הערה אמרו שהגרים והמשחקים בתינוקות גורמים רעה לישראל, גרים מפני שלמדים ממעשיהם, ומשחקים בתינוקות ... שנושאין קטנות, שזו היא הוראה שלא נתכווין למצווה ... וכל שכוונתו לטובה מותר".
מהיתר ה"כוונה הטובה" שבסיום דבריו ניתן להבין, שאין הוא רואה בנישואי קטינות-מתחת לגיל שתים עשרה וחצי כל דבר רע, ולכן די בכוונה טובה, שהוא מעין מה שכתבו בעלי התוספות בקידושין דף מ"א עמוד א', בהסבירם את מנהג השאת הקטינות, שהיה נהוג ביניהם:
"אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה - ואע"ג דאמר לעיל דאיסורא ליכא משום דטב למיתב טן דו ה"מ בגדולה שהיא מתקדשת ע"י עצמה דכיון שנתרצית ליכא למיחש שמא תחזור אבל קטנה שמתקדשת ע"י אביה איכא למיחש שמא אם היתה גדולה לא היתה מתרצית, ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפי' קטנות היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא, שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם".
כשדברי התוספות הובאו להלכה בהגהת הרמ"א, בשולחן ערוך אבן העזר סימן לז' סעיף ח' הוא סיים את דבריו ב"וכן נוהגין".
על נישואי הקטינים שהיו בפולין, כתבתי בעבר באשכולי נישואי בוסר.
על "נישואי הקטינות" בתימן, כתבתי שם:
נשואי הבוסר בתימן היו נשואי הצלה מ"גזירת היתומים". גזרה שחודשה ע"י האימאם יחיא, והונהגה ביתר שאת משנת 1919 כשביסס את שלטונו על רוב מחוזי תימן, (ראו "ארחות תימן", ירושלים תשמ"ד, עמ' 68), לפי גזירה זו ילד או ילדה יהודיים שנתייתמו מהוריהם נלקחו בכוח להתאסלם, שכן לדעת המוסלמים מוחמד הוא אבי היתומים. בעוד שחטיפת היתומים נחשבה בעיני המוסלמים למצווה רבה, הרי עבור היהודים היתה הגזרה עניין של "יהרג ולא יעבור", היהודים היו משתדלים להציל את היתומים מן הלקיחה לשמד, על-ידי הברחתם, הסתרתם, או על-ידי נישואיהם, ועל-ידי כך הפקעתם ממעמד של יתמות, (ראו הרב יוסף קפאח, הליכות תימן עמודים 107 ו-292), הגיל הממוצא לנישואי בנות בתימן היה בין אחת עשרה לחמש עשרה, ורבני יהודי תימן המשיכו בדרך זו גם לאחר עלייתם ארצה.
הבעיה הובאה לפני הרבנים הראשיים על-ידי רבנים ואנשי ציבור, ובסופו של כינוס הרבנים הארצי שהתקיים בירושלם בימים י"ח- כ"א שבט תש"י, הודיעו המשתפים על החלטות של פה אחד, להתקין מספר תקנות בדיני אישות.
1. סידור קידושין.
2. נישואי בוסר.
3. אשה שניה.
4. ריבוי נשים.
5. חליצה בלבד.
6. פיצויי גירושין לאשה.
7. כפיית גט.
"לרגל קבוץ גלויות מכל תפוצות הגולה, מקצוי ארץ ואיים רחוקים, שעולים לאלפים ורבבות מתישבים בארץ בחסד ה' עלינו הגדול, מביאים אתם מנהגים קדומים שאינם הולמים לתקנות חכמים מרי דארעא דישראל שבעיקו"ת ירושלים תו"ב, ותקנות רבני הקהלות בישראל בעניני קדושין ונשואין ובעניני גיטין וגרושין יבום וחליצה, ודבר זה עלול להביא מחלוקת בישראל ולהרוס את שלום בית ישראל, לזאת מצאנו וראינו חובה לעצמנו לחדש תקנותיהם של רבותינו הקדמונים זצ"ל ולהוסיף עוד תקנות כאלה שהשעה מחייבת אותם מפני דרכי שלום ושלום הבית בישראל, שהם תופסים מקום יסודי לכל תקנות רבותינו הקדמונים, מימי משה רבינו ועד הדורות האחרונים לקהלותיהם. ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה, וברשות בית- דין של מעלה ובית- דין של מטה וברשות רבנן קדמאי מרי ארעא דישראל, ובהסכמת הגאונים הגדולים חברי המועצה המורחבת של הרבנות הראשית בישראל, גוזרים ומתקנים בתוקף תוה"ק ככל תקנות ישראל שנעשו בישראל לקהלותיהם ולדורות עולם ...
אסור לו לאדם מישראל לקדש לו אשה שהיא קטנה מגיל בת שש עשרה שנה ויום אחד, הואיל וקטנה מגיל זה היא מסתכנת בהריונה, סכנת מות לאם ולעובר, בזמננו שנתמעטו הדורות ונחלשו הכוחות, והואיל ומנשואין אלה עלולות לצאת תקלות ועגון, כמו שהוכח במקרים רבים. איסור זה חל גם על אבי הנערה שלא לקדש את בתו כשהיא למטה מהגיל הנ"ל".
התקנות שהופצו בין הרבנים ובתי הדין בחוזר "סטנסיל", הובאו בהערת המביא לדפוס את ספרי שו"ת היכל יצחק, (להרב הרצוג, אה"ע א סימן ה) בספר "תחוקה לישראל עפ"י התורה", ח"ג עמ' 168, ובספרו של ד"ר ב"צ שרשבסקי, "דיני משפחה", ירושלים תשי"ח, נספח ב עמ' 397- 359.
עם כי רוב התקנות היו בעבר במקומות שונים, הרי היו שמבחינות פוליטית, התנגדו להן, ולמשל החזון איש כתב להרב א"ז מלצר בשנת תש"י, (קובץ אגרות, בני ברק תשל"ו, אגרת צו):
"רצוני בזה להודיע צערי הגדול על מחשבה זרה המרחפת באויר ארצנו הק' לעשות תקנות חדשות נגד התורה המצויה עתה בדורנו ... ומי לא שמע מרבותינו, כי אנחנו דור יתום, ואין אנו ראויים כלל לתקן תקנות, שצריך לזה גדלות בתורה במידה מופלאה ... ואיך נעיז פנינו ונקשה ערפנו לומר חכמים אנחנו, ויש כוח ידינו להפקיר ממון ולקבוע תקנות לדורות".
בתשובה לרב אחד, שערער על התקנה מתוך דברי הט"ז באו"ח סי תקפח, שכל דבר שמפורש בתורה להיתר אין כוח בידי חכמים לאסור, והרי בתורה נאמר במפורש שהאב יכול להשיא את בתו הקטנה: "את בתי נתתי לאיש הזה", השיב הרב הרצוג, כי חז"ל עצמם אמרו אסור לו לאדם לקדש את בתו שהיא קטנה. ומהא שכתוב בתורה "את בתי נתתי לאיש", אין זאת אומרת אלא שהקידושין תופסין. והרי בחייבי לאווין ג"כ קידושין תופסין. ועוד, שלא הכל מודים בהנחתו של הט"ז (מקור: "תחוקה לישראל עפ"י התורה" ח"ג עמודים 176-177.
מה דינו של החולק עליו?
כשהרב יעקב עמדין, (גרמניה 1697 –1776), נשאל, (שו"ת שאילת יעבץ חלק א סימן יד):
''שאלתני על מה סמכו בדורות הללו בקצת מדינות שנוהגין לקדש את הקטנה, דהא אמרינן אסור לקדש את בתו קטנה עד שתגדל"?
הוא השיב:
" ... להטור והבאים אחריו דקיימי בשטת הר"מ ז"ל, איסורא נמי ליכא, אלא מצוה היא להמתין עד שתגדיל, ולדבריהם צ"ל דלא קיימא הך דרב דאמר אסור".
האם הוא לא ידע מדברי הרב הרצוג?
מנין לרבנים הסיבה הבריאותית שהם נתנו הרבנים לאיסור נישואי הילדות עד לגיל 16?
הם ידעו לכתוב:
"הואיל וקטנה מגיל זה היא מסתכנת בהריונה, סכנת מות לאם ולעובר, בזמננו שנתמעטו הדורות ונחלשו הכוחות".
האמנם הוא כן מבחינה בריאותית שמ"שש עשרה ויום אחד" גופה של הנערה "מתאים" להריון?
באב תרס"ב (1902) אסרו רבני בית הדין הספרדי בירושלים, יחד עם בית הדין האשכנזי, והרב אלישר -החכם באשי, לשאת קטנה שטרם מלאו לה 12 שנה ויום אחד. (ראו י. רצהבי "בואי תימן", תל אביב תשכ"ז עמודים 326-328).
על תקנות אחרות שאסרו לשאת נערות קטנות מגיל 12 ראו במאמרו של ד"ר זרח וורהפטיג "תקנות הרבנות הראשית-תקנות תש"י", תחומין טו עמוד ובמהדורת האינטרנט של אתר "דעת" http://www.daat.ac.il/daat/EZRACHUT/harabanut2-2.htm
אם ירידת הדורות שהיתה במשך 50 מאז תרס"ב, גרמה לעליית גיל ה"כלות" בארבעה שנים, האם גם ירידת הדורות שהיתה במשך 50 מאז תשי"א, תגרום לעליית גיל ה"כלות" בארבעה שנים נוספות, משש עשרה לעשרים?
וכשאלה כללית: ממתי בודקים הרבנים את מצב בריאותה של הכלה, ואת הסיכונים להריונה לפני סידור נישואיה?
האם החולשה ירדה לעולם רק עם הקמת מדינת ישראל, והעליה מתימן?
______________
חוק "גיל הנישואין במדינת ישראל".
בשנה בה תקנה הרבנות הראשית את תקנתה על איסור נישואי קטינות, חקקה גם הכנסת את "חוק גיל הנישואין", (תש"י-1950):
1. בחוק זה
"נער" - גבר שלא מלאו לו שבע עשרה שנים:
"נערה" - אשה שלא מלאו לה שבע עשרה שנים
"נישואין" - כוללים קידושין; על "נשא", לכל בניניו, יתפרש לפי זה;
"פקיד סעד" - פירושו - אדם שנתמנה על ידי שר הסעד להיות פקיד סעד לצורך חוק זה.
2. עבירות [תיקון: תשנ"ח]
מי שעשה אחד מאלה -
(א) נשא נערה או נשאה נער;
(ב) ערך נישואין, או סייע בכל תפקיד שהוא בעריכת נישואין, או בקשר לעריכת נישואין, של נערה או של נער;
(ג) השיא נערה או נער שהם בתו או בנו שהם נתונים לאפוטרופסותו-
דינו - מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61א (3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977
3. תביעה להתרת קשר נישואין [תיקון: תשי"ט, תשנ"ח].
(א) נערכו נישואין בניגוד לסעיף 2 והם תופסים לפי החוק החל על עניני המעמד האישי של הצדדים-תשמש העובדה שהנישואין נערכו בניגוד לסעיף 2, עילת תביעה להתרתם בדרך של גט, דרך של פירוק קשר הנישואין, או בדרך אחרת, הכל לפי הוראות החוק החל על עניני המעמד האישי של הצדדים.
(ב) תביעה להתרת קשר נישואין על יסוד העילה האמורה בסעיף קטן (א) יכולה להיות מוגשת על ידי מי שנישאה בהיותה נערה או מי שנישא בהיותו נער, או על ידי אחד מהוריהם או מאפוטרופסיהם, או על ידי פקיד סעד".
חוק הכנסת אינו קובע שלנישואי קטינות אין תוקף משפטי, מפני שלפי החוק דיני נישואין וגירושין במדינת ישראל, הן לפי החוק הדתי, והרבנות לא קבעה ביטול או הפקעה בתקנתה
חוק שיפוט בתי דין רבניים", (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953", שנתקבל בכנסת ביום ט"ו באלול תשי"ג (26 באוגוסט 1953), קבע:
"עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים".
"נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".
בערעורים הנוגעים לסמכויות הרבנות לפי חוק הנישואין והגירושין, פסק הבג"ץ פעמים רבות ש"על פי דין-תורה" שבחוק זה פירושו, שלבתי הדין הרבניים סמכות מורחבת בכל הנוגע לחוק זה:
"המונח "דין תורה" אין פירושו תורה שבכתב בלבד. הוא כולל, ללא שמץ של ספק, גם את ה"דרבנן", וכוונתו לכל אותו מכלול הלכות האישות המצויות בדיני ישראל, ואפילו אם יסודו של הדין הוא בתקנה שתקנו חכמי ישראל בדורות המאוחרים",
"דין תורה", כפי שכבר נפסק פעמים רבות, כולל לא רק את התורה שבכתב, אלא "כל אותו מכלול של הלכות באישות המצויות בדיני ישראל".
וייתכן, שאילו היתה הרבנות מתקנת להפקיע קידושי קטינות, כי אז היה הבג"ץ מאשר את ההפקעה.
ישנם מספר הבדלים בולטים בין תקנת הרבנות וחוק הכנסת
בעוד שהרבנים התייחסטו רק לגיל הנערה 16, ולא התייחסו לגיל הנער-הבעל, הרי החוק התייחס לשנים, ובעוד שתקנת הרבנות אסרה את הנישואין לנערה פחות מבת 16, הרי חוק הכנסת קבע גיל זהה לשניהם-17, ובעוד שתקנת הרבנות אינה מתירה כשישנן "סיבות מיוחדות", הרי החוק מאפשר לבית המשפט להתיר נישואין אף לבת פחות מגיל 17
(2) לנישואי נערה או נער - אם מלאו להם שש עשרה שנה ולדעת בית המשפט קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן היתר זה.
ובעוד שאין בתקנת הרבנות כל עונש על העובר על התקנה, הרי החוק קובע שהעובר על החו דינו מאסר שנתיים או קנס.
__________
נעמי מי-עמי, עובדת "מחקר ומידע" של הכנסת, כתבה מסמך רקע בנושא "נישואי קטינות" שהוגש ל"וועדה לזכויות הילד", פרסומו של המאמר אושר ע"י ראש צוות עריכה לשונית של מערכת "דברי הכנסת (פורסם ביום ט' בתמוז תשס"ד 8 ביוני 2004), היא כבה בהערה 25 (עמוד 6).
"רוב הקטינות שנישאו בגיל צעיר מאוד מתגרשות, ואז מתעוררות בעיות הלכתיות: מכיוון שהנישואים נערכו בסתר, הם אינם מובאים לידיעת הרבנות הראשית, ולכן גם הגירושים נעשים במחתרת, לפעמים לפני שהקטינה הגיעה לגיל 17, וגירושים אלו אינם תקפים מבחינה הלכתית ומבחינת החוק בישראל, במצב שנוצר, אשת איש רשומה בתעודת הזהות שלה כרווקה כשתרצה להינשא שוב, אפשר שתינשא ברבנות כדת וכדין בלי שאיש ידע שהיא אשה נשואה, וילדיה שייוולדו בנישואים השניים הם בעצם ממזרים".
"נערכו נישואין בניגוד לסעיף 2, והם תופסים לפי החוק החל על עניני המעמד האישי של הצדדים-תשמש העובדה שהנישואין נערכו בניגוד לסעיף 2 עילת תביעה להתרתם בדרך של גט, או בדרך של פירוק קשר הנישואין, או בדרך אחרת, הכל לפי הוראות החוק החל על עניני המעמד האישי של הצדדים".
החוק קבע שנישואין נערכו בניגוד לסעיף 2 עילת תביעה להתרתם בדרך של גט, ולא שהם בטלים "אוטומטית", ומכיוון שהחוק החל על עניני המעמד האישי בין יהודים היא ההלכה היהודית, ולפי ההלכה גט כשר שניתן אף לבת פחות מגיל שבע עשרה הוא גט כשר, הרי לכל הדעות שילדיה של הקטינה אינם ממזרים, וכמובן, אף אם הגט כשר, ייתכן שהרבנות תסרב לרושמה לנישואין "חדשים" עד שתקבל גט נוסף, וכפי שהם נוהגים בנישואין פרטיים, שהם מסרבים לרושמם כנשואים, אפילו שהם "נשואים" למהדרין, אך לומר שגט שכזה הוא פסול, וילדיה הם ממזרים, מפני שהנישואין לא נרשמו ברבנות, או שהאשה היא מתחת לגיל 17, הם דברי בורות.
היא היתה צריכה לכתוב:
"ולכן גם הגירושים נעשים במחתרת, (לפעמים לפני שהקטינה הגיעה לגיל 17), ולפעמים גירושים אלו אינם תקפים מבחינה הלכתית, ולכן גם אינם תקפים מבחינת החוק בישראל".
כשדברי החוקרת מי עמי הובאו ע"י אילנה ליטבק (האוניברסיטה העברית בירושלים מהפקולטה למדעי החברה, בית הספר למדיניות ציבורית), ב"נייר מדיניות בנושא: נישואי קטינות", (עמוד 4), הם "עברו שיפוץ".
היא כתבה:
" ... בנוסף נישואי קטינות במגזר היהודי עלולים ליצור בעיות הלכתיות, במקרה של גירושים בני הזוג אינם יכולים להתגרש ברבנות מפני שהם אינם רשומים באופן רשמי, לכן פעמים רבות הגירושים נערכים במחתרת על ידי אותו הגורם שערך את נישואים, ולפיכך לעיתים סידור הגט איננו תקף מבחינה הלכתית ומבחינת החוק. המצב שנוצר הוא בני הזוג בטוחים שהם גרושים בשעה שלפי העמדה הרשמית של הרבנות הם אינם. לכן כאשר אישה מתחתנת פעם נוספת, ישנו חשש כי ילדיה מהנישואים השניים יהיו ממזרים".
בהערה 10 (עמוד 4) היא העירה שהדברים הם אצל מי עמי, וכי הם דברי ד"ר יצחק קדמן – "מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד",בישיבת ועדת הפנים ואיכות הסביבה של הכנסת שהתקיימה ביום שלישי, י"ג בחשוון התשס"ו), אלא שהדרים אינם דברי בן עמי, אלא דברי יצחק קדמן.
מה הוא אמר בישיבת הוועדה?
"נניח שהנישואים היו בהסכמה - במירכאות כפולות - אזי אם הקטין הוא למעלה מגיל 13 והקטינה היא למעלה מגיל 12 ויום, הנישואים תופסים. כאן מתחילה בעיה מאוד חמורה כי בהרבה מאוד מקרים זה לא הולך, והם רוצים להתגרש. הם לא יכולים להתגרש ברבנות מפני שהם לא רשומים ברישום רשמי. הם הולכים הרבה פעמים לאותו מסדר נישואים ומבקשים ממנו לסדר גם את הגירושים. לפי הדיווח שקיבלתי מהרבנים הראשיים, הרבה פעמים גם סידור הגט איננו גט; הם בטוחים שהם גרושים, ולמעשה, לפי העמדה הרשמית של הרבנות הם לא גרושים, ואז מתחילות בעיות קשות. לכן היה שיתוף פעולה כל-כך מוצלח עם הרבנות הראשית, כי מטעמיהם הם חוששים מאוד מהעניין הזה".
גם הוא בין הקשקשנים!
הוא ידע לספר:
"אזי אם הקטין הוא למעלה מגיל 13 והקטינה היא למעלה מגיל 12 ויום, הנישואים תופסים".
באמת?
באם אביה היה זה שהשיאה, כי אז קידושין תופסים בה מגיל אפס, ובאם היא קיבלה קידושין בעצמה, כי אז היא מקודשת רק אם היא מעל גיל 12.5.
____________
נתקלתי בדברי הבל שהם באותה רמה של החוקרים דלעיל במאמר שפורסם ב"תחומין" כ"ו עמוד 148, שכותרתו: "אב שקידש את בתו בעקבות סכסוך משפחתי", הרב אסייג-כותב המטר, מתייחס לסיפורו של בעל שהיה מסוכסך עם אשתו זמן ממושך ולהם ילדה קטנה , שמסר מודעה לבית דין שבה הוא הודיע: קידשתי את בתי, אולם לא מסר להם מי ה"בעל", ומי היו העדים, וכמובן השאלה הנשאלת היא: מהו דינה של הילדה?
הכותב טוען שיש להתיר את הילדה מסיבות שונות, שהם ברמת הטענה הבאה (עמוד 153):
" ...ובנדוננו ודאי הדבר מקובל ברוב קהילות ישראל, שאין האב מקדש את בתו כשהיא קטנה, הרי זה "אנן סהדי"כאילו יש תקנה של הקהל, שאין לאבא לקדש את בתו כשהיא קטנה, ומי שעובר ע"ז קידושיו אינם קידושין, אמנם נאין זו תקנת קהל מפורשת, ואמנם בדורות הקודמים, נהגו כך בארץ תימן, אבל בזמננו לא נשמע כדבר הזה, ומי שעושה כנגד דבר המקובל בעולם הוא כאילו פעל נגד תקנת הקהל שקידושיו אינם קידושין".
מה דעתכם על רמת הדברים?
אנן סהדי כפול-גם שיש "תקנת קהל" האוסרת על השאת קטנה, וגם שבאותה תקנה נאמר שהעובר עליה קידושיו בטלים.
אם אולי היה אפשר לקבל את את ה"אנן סהדי" הראשון, אין ספק שלא נוכל לקבל את ה"אנן סהדי" השני, ותקנת הרבנות הראשית תוכיח, שאסרה נישואי קטנה בחרם, אך לא הפקיעה את הקידושין.
_________________
עולם הפוך אני רואה
נשלח ב-20/9/2007 14:12
להעיר:
יפה הדיון למי שכתבו ובכל זאת -
הדיון מה היה מקובל וחשוב, אך בהחלט ענינים הלכתיים שונים משתנים לפי עובדות רפואיות חדשות שמתגלות ולפי תנאים סוציולוגיים משתנים.
1) שאל נישט - מה פתאום רבנים מסתמכים על רפואה, אדרבה מהיכי תיתי שלא יסתמכו? ולא זו אף זו אף משום תנאים משתנים יכולים לתקן.
לכך נועדו תקנות.
לכן עיקר הדיון הוא על טענת החזו"א, היכן מצאנו הגבלה על חוסר סמכות וכח לתקן תקנות?
2) שאל נישט - מדוע 16, והאם לא 20?
ודאי שגם דברים מסוג זה משתנים לפי נסיבות חברתיות משתנות.
אולם מעניין שאף החוק בישראל קבע 16 ונראה שגיל זה נתפש בחברה היום כגיל סביר
- וסוף סוף הרי כך טיבו של כל גבול שהוא צריך להיקבע.
3) הטיעון לגבי שינוי הגיל בדליגות בחמשים שנה -
לגופו של טיעון הוא ודאי אפשרי. אעפ"כ דומני ששינוי תנאי החיים במאה הקודמת למאה הזאת גדול יותר,
די בדוגמה פשוטה הקשורה לענינננו לגבי המדינות המתפתחות -
שינויי התחלואה ואפשרות הפרנסה.
לכן, ההיקש באופן קונקרטי לענ"ד כלל אינו מדוייק.
4) ודאי שצדק נישט שיש להבחין בין התקנה לבין המשמעות לגבי העובר עליה לענין הפקעת נישואים, ואכמ"ל.
נשלח ב-20/9/2007 15:10
כמתעסק
<"שאל נישט - מה פתאום רבנים מסתמכים על רפואה, אדרבה מהיכי תיתי שלא יסתמכו? ולא זו אף זו אף משום תנאים משתנים יכולים לתקן">
לא רק שהם יכולים, אלא הם חייבים,שאלתי: "מנין לרבנים הסיבה הבריאותית שהם נתנו הרבנים לאיסור נישואי הילדות עד לגיל 16?, כאשר ברור שלא הסיבה הבריאותית היתה הסיבה לתקנה, הסתרות מאחורי טיעון ילדותי זה,חסך להם את הטיפול בבעיות חברתיות לוחצות אחרות.
<"לכן עיקר הדיון הוא על טענת החזו"א, היכן מצאנו הגבלה על חוסר סמכות וכח לתקן תקנות?">
מה יש כאן לדון, ברור לכל שמה עומד מאחורי טענתו זו, אינו מקור הלכתי, אלא נטיות פוליטיות, האם לא ידעשלציבור יש סמכות לתקן תקנות? הדבר דומה להתנגדותו לצום "יום שואה" בגלל שמצא באיזה פיוט שיותר לא יהיו צומות.
<"לגופו של טיעון הוא ודאי אפשרי. אעפ"כ דומני ששינוי תנאי החיים במאה הקודמת למאה הזאת גדול יותר">
ושרות רפואי יותר טוב, השימוש בטענה של "ירידת הדורות" הומצא כדי לתת כבוד וסמכות לבני הדורות שקדמו, נוצל כדי לטעון ש"הביצים קטנו.
היה ברור לי, שהשינויים בחמישים השנים האחרונות, הוא הרבה יותר גדול, מהשינויים שהיונ במשך חמישים השנים שקדמו להם, אך כוונתי היתה לטעון שבטח לא פחות.
<"ודאי שצדק נישט שיש להבחין בין התקנה לבין המשמעות לגבי העובר עליה לענין הפקעת נישואים, ואכמ"ל.">
"ואם התקנה היא סתומה ולא פירשו דבר מזה אלא אמרו שלא יהא רשות ביד שום אדם לקדש אלא בשעת הנישואין ודאי שעבר על גדרן ראוי הוא לעונשין, אבל מספקא לי אי אפקיעו לקידושין מניה או לא, ולא שאני מסופק אם יש כח בידם, על זה דודאי יפה כחם בזה, אלא שמספקא לי אם היה דעת הציבור, להפקיע הקידושין אם לאו ואין הדבר יוצא מידי ספק". (התשב"ץ, ח"א סי' קל"ג).
_________________
עולם הפוך אני רואה
נשלח ב-20/9/2007 21:22
נישט - איקון ירוק, א"כ יש ביננו הסכמה.
נשלח ב-19/2/2009 21:27
נישטאיך - נישואי בוסר 23/7/2004
בכינוס הרבנים הארצי שהתקיים בימים י"ח-כ"א בשבט תש"י. נתקבלו פה אחד, ארבע תקנות בענייני קדושין ונשואין, גיטין וגירושין, ייבום וחליצה, ואלו הן:
(א). אסור לו לאדם מישראל לקדש לו אשה שהיא קטנה מגיל בת שש עשרה שנה ויום אחד*, הואיל וקטנה מגיל זה היא מסתכנת בהריונה, סכנת מות לאם ולעובר, בזמננו שנתמעטו הדורות ונחלשו הכוחות, והואיל ומנשואין אלה עלולות לצאת תקלות ועגון, כמו שהוכח במקרים רבים. איסור זה חל גם על אבי הנערה שלא לקדש את בתו כשהיא למטה מהגיל הנ"ל.
(ב). אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה אם לא בהיתר - נשואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל...".
(ג) ברוב קהלות ישראל וכן בקהלות האשכנזים שבארץ, קבלו עליהם להלכה שמצות חליצה קודמת למצות יבום, וגם כששניהם, היבם והיבמה, רוצין ביבום, אין מניחים אותם ליבם...".
(ד) סדור קידושין, גיטין וחליצות דבר נהוג ומקובל בארץ - ישראל מפי מרנן ורבנן תקיפי ארעא דישראל הקדמונים זצ"ל, וכן נהוג ברוב קהלות ישראל שלא לסדר קידושין, נשואין, אלא ע"י מוסמכים וממונים לכך מטעם הרה"ר לישראל ולשכות הרבנות המקומיות ומשרדי הרה"ר שבכל עיר וכרך...". (שו"ת היכל יצחק להרב הרצוג, חלק אה"ע א, סימן ה).
======
בתשובה לרב שערער על תקנת גיל הנישואין, מדברי הט"ז באו"ח סי' תקפח, שכתב שם, שכל דבר שמפורש בתורה להיתר, אין כוח בידי חכמים לאסור, השיב הרב הרצוג, כי הרי חז"ל עצמם אמרו אסור לו לאדם לקדש את בתו שהיא קטנה. ואין לשאול ממה שכתוב בתורה, "את בתי נתתי לאיש", מאחר ואין זה אומר שמותר לו לקדשה, אלא רק שהקידושין תופסין. שהרי גם בחייבי לאווין תופסין קידושין. ועוד, שלא הכל מודים בהנחתו של הט"ז, (תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג עמ' 177).
הסברו של הרב הרצוג, שדברי רב שאמר: "אסור לו לאדם לקדש את בתו שהיא קטנה", הם איסור, לא כל כך מסתדר עם משמעותם בגמרא, או כפי שהבינום הראשונים והשו"ע, שהאסור אינו איסור.
בגמרא:
זכותו של האב להשיא את בתו הקטינה מן התורה,היא להשיאה לכל מי שירצה, ("*דאי בעי מסר לה* למנוול ומוכה שחין". כתובות דף מ עמוד ב).
כשאין לה אבא, היתה* תקנת חכמים*, לקידושי מיאון של קטינה [ראו רמב"ם הלכות גירושין פרק יא הלכה ז], והיא גם *יכולה לקבל קידושין מדעת עצמה*, [ראו רמב"ם הלכות אישות פרק ד הלכה ז].
בראשונים:
ברמב"ם הלכות אישות [פרק ג הלכה יט]:
"ואע"פ שיש רשות לאב לקדש בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה, לכל מי שירצה, *אין ראוי לעשות כן*, אלא *מצות חכמים* שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה. וכן האיש *אין ראוי לו* שיקדש קטנה...".
ברמב"ם הלכות אישות [פרק י הלכה ט"ז]:
"המארס בתו קטנה ותבעה הבעל לנישואין, בין היא בין אביה יכולין לעכב שלא תנשא עד שתגדיל ותעשה נערה ואם רצו לכנסה כונס, *ואין ראוי לעשות כן*".
מדבריו ברור: מן התורה מותר, ורק ממצוות חכמים,"אין ראוי לעשות כן".
בתוספות [קידושין דף מ עמוד א, ד"ה אסור]:
"ועכשיו *שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות*, (אף שאמר רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה, וגם אמר: המשיא את בתו לזקן, והמשיא אשה לבנו קטן וכו' עליו הכתוב אומר (דברים כ"ט) "למען ספות הרוה את הצמאה, לא יאבה ד' סלוח לו" (סנהדרין עו, ב), היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נידוניא, שמא לאחר זמן לא יהא סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם".
עד"ז כתב גם הרב ר' שמעון בר צמח דוראן, [שו"ת חוט המשולש, שנדפס כח"ד לספר (שו"ת) התשב"ץ, שאלה יט], שהסביר, את דברי רב יהודה אמר רב, ואיתימא רבי אלעזר: "אסור לו לאדם לקדש את בתו שהיא קטנה,"דלאו איסורא איכא, אלא אורח ארעא, וא"כ האי אסור דאמר רב לאו דוקא אסור אלא למימרא דלאו אורח ארעא".
מדברי הרב יעקב עמדין, (גרמניה 1697 –1776), בשו"ת שאילת יעבץ [חלק א סימן יד] משמע, שהצדיק את מנהג זמנו "בקצת מדינות", לקדש קטנות:
''שאלתני על מה סמכו *בדורות הללו בקצת מדינות* שנוהגין לקדש את הקטנה, דהא אמרינן אסור לקדש את בתו קטנה עד שתגדל"
...להטור והבאים אחריו דקיימי בשטת הר"מ ז"ל, איסורא נמי ליכא, אלא מצוה היא להמתין עד שתגדיל, ולדבריהם צ"ל דלא קיימא הך דרב דאמר אסור".
בשולחן ערוך [אבן העזר סימן לז סעיף א]:
"האב מקדש את בתו שלא לדעתה, כל זמן שהיא קטנה. וכן כשהיא נערה, רשותה בידו וקידושיה לאביה..., לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתלד עד שתבגר, ואפילו היתה חרשת או שוטה וקדשה האב, הרי היא אשת איש גמורה. ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד, מתקדשת בביאה מדעת אביה".
ובסימן לז סעיף ח סעיף יא:
"מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר: בפלוני אני רוצה".
מצווה אך לא איסור.
בהגהת הרמ"א על דברי השו"ע אלו:
"וי"א *דנוהגין בזמן הזה* לקדש בנותינו הקטנות, משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צרכי נדוניא. גם אנו מתי מעט, ואין מוציאין תמיד זיווג הגון", (תוספות ריש האיש מקדש). *וכן נוהגין*.
בזמנו של הרמ"א, (?-של"ב/ 1572) נהגו בפולניה לקדש בנות כשהן קטנות".
======
כעיקר, לא היה צריך הרב הרצוג להסברו, שהרי בכל הזמנים מצאנו תקנות ציבור שהיו בדברים המותרים מעיקר הדין, שבאו לענות על בעיות שהתעוררו במקומם, תקנות שהיו מוגבלות רק לתחום השיפוט של מתקני התקנות, [ראו הרב ישראל שציפאנסקי, "התקנות בישראל", ח"ד עמוד ב' ואילך].
הרב אפרים הכהן רבה של בודון, שמחה על *נשואי בת עשר* שנעשו בשנת תל"א, הסתמך על תקנה קדומה שהיתה בבודון (בודה, הונגריה), שלא להשיא שום קטנה זולת שתהיה *מי"א שנה ולמעלה*, תקנה שהותקנה כדי להתרחק מהמיאון וכדי לשפר מצבה של האשה. [ראו א"ח פריימן, סדר קידושין ונשואין, עמ' רנד].
החיד"א מספר בשו"ת יוסף אומץ, [סי' ק, מובא גם בשו"ת רב פעלים חלק ב-סוד ישרים סימן א], על תקנה שהיתה בירושלים בשנת הת"ץ, בעניין גיל הנישואין לקטנה, שבה הוחלט שלא תינשא אשה פחותה מבת י"ב שנים שלמות, מאחר שיצאו תקלות גדולות מנישואי קטנות בנות י"א:
"ולשנים קדמוניות *היו נישאות בנות י"א*, ויצאו תקלות גדולות. לכן הרב המובהק כמהר"ר שלמה עבדאלה ובית דינו ז"ל, בשנת הת"ץ, הסכימו בחרם שלא ינשאו עד תשלום י"ב שנה".
אך בגלל הגבלות "שטח השיפוט" של מתקני התקנה, לא מנעה תקנה זו נישואי קטנות:
"המנהג שנהגו שם כשרוצין להשיא בת פחות מן י"ב שנה הולכין חוץ לתחום באיזה כפר ועושין הנשואין שם... דהסכמת העיר והנהגותיה ותקנותיה חל עד החומה ... משא"כ באופן דמצינו הדבר מפורש לעיקר המנהג דהולכין חוץ לתחום. [ראו שו"ת רב פעלים חלק ב-סוד ישרים סימן א]
בשנת תקכ"א תקנו בועד מדינת ליטא תקנה בחרם על הגבלת גיל הנישואין של הבנים והבנות:
""חתיכה דאיסורא לעשות חתונה לזכר עד שיהא בן י"ג שנה ויום א' ולנקבה י"ב שנה ויום אחד, ומי שיעבור על זה ענש יענש כעובר על חרם". [פנקס מדינת ליטא, סי' תתקכח].
בשנים תר"ו-תרט"ו עשו בבגדאד תקנה נגד נישואי קטינות, שהיו שכיחים שם, וקבעו את גיל הנשואין לבנות, לפי המצב הכלכלי של המשפחה:
לבנות האמידים עשר שנים, לבנות הבינונים אחת-עשרה, ולבנות הבינונים שתים עשרה שנה [פריימן, שם, עפ"י מסעי ישראל לבנימין השני, ליק תיט, עמ' 48].
כאשר נשאל הרב יוסף חיים (הבן איש חי,1835 -1909), על תקנת בגדאד, הוא השיב [שו"ת רב-פעלים, ח"ב, קונטרס סוד ישרים, סי' א]:
"לפי דעת הרופאים בזמן הזה, אין ראוי שתינשא הבת בת י"ב שנה, כי יגיע לה נזק לפי מזג הדורות הללו אשר נחלשו. וטעמם נכון מאד, דאין להביא ראיה מדורות שקדמו שהיו בריאים כפלי כפלים על הגופים שבזה"ז. לכן נראה עצה הנכונה שתשיאו הבנות אחר שישלימו שלשה עשר שנים".
עם קום המדינה, כאשר הגיעה העליה הגדולה של יהודים מתימן, ש"הגיל הממוצא לנישואי בנות בתימן היה בין אחת עשרה לחמש עשרה". [ראו הרב יוסף קפאח, "הגיל הממוצא לנישואין", הליכות תימן עמוד 107], ורבני יהודי תימן שהמשיכו בדרך זו גם לאחר עלייתם ארצה. העמידו את הרבנות הראשית בפני הבעיה של נשואי בוסר בכל חריפותה.
ראו לדוגמה שו"ת היכל יצחק אה"ע ב סימן יז על אחד מעולי תימן. שקידש אחד את בתו הקטנה, שהיתה אז בתימן אצל הסבתא שלה, ולא ידעה מהקידושין ולא כלום. ואח"כ הלכה ונתקדשה לאחד, וכשגדלה היתה אתו במשך שש שנים ואף ילדה לו בן.
פעמים שנשואי הבוסר בתימן היו נשואי הצלה מ"גזירת היתומים", שחודשה ע"י האימאם יחיא, והונהגה ביתר שאת משנת 1919, כשביסס את שלטונו על רוב מחוזי תימן.[ראו ארחות תימן, ירושלים תשמ"ד, עמ' 68]. לפי גזירה זו, ילד או ילדה יהודיים שנתייתמו מהוריהם נלקחו בכוח להתאסלם, שכן לדעת המוסלמים מוחמד הוא אבי היתומים. חטיפת היתומים נחשבה בעיני המוסלמים למצווה רבה, ואילו בשביל היהודים היה זה עניין של "יהרג ולא יעבור", והיו משתדלים להציל את היתומים מן הלקיחה לשמד על-ידי הברחתם, הסתרתם, או על-ידי נישואיהם, ועל-ידי כך הפקעתם ממעמד של יתמות, [ראו הרב יוסף קפאח, הליכות תימן, ירושלים תשכ"א, עמודים 107 ו292-], ומכאן מספרם הרב של נשואי בוסר בתימן, אולם עם עלייתם ארצה, עוררו נשואי הבוסר ובמיוחד נשואי קטנה לזקן סערה ציבורית. ואף היו קטנות שברחו מבתי בעליהם הזקנים. וכאשר הובאה הבעיה בכל חומרתה לפני הרבנים הראשיים על-ידי רבנים ואנשי ציבור, ראתה הרבנות הראשית צורך השעה להתקין את התקנה בה פתחנו אשכול זה, על איסור נשואי קטנה מגיל שש עשרה שנה.[ראו תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 189-168], ואולי גם את תקקנת החליצה, ראו שו"ת היכל יצחק אה"ע ב סימן עה:
"יבם ויבמה, מאחינו עולי תימן, רצו לקיים מצות יבום. היבם הכניס את יבמתו לביתו ובא עליה, אבל בלי עדים. הם רוצים להמשיך לקיים מצות יבום. כעת השאלה היא בשתים: (א) אם יש להתיר יבום לבני העדה התימנית בארץ ישראל מאחר שבתימן נהגו ליבם".
בחוק גיל הנישואין תש"י-1950, שתוקן בשנת תש"ך-1960, נקבע גיל הנישואין כבת שבע עשרה שנה , אך לבית המשפט ניתנה הסמכות, להתיר. נישואים של צעירות יותר, כאשר המבקשת הרתה או ילדה לגבר.עמו היא רוצה להתחתן-ללא הגבלת גיל, או כשקיימות נסיבות מיוחדות-מגיל שש עשרה שנה.
======
תקנות הרבנות הראשית לא הגבילו את גיל האיש המקדש, אלא קבעו שאסור לו לאדם מישראל לקדש לו אשה שהיא קטנה מגיל בת שש עשרה שנה ויום אחד.אך בתקנות קהילות שונות מצאנו גם הגבלות על גיל הנשואין של הבנים.
בוועד מדינת ליטא משנת שפ"ג, תיקנו כי בחור אשר איננו בן שמונה עשרה שנים, שיתחתן בזיווג בלי ידיעת אביו, או קרוביו אם אין לו אב, אין במעשיו כלום. [פנקס מדינת ליטא, סי' לב]
תקנה דומה היתה בוועד ארבע ארצות, ביריד אדר שצ"ד, אלא ששם הועלה גיל הבחורים לעשרים שנה, ותיקנו כי בחורים שלא הגיעו עדיין לעשרים שנה, המתקשרים לישא אשה בלי ידיעת ורשות קרוביהם והוריהם, אז אותם תנאים בטלים. [ישראל היילפרין, פנקס ועד ארבע ארצות, ירושלים תש"ה, סי' קסה].
======
*גיל הנישואים לבנים*
על גיל חובת הנישואין לבנים, נאמר במשנה: "בן שמונה עשרה לחופה", [אבות פרק ה משנה כא], אך לפי הגירסה במשנה תורה להרמב"ם שלפננו, [פט"ו מהלכות אישות ה"ב], גיל הנישואין הוא בן שבע עשרה, (ראו מגיד משנה שם: "ישנן נוסחאות חלוקות בספרי רבינו", כנראה שלפני הבית יוסף, היתה הגירסא ברמב"ם: "אימתי האיש נתחייב במצוה זו מבן שש עשרה או מבן שבע עשרה", [ראו ב"י אבן העזר סימן א אות ג ד"ה ומצוה על].
לפי הסברם של החלקת מחוקק והבית שמואל, [אה"ע סימן א], שונה מצווה זו מכל המצוות, שבכולם *חייב* בהן האדם כבר מגיל 13, ואילו במצוה זו,"מתעכב" החיוב לשאת אשה, מספר שנים מפני שעל האדם ללמוד תורה, לפני שהוא נושא אשה, [ראו שו"ע ביו"ד סימן רמ"ב סעי' ב', ש"ילמוד אדם תורה ואח"כ לישא אשה, שאם ישא אשה תחילה א"א לו לעסוק בתורה מאחר שרחיים בצוארו].
אלא שתירוץ זה אינו מספיק, שהרי כשהמחבר כתב, [שולחן ערוך אבן העזר סימן א סעיף ג], ש"מצוה על כל אדם שישא אשה בן י"ח, *והמקדים לישא בן י"ג מצוה מן המובחר*, הוא לא הגביל את הנישואין המוקדמים, רק למי שאינו לומד תורה, או שכבר למד תורה, או למי שאינו צריך לדאוג לפרנסתו, ולכן ניתן להבין מדבריו, שנישואין "מוקדמים" הם מצווה מן המובחר על הכל.
======
*נישואי קטנים*
אף שלדברי המחבר, "קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות" (שמקורם דברי הטור, אה"ע סי' א), מצאנו שחובת האב היא להשיא את בנו כשהוא קטן מבן י"ג, [ראו בב"ח שם המחלק בין מי שנושא אשה מעצמו או שאביו "דואג" לו לאשה]:
במכילתא דרבי ישמעאל, [משפטים פרשה ג], מצאנו:
"אם אחרת יקח לו. מכאן אמרו, *חייב* אדם להשיא את בנו *קטן*".
בברייתא המובאת בבבלי, [קידושין דף כט עמוד א], והדנה ב*חובות* האב על הבן כשהוא קטן, מצאנו:
"דת"ר: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, *ולהשיאו אשה*, וללמדו אומנות".
(והרי *חובת* האב, למולו, לפדותו, וללמדו תורה, היא רק כשהוא קטן מבן י"ג, כך גם חובתו להשיא אשה לבנו, היא כשהוא קטן).
"המלצות" לאבות שישיאו את בניהם כשהם קטנים מבני י"ג מצאנו בתלמוד הירושלמי [קידושין פרק א ה"ז], בהסבר לברייתא "האב חייב בבנו ... ולהשיאו אשה*:
"להשיאו אשה: והודעתם לבניך ולבני בניך, אימתי אתה זוכה לבניך ולבני בניך *בשעה שאת משיא את בניך קטנים*".
ובאיכה רבה [וילנא) פרשה א ד"ה ב], מצאנו על נישואי בני שנים עשרה:
.
"כיצד היו ישראל פרין ורבין? היה אדם *משיא בנו בן שתים עשרה שנה*, אשה שהיא ראויה לילד, והיה חוזר *ומשיא בן בנו בן שתים עשרה שנה*, לא היה מגיע לעשרים ושש שנים עד שהוא רואה בנים לבניו לקיים מה שנאמר [תהלים קכ"ח] וראה בנים לבניך שלום על ישראל".
======
*נישואי קטינים במאה השמונה עשרה*-*נישואי בהלה*
בשעת גזרות מלכות על נשואי יהודים. "נשכחו" ההגבלות על גיל הנשואין,והותרו נישואיהם של קטנים כבני שש ובני שבע.
כשהיתה גזירת המלכות על נשואי היהודים במורביה בשנת תפ"ו (1726), שרק לבן הבכור מכל משפחה יהודית הותר להתחתן ולייסד משפחה, ("גזרת השניות") - גזירה שנתחדשה ביתר עוז בימי המלכה תרזה בשנת תקי"ב (1752) היו במדינה זו נשואים רבים של קטנים פחותים מבני י"ג, ואף קטנים ממש בני שש ובני שבע. [ראו את דברי הנודע ביהודה מהדו"ת, אה"ע סוס"י נד; שיובאו להלן, פריימן, שם, עמ' שיא].
נשואי בהלה של קטנים וקטנות התפשטו שוב ברוסיה, משפשטה השמועה על פרסום קרוב של "חוקת היהודים" של הצאר ניקולאי הראשון משנת תקצ"ה, שקבע כגיל נשואין י"ח שנה לחתן, וט"ז שנה לכלה. [פריימן, שם, עמ' שיא]
על. נישואי בהלה ראו גם ישראל הלפרין,"יהודים ויהדות במזרח אירופה", ירושלים 1969 עמודים 289-309.
במאה השמונה עשרה מצאנו, שהמנהג להשיא את הבנים כשהם קטנים, היה נפוץ ביותר בפולין.
רבי יחזקאל לנדאו, (יליד פולין, רבה של פראג משנת1755 ), כותב באחת מתשובותיו, שנכתבה עשרים ושש שנים לאחר שעזב את פולין, (שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא-אה"ע סימן נד. ראו את תיאור המקרה, בסימן נב, וראו גם את תשובתו בשו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא-אה"ע סימן סב ,בשאלת ק"ק בענדין, (בפולין- רוסיא), אודות קטן שהתחתן קודם שהגיע לגיל שתים עשרה שנה ... כנהוג):
"על דבר מנהגי מדינת פולין בנישואי הבנים קודם שנעשו בר מצוה. בימי נעוריי היה זה מנהג פשוט שבשנת י"ג עשו נישואים, ומעולם לא שמענו שלאחר החתונה יקדש שנית, או יעשו שום רושם לקידושין חדשים, ואחי הגדול הרב הגדול מוה' יוסף ז"ל, היה חתונתו עם בת הגאון אבד"ק אוסטרהא, בחודש שבט חצי חודש, והוא נעשה בר מצוה אח"כ כ"ב אדר, והגאון מו"ה יוקל עשה חתונת בנו, גיסי הגאון מוהר"ר מניס ז"ל, ג"כ קודם הבר מצווה, ומעולם לא עלה על לב לקדש שנית, הכי ח"ו כל אלה שגו והיו כל ימיהם עם נשותיהם בלי חופה וקידושין, ... ומה שנתחדש המנהג בימיכם לקדש שנית, לפי אומדן דעתי, לפי שזה איזה שנים שהיה שם רעש שלא יהיה חירות לעשות נישואין, והכניסו לחופה קטנים ביותר ממש, *בני שש ובני שבע* עבור זה נתחדש המנהג. *ואמנם אני כבר עשרים ושש שנים שיצאתי משם* לכן לא אוכל לכוין בבירור על מה נתחדש המנהג ...".
מדבריו ברור, שהיה זה דבר מקובל ביהדות פולין, של ראשית המאה ה-18, להשיא קטינים מתחת לגיל 13, ו"כאשר היה שם רעש שלא יהיה חירות לעשות נישואין, הכניסו לחופה קטנים ביותר ממש, בני שש ובני שבע*.
ייתכן שכוונתו לגזירת המלכות על נשואי היהודים, שרק לבן הבכור מכל משפחה יהודית הותר להתחתן ולייסד משפחה, ("גזרת השניות") שנתחדשה ביתר עוז בימי המלכה תרזה בשנת תקי"ב (1752) [ראו, פריימן, שם, עמ' שיא].
כאשר היתה גזירה שלא לשאת נשים עד גיל עשרים,(ראו השלח ג (תרנח) עמוד471 (נשאל הרב יוסף שאול נתנזון, (נולד בפולין, גליציה בשנת 1810,השאלה הובאה בספרו שו"ת שואל ומשיב מהדורה א', ח"ג סימן קעט):
"בדבר הגזירה שגזרו שלא ישאו כ"א בני עשרים ונשאלתי שכיון שעפ"י ד"ת בן שמונה עשרה לחופה אם מחוייבים למסור נפשם ע"ז או יעשו הנשואין בצנעא".
======
השאלה בה דן הנודע ביהודה מתייחסת לשאלה, האם יש צורך לקדש את האשה כאשר "הבעלים הקטנים" גדלו והגיעו למצוות, ובתשובתו הוא כותב: "מעולם לא שמענו שלאחר החתונה יקדש שנית או יעשו שום רושם לקידושין חדשים".
מדוע?
"אם אנו יודעים, שמתחלה נשאה אדעתא דהכי, שלא יקדשה מחדש, הרי הוא כאלו פירש שיחולו אח"כ. ואם אין אתה אומר כן, אתה עושה הרבה נשים תחת בעליהן במדינת פולין, שדרים כל ימיהם בלי קידושין, *דבמדינת פולין שכיחי מאד קידושי קטן* ומעולם לא שמענו, ששום אחד אחר שהגדיל, קידש מחדש או שהיה מיחד עדי יחוד לזה אחר שהגדיל, וא"כ המה כל ימיהם בלי קידושין, כפנוי וכפנויה יחדיו, והא ודאי כל זמן שהוא קטן אינו עובר בעשה, לא הוא ולא היא, דהתורה אמרה עשה זה כשאפשר לקדש, אבל כשלא אפשר ליכא עשה, אבל תיכף משהגדיל חל עשה זו, ואיך שתקו כל חכמי הדורות במדינה ההיא, אשר מעולם אנשי שם גדולי הדור, ואנו רואים שגם הגדולים שם עצמם, משיאים בניהם קודם לפרקן, ונשארים כך כל ימיהם. א"ו הוא הדבר אשר דברתי, כיון שמתחלה הוא נושא אותה להשאר עמה כל ימיהם, הרי הוא עצמו התנאי שיחולו לאחר שיגדיל". [שו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא-אה"ע סימן נב].
ייתכן, שלא רק" אם אנו יודעים, שמתחלה נשאה אדעתא דהכי, שלא יקדשה מחדש, הרי הוא כאלו פירש שיחולו אח"כ. אלא אף אם אין אנו יודעים, שמתחלה נשאה אדעתא דהכי, אעפ"כ הרי זה כאלו פירש שיחולו אח"כ. וכדברי הרשב"א [שו"ת חלק ב סימן רסח], הכותב בענין הכתובה האלכסנדרונית, שלא הביאו להלל, את "כתובת אמותיהן של אלו, אלא כתובת בני המדינה. וכשראה כן, הכשיר את אלו. ואע"פ שלא קדשום הראשונים סתם, ואלו קדשום סתם. ש*המקדש סתם באותו מקום, על סמך המנהג שנוהגין לקדש, בתנאי זה, קדש*: שלא תהא מקודשת לו, עד שתכנס לו לחופה". וכך בעניננו.
======
כמו"כ מצאנו שאף שהקטן היה מקדש את האשה (בשעת הגזירה?) הם לא היו נותנים לקטנים להתייחד, עד שהקטן הגיע למצוות: "הקטן הנ"ל קידש את הבתולה בחופה וקידושין כנהוג אבל לא נתיחדו כלל וזה היה ע"פ הוראה שלכם". [שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא-אה"ע בתחילת סימן סב].
======
לדברי התוספות (קידושין דף מ עמוד א, ד"ה אסור):
"ועכשיו *שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות*, (אף שאמר רב יהודה אמר היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו, ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נידוניא, שמא לאחר זמן לא יהא סיפק בידו, ותשב בתו עגונה לעולם".
אך לדברי דוד ביאל (ארוס והיהודים, הוצאת עם עובד 1992 עמ' 167):''למן ימי הבינים נהגו יהודים בצפון אירופה שידם היתה משגת, להשיא את בניהם בגיל צעיר מאוד, לא אחת נהיותם בני שלוש או ארבע עשרה או אף פחות-ככל הנראה תוך חיקוי של מנהגי האצולה".
מחבר זה מציין בהערה 18 שם: ''על ההיסטוריה המשפטית של נישואי ילדים ר' אוצר הפוסקים, אבן העזר, חטיבה א פרק ג, 15."
המחבר יודע שסיבת הנישואין המוקדמים היתה "ככל הנראה חיקוי מנהגי האצולה", אך לא יודע שבשו"ע אין חטיבות ופרקים.
מה הוא חושב שילדה זה כמו שטריימל?
שבת שלום.
נשלח ב-20/2/2009 00:38
תחת ההנחה שיחסי מין צריכים להיעשות מרצון חופשי של שני הצדדים (גם אם בני הזוג נשואים) נובע שכל אחד מהם צריך להיות בוגר מבחינה מינית. (כי אחרת לא יתכן שהוא באמת מבין על מה מדובר) ולכן, גם אם הוא רוצה, זה לא רלוונטי משום שהאפשרות היחידה שנותרה היא פיתוי ושימת מכשול בפני עיוור.
ח"כ מנחם אליעזר מוזס (יהדות התורה) קרא: "כנסת הזויה. בשבוע אחד בחוק הגיור, בשבוע אחר בחוק חיים משותפים, שום בעיות אין למדינה הזו, לא התגברות האלימות, הנוער המשתכר, בעיות אמתיות. החוק הזה בא לומר שהדמוקרטיה היא רק דמוקרטיה במרכאות".
ח"כ ישראל אייכלר (יהדות התורה) אמר כי "כשמישהו רוצה להתחתן מתחת לגיל 17 יתערבו לו? איזו חוצפה. אם יש מקרה שעובדת סוציאלית יודעת שיש בעיה, אז יאסרו אבל לא הכללה כזו לכל העם".
לא אופתע אם באחד הימים אשמע, שח"כ מ"יהדות התורא" טען מעל במת הכנסת, שבמסגרת מלחמתה נגד הדת היהודית והריבוי הטבעי של הציבור החרדי, עומדת ממשלת ישראל להזרים "חלב סויה" לצינורות המים של השכונות החרדיות, וכן לאסור מכירת ואכילת שום טרי או צלוי. וד"ל.
נשלח ב-7/11/2013 14:22
ברור שהחוק כפי שהובא נועד להצר רגלי החרדים באיזשהוא מקום .
אך הם אומרים פן ירבה והקב''ה אומר כן ירבה .
נשלח ב-7/11/2013 14:44
החילונים החילוניים ייעשו הכל . אך לא יעזור להם . כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ .
נשלח ב-7/11/2013 15:07
הבוז לחילונים המקיימים את דברי המשנה. בן שמונה עשרה לחופה ,
נשלח ב-7/11/2013 15:37
שקודם ירשו לנו ולהם לקיים את בן חמש למשנה וכו' .
נשלח ב-8/11/2013 02:21
ירוחם
<הבוז לחילונים המקיימים את דברי המשנה. בן שמונה עשרה לחופה>
רדיפה הדת והדתיים בחוק, היא בגיל הנישואין לבנות, שבהלכה הוא מגיל אפס, אם אביה השיאה, וגיל שתים עשרה וחצי, אם נישאה מעצמה.
מה כבר ניתן לצפות מממשלה שבראשה עומדים אנשים כמו יאיר לפיד ונפתלי בנט?
תמיהני מדוע האדמו"ר מסאטמר לא טען שהם מתנגדים לציונים מפני שהם אסרו נישואי קטינות?
