|
|
| נשלח ב-27/12/2007 21:22 |
 |
| |
תודה,
אולי באמת הי' כן במציאות. רק שהי' הלבנה ג"כ רחוק כמרחק החמה מאיתנו. ובזה יובן לשון המדרש "לכו" ומעטו עצמך, פי', תתמעט ולכך לכו יותר קרוב לפי שמעכשיו מרחוק לא יראה האור הקטן שלך. אולי.
גם מעוניין שיש חוקרים האומרים, שגוש הלבנה הי' לכתחילה חלק מהארץ שנתחלק (בתחילת הווייתן), ויש במקום אחד בים (לא יודע איפוא) שיש שם בור עמוק שנתהווה מחלוקה זו...
אברבנאלי
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2008 00:33 |
|
| |
(מאת עממי)
מפרי העץ אשר בתוך הגן
לאדם מותר לאכול מן העץ שבגן אבל העץ אשר בתוך הגן אסור לו לאכול פן ימות(להזכירכם נאמר גם:כי האדם עץ השדה(דברים כ,יט))
כמובן שאני רואה שאדם וחווה היה בינהם תקל קטן אשר גרם להם לפנות אל הדמיונות ובשל כך
הן פיתו אחד את השני לפנות אל הנחש אשר בתוך בגן.
הרמב"ם אומר שחטאי האדם אינו אלה חטאי הגוף ואלו הן הדמיונות
שמוע שמעתי שמספרים שישנם צדיקים אשר יודעים את ה' כידיעת האדם את חוה,אולי הם אכן צדיקים
אבל זה סותר את דברי פרשת בראשית.
אינני בא להתווכח כלל אם אותם אלה ,אלה אני בא לשאול שאלה כנה ואמיתית,האם אפשר לחזור אל הגן כדי ללמוד על דרך עץ החיים,לאחר הכניסה אל הגן וגירושו ממנו,האם ניתן לשוב אליו בדרך מסויימת?
א) האם לאדם היה סיכוי לא לפנות אל הנחש?
ב) מדוע היה כה נחרץ האלוקים לקלל אל האדם,ולא לתת לו צ'אנס לחזור אל הגן,עוד בחייו?
*****
ניקבליראש:
עממי
לא כ"כ הבנתי את שאלתך
בכ"א השאלה הראשונה לדעתי תלויה בשאלת הידיעה והבחירה
_________________
יק
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2008 06:58 |
|
| |
אדם וחוה פםנו לרגשותיהם,מה היה רע ברגשות שלהם?
מדוע אם כן לא לפעול לפי הרגש כמו האדם הראשון?
היכן ומדוע החלה לבקוע רגשותיהם ולהתחלל?
היכן החל הדיסונסנס (חסור ההרמוניה ) בין הלב לשכל?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2008 11:49 |
|
| |
מי אומר שיש רע ברגשות? אדם וחוה לא נכנעו לרגשות. הם נכנעו לשכלם, הם נכנעו מעודף מוטיבציה. כשהם הוסיפו גדר לציווי ה', ה' ציווה לא לאכול, הם הוסיפו חומרה של לא לנגוע, כשאדם מוסיף גדרות לא מצוות הוא נכשל, חוה נכשלה, היא ראתה כי נחמד העץ להשכיל, היו לה שאיפות רוחניות,
להשכיל? מה בדיוק חוה רצתה להשכיל? אולי קבלה?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2008 16:39 |
|
| |
יכול להיות שלא רק חוה רצתה ללמוד קבלה אלה גם האדם....
אבל מצד שני אני יודע כמה הסיפור עצוב למרות החיוך.
תוקן על ידי עממי ב- 10/07/2008 16:59:17
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2008 20:50 |
|
| |
עממי
הסיפור בכלל לא עצוב. הסיפור הוא הסיפור של כולנו, לאורך כל ההיסטוריה, אלה הם החיים של בני האדם.
יהיה לנו את כל עצי הגן ופרותיהם לאכול, מיליון עצים, אבל אנחנו תמיד נרצה מהעץ ההוא. תמיד נרצה מה שאסור לנו.
יצר הסקרנות שבנו, היא הבונה אותנו ואת העולם, את כולנו מפתה הנחש שבתוכנו, וטוב שהוא מפתה, אחרת החיים היו מאד משעממים, וחסרי כל תוכן.
רק למחשבה- אם האדם לא היה חוטא, התורה לא יכלה להכתב, האנושות לא היתה. החטא היה בתוכנית האלוקית, מלכתחילה.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2008 21:39 |
|
| |
עץ הדעת אמנם הביא את הדעת אך גרם לנפילה איומה./הרב רונן נויבירט
"למען תדע כי אני ה'
מוטיב החוזר על עצמו באופן עקבי בסיפור יציאת מצרים הינו מוטיב הידיעה. פרעה מסרב לקבל את אזהרותיו של משה מפני ש- " מִי ה' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ, לְשַׁלַּח אֶת-יִשְׂרָאֵל: לֹא יָדַעְתִּי אֶת-ה', וְגַם אֶת-יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ".
במרביתן של המכות מדגיש הקב"ה את מטרתן - לגרום לפרעה לדעת את ה' - " וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי-אֲנִי ה', בִּנְטֹתִי אֶת-יָדִי עַל-מִצְרָיִם"; " בְּזֹאת תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה'", " לְמַעַן תֵּדַע, כִּי-אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ", " לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", "בַּעֲבוּר תֵּדַע, כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל-הָאָרֶץ".גם עבור בני ישראל, זוהי מטרת הגאולה - " כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּוֹ. וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי ה'". מהי תמצית הידיעה? מדוע היא עיקר בתהליך הגאולה?
דומה ששורש ההסבר נעוץ בגלות הראשונה בה התנסה העולם. אדם הראשון, בגין חטא האכילה מעץ הדעת, גלה וגורש מגן העדן. עץ הדעת אמנם הביא את הדעת לעולם, אך גרם לנפילה איומה. ע"פ המבואר בספרים, הדעת שניתנה לאחר חטא האכילה הינה דעת נחותה. לפני כן, שרוי היה האדם במדרגה עליונה יותר. מטרתה של הדעת כיום, הינה להבדיל בין טוב לרע , להבחין בין מותר לאסור, לפשר בין סתירות וליישב ספיקות. " אַתָּה חוֹנַנְתָּנוּ לְמַדַּע תּוֹרָתֶךָ, וַתְּלַמְּדֵנוּ לַעֲשׂוֹת בָּהֶם חֻקֵּי רְצוֹנֶךָ, וַתַּבְדֵּל ה' אֱלֹהֵינוּ בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה". הדעת מאפשרת לנו להבדיל וע"כ מיקמו חז"ל את ברכת ההבדלה בתוך ברכת הדעת - " ואבדלה בחונן הדעת- אם אין דיעה הבדלה מנין" (ירושלמי ברכות לט:).
לפני חטא עץ הדעת, לא היה האדם חסר דיעה. ההיפך הוא הנכון; האדם היה בעל דעת עליונה, לא דעת הדורשת להבדיל כי אם דעת עליונה המסוגלת לחבר כל דבר לשורשו וע"י כך לחבר שמים וארץ. וכך מבאר הרב קוק באורות הקודש ד' : " כשהשכל מאיר במלא אורו (דעת עליונה), אז אין צורך לשום הדרכה מיוחדת של חוקים ומשפטים (אין צורך בהבדלה). הטוב הגמור במעשה נמשך הוא אחרי המאור השכלי וכל מכשולות החיים מתיישרים מעצמם. החקים והמשפטים מתקיימים לא בתור חוקים ומשפטים מצווים, כי אם בתור תנועות טבעיות שהארת השכל חזקה עליהם (אין צורך בחוקים, כיוון שאנו נמשכים אחרי הטוב בטבעיות).
הטוב והרע וכל ערכיהם חילוקיהם (הצורך להבדיל) , והעמל הגדול שיש בכיוון הדרך הממוצע (הצורך לאזן), שלא יוסיף ולא יגרע, כל אלה באו אחר שגרע השכל את אורו, וההרגשה, ההתפעלות ושיקוע של החושים לקחו את מקומו, אחרי חטא הקדמוני, של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע (החטא הוריד אותנו ממדרגת הדעת העליונה למדרגת הדעת התחתונה)"
עולמינו נברא בערבוביא, בתוהו ובוהו, ארץ ושמיים המעורבים זה בזה - " וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם ". במהלך הבריאה, יוצר הקב"ה הבדלה מכוונת בין ארץ ושמיים: " וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ ", "וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ " , "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה... וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ ". הקב"ה מבדיל ארץ ושמים ואילו תפקידו של האדם לאחות את הקרעים ולחברם מחדש. אשר על כן, האדם הוא הברוא היחיד המורכב מארץ ושמים גם יחד, מחד הוא "עפר מן האדמה" אמנם מאידך הוא בעל נשמה שמימית - "ויפח באפיו נשמת חיים". האדם מועל בתפקידו ובמקום לחבר ארץ ושמיים ע"י הדעת העליונה שניתנה בו, הוא מדרדר את העולם למדרגת הדעת התחתונה של עץ הדעת טוב ורע, עץ הערבוביא, המכניס מימד נוסף על הבדלה לעולם - הדעת המבדילה, אשר היא שורש כל הגלויות בעולם.
תמצית ענינה של גאולה הוא מתבטא הוא בידיעה. שיאה של הגאולה הוא בשחזור הדעת העליונה: " לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיה י"א, ט') . תהיה זו דעה מחברת "כמים לים מכסים", דעת שתחבר מחדש מים עליונים עם מים תחתונים, ארץ ושמים.
גלות מצרים הינה גלות הדעת. "לא ידעתי את ה'" אומר פרעה - ולכן "גם את ישראל לא אשלח". מצרים מסמלת את שיא הניתוק בין ארץ ושמים, ניתוק של מ"ט שערי טומאה הבא לידי ביטוי סמלי בשעבוד של "חומר ולבנים", חומריות ריקנית ללא כל מעוף רוחני.
שורשה של גאולת מצרים נעוץ הוא בידיעה. מטרה הגאולה הינה להחזיר את ידיעת ה' לעולם, וע"י כך לחבר מחדש ארץ ושמיים. זהו המסר אותו מנסה משה ללמד את פרעה - "לְמַעַן תֵּדַע, כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" - האלוקות יכולה להתגלות כאן בעולם החומרי. ביציאת מצרים, מתעלים בני ישראל למדרגת הגאולה, מדרגת הדעת העליונה - "ויראו העם את ה'". במדרגה זו, זוכים כל תינוק ותינוקת להורות באצבעם ולומר "זה אלי ואנוהו", בדיוק כפי שיהיה בגאולת העתיד - " וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד [דעת תחתונה, לא טבעית וע"כ צריך ללמוד], אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר, דְּעוּ, אֶת-ה': כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם [דעת עליונה, טבעית]" (ירמיה ל"א).
שיאה של גאולה זו מושג במעמד הר סיני. אז זוכים בני ישראל לחזות בחיבור מושלם של ארץ ושמיים - "וירד ה' על הר סיני, אל ראש ההר", וממילא חוזרים הם למדרגתו הראשונית של אדם הראשון לפני החטא, מדרגת הדעת העליונה, וכפי שדרשו חז"ל - " ישראל שעמדו על הר סיני - פסקה זוהמתן" (שבת קמ"ו.). יציאת מצרים ומעמד הר סיני, הורידו בחזרה לעולם את הדעת העליונה, טהרונו מזוהמת החטא הקדמוני והביאו מחדש לחיבור שמים וארץ. יהי רצון שנזכה במהרה בימינו לחיבור מחודש בדעת עליונה, ככתוב " לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".
http://www.ypt.co.il/show.asp?id=25141
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2008 12:36 |
|
| |
צענערענע
כמה פנינים אבסורדיים של הרב ניובריט, מריחה של מילים ורעיונות לא נכונים לדוגמה
הדעת שניתנה לאחר חטא האכילה הינה דעת נחותה. לפני כן, שרוי היה האדם במדרגה עליונה יותר. מטרתה של הדעת כיום, הינה להבדיל בין טוב לרע , להבחין בין מותר לאסור
לפני חטא עץ הדעת, לא היה האדם חסר דיעה. ההיפך הוא הנכון; האדם היה בעל דעת עליונה, לא דעת הדורשת להבדיל
איך בדיוק האדם ידע וצווה, להבדיל בין העצים המותרים ובין העץ האסור, ובין המותר והאסור, א ם המטרה נולדה רק לאחר החטא?
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2008 13:41 |
|
| |
"...הטוב הגמור במעשה נמשך הוא אחרי המאור השכלי וכל מכשולות החיים מתיישרים מעצמם. החקים והמשפטים מתקיימים לא בתור חוקים ומשפטים מצווים, כי אם בתור תנועות טבעיות שהארת השכל חזקה עליהם "
ההבדל הוא ,לפי הרב קוק,שהחוק (לא לאכול מעץ הדעת)התקיים אצל אדם הראשון לא כחוק מצווה אלא כטבע .
אמנם לפי זה נותרת השאלה איך זה מסתדר עם חופש הבחירה שהיה לאדם הראשון לפני החטא ואחריו.(האם היתה רמה אחרת של חופש בחירה?)
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2008 13:46 |
|
| |
כמה שאלות
א-בפרק א משמע שתכלית בריאת האדם הוא לרדות בבע"ח ולכבוש את העולם ואולם בפ"ב לא נזכר דבר מענין זה ומשמע שתכליתו להתענג בג"ע, איך מבארים זאת? ומה המשמעות הענין והתכלית ברדית האדם בבעה"ח?
ב-איך יכול להתקים עזר כנגדו ע"י בע"ח והלא זכר ונקיבה נבראו?
ג-מה הנושא בקריאת השמות של בעה"ח ע"י האדם?
ד-משמע שבריאת האשה לא היה בתכנית הריאשונית רק עדכון מאוחר כשה' ראה שהאב טיפוס לא מוצלח,וא"כ צ"ב איך ה' תכנן שהאדם יפרה וירבה, ובכלל יש להעיר שנושא הפריון לא מוזכר בפ"ב,(שמא התכנית הריאשונית היתה שיהיה רק אדם אחד שיחיה לעולם ,ורק משום שנגזר על האדם למות הוצרך לפרות ולרבות ,ויתכן שהצלע שנלע שלנלקח מאדה"ר הוא מערכת ההולדה ,וזכר לדבר הפטמות שיש לזכרים -שהם שרידים מהאב טיפוס שהיה אמור להוליד בעצמו ללא אשה)
ה-איך ה' נתן לאדם שאינו יודע טוב ורע(-שרמת שכלתו היא כילד כמש"כ בדברים א ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע) יכולת לקלקל את תכלית האנושות? וכי יש אדם נורמלי שיתן לילדו סוכריה רעילה ויזהירו שעלול למות מזה?
ע"כ לעת עתה.
תוקן על ידי משכיל_זוהר ב- 23/10/2008 13:45:04
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2008 15:15 |
|
| |
צענערענע
אני לא מבין את ההתפעמות ממריחות וגיבובי מילים שאין בהם כל הגיון.
לפי הגמרא בסנהדרין כל הסיפור הזה עם אדם הראשון ערך כשלש ארבע שעות, שמתוכם האדם כבר חטא לאחר שעתיים,
לפי הגמרא שם יש דעה שאדם הראשון היה מין -מושך בעורלתו,- ועד כמה סופרלטיבים לא מחמיאים בכלל,(לפי מיטב זכרוני)
לבא ולהלביש לו מליצות רק בשביל למרוח עוד כמה מילים בלי יסוד? איך אומר האב"ע? דברים שאין בהם לא טעם ולא ריח.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2008 15:56 |
|
| |
לירוחם
אדם הראשון לפני החטא היה מבחינה רוחנית במדרגה הכי גבוהה שאפשרית.
הקב"ה ביקש ממנו שיקרא שמות לכל הברואים!
ואת התשובה לשאלתך אולי תמצא במאמר הבא:
http://press.tau.ac.il/perplexed/chapters/searchRes.asp?fileId=chapters/chap_1_02.htm&searchFor=%E2%EF+%F2%E3%EF
|
|
החלק הראשון
|
|
החלק הראשון - פרק ב'
|
|
|
|
|
*-- ST TEXT *איש מלומד הקשה עלי לפני שנים רבות קושיה מופלאה. ראוי להתבונן בקושיה זאת ובתשובה שהשבנו לפותרה. לפני שאמסור את הקושיה ואת פתרונה, אומר: כל המדבר עברית יודע שהשם אלהים משותף 1 לאלוה, למלאכים ולמושלים 2 מנהיגי המדינות. אונקלוס הגר, עליו השלום, הבהיר 3 - ונכון מה שהבהיר - שבדבריו והייתם כאלהים ידעי טוב ורע (בראשית ג', 5) הכוונה היא למשמעות האחרונה. הוא אומר: ותהון כרברביא 4.
לאחר שהקדמנו ששם זה הוא משותף, נתחיל להביא את הקושיה. אמר המקשה: מפשוטו של מקרא נראה שהכוונה הראשונה היתה שהאדם יהיה כשאר בעלי-החיים בלי שכל ובלי מחשבה 5 ולא יבחין בין טוב לרע; וכאשר המרה (את פי האל) גרם לו מריו בהכרח 6 את השלמות הגדולה ביותר לאדם, והיא שתהיה לו הבחנה זאת 7 המצויה בנו. הבחנה זאת היא הנכבדה מכל התכונות 8 המצויות לנו ובעבורה אנו עצמים 9. ומפליא הוא שעונשו על מריו הוא שניתנה לו שלמות שלא היתה לו, והיא השכל. אין זה אלא כדברי האומר שאיש מן האנשים המרה (את פי האל) והפליג בפשעו ואז שינו צורתו 10, ועשאוהו כוכב בשמים. זאת היתה כוונת הקושיה ומשמעותה, אף כי לא היתה מנוסחת כך.
שמע את תוכן תשובתנו. אמרנו: אתה, המעיין ברעיונות העולים ראשונים על דעתך 11, והחושב שאתה מבין ספר, שהוא הנחיה לראשונים ולאחרונים, בעוברך עליו באחת משעות הפנאי מן השתייה והמשגל כמי שעובר על ספר מספרי דברי-הימים או על שיר מן השירים - בדוק ביישוב הדעת והתבונן! הרי אין הדבר כמו שחשבת ברעיון שצץ ראשונה, אלא כמו שיתברר כאשר תתבונן בדברים אלה. כי השכל, שאותו השפיע אלהים על האדם - והיא שלמותו האחרונה 12 - הוא אשר היה לאדם קודם מריו, ובגללו נאמר עליו שהוא בצלם אלהים ובדמותו 13. בגללו פנה אליו בדיבור וציווה אותו, כמה שאמר: ויצו ה' אלהים [על האדם לאמר: מכל עץ ה גן אכל תאכל. ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו...] (בראשית ב', 16-17), ואין ציווי לבהמות ולא למי שאין לו שכל 14. בשכל הוא מבחין בין אמת ושקר, וזה, השכל, היה מצוי בו שלם וגמור. ואילו מגונה ויפה 15 הם מן המפורסמות 16 ולא מן המושכלות, שהרי אין אומרים "שמים כדוריים 17 - יפה", ו"הארץ שטוחה - מגונה", אלא אומרים "אמת" ו"שקר". גם בלשוננו (העברית) אנו אומרים על הנכון והכוזב 18: אמת ושקר ועל היפה והמגונה: טוב ורע 19. והנה בשכל מכיר האדם את האמת מן השקר, וכן הוא בכל הדברים המושכלים.
כאשר היה [אדם הראשון] במצבו השלם הגמור 20 ביותר, הרי חרף טבע-בריאתו ומושכלותיו 21, אשר בגללם נאמר עליו: ותחסרהו מעט מאלהים (תהלים ח', 6), לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי והוא חשיפת הערווה. דבר זה לא היה מגונה בעיניו והוא לא השיג את הגנאי שבו. וכאשר המרה (את פי האל) ונטה לעבר תאוותיו הדמיוניות ותענוגות חושיו הגופניים, כפי שאמר: כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים (בראשית ג', 6) - נענש בכך שנשללה ממנו אותה השגה שכלית. לכן הוא המרה את הצו אשר נצטווה מפאת שכלו ותהי לו השגת המפורסמות. הוא נשתקע בציון הדברים כמגונים או כיפים. אותה שעה ידע את ערכו של מה שאבד לו ושממנו נתערטל ולאיזה מצב הגיע 22. לכן נאמר: והייתם כאלהים ידעי טוב ורע (בראשית ג', 5), ולא נאמר: יודעי שקר ואמת או משיגי שקר ואמת.
לגבי ההכרחי אין טוב ורע כלל, אלא יש שקר ואמת.
התבונן במה שנאמר: ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערשמים הם (בראשית ג', 7). לא נאמר: ותפקחנה עיני שניהם ויראו, כי מה שראה קודם הוא מה שראה אחרי-כן. לא היה לו מעטה על העין והוסר, אלא שבא לו מצב אחר בו חשב למגונה את אשר לא חשב למגונה קודם.
ודע כי מלה זאת, רצוני לומר: פקח, משמשת אך ורק במשמעות של גילוי ראיית השכל ולא ראיית חוש שנהייתה, כגון ויפקח אלהים את עיניה (בראשית כ"א, 19) 23; אז תפקחנה עיני עורים (ישעיה ל"ה, 5); פקוח אזנים ולא ישמע (שם, מ"ב, 20), בדומה למה שנאמר: אשר עינים להם לראות ולא ראו (יחזקאל י"ב, 2). מה שנאמר על אדם הראשון: משנה פניו ותשלחהו (איוב י"ד, 20) 24, פירושו וביאורו הוא שכאשר שינה את מגמת פניו גורש. כי פנים הוא שם הגזור מן פנה, כי האדם בפניו פונה אל הדבר אשר אליו הוא רוצה לפנות. לכן הוא אומר: כאשר שינה את מגמת פניו ופנה אל הדבר אשר קודם לכן נצטווה שלא יפנה אליו - גורש מ גן עדן. וזהו עונש השקול כנגד העבירה מדה כנגד מדה 25. שכן הותר לו לאכול מן המעדנים וליהנות מן המנוחה והשלווה, וכאשר נתאווה והלך אחר הנאותיו ודמיונותיו, כפי שאמרנו, ואכל מה שנאסר עליו לאוכלו - מנעו מן הכל עד שנאלץ לאכול את הפחותים שבמאכלים, אשר קודם לכן לא היו למזון לו, וזאת לאחר עמל ויגיעה, כמה שאמר: וקוץ ודרדר תצמיח לך [ואכלת את עשב השדה]. בזעת אפך [תאכל לחם] (בראשית ג', 18-19), והוא הבהיר ואמר: וישלחהו ה' אלהים מ גן עדן לעבד את האדמה (שם, שם, 23). הוא השווה אותו לבהמות במזונותיו וברוב מצביו, כמה שאמר: ואכלת את עשב השדה (שם, שם, 18), ואמר בהבהירו עניין זה: אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו (תהלים מ"ט, 13). השבח לבעל החפץ 26 אשר תכליתו וחוכמתו לא יושגו |
על מה הפ
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/10/2008 16:06 |
|
| |
צענע,
כתבת - "אדם הראשון לפני החטא היה מבחינה רוחנית במדרגה הכי גבוהה שאפשרית.
הקב"ה ביקש ממנו שיקרא שמות לכל הברואים!"
לפי המדרש הידוע, הוא עשה זאת אחרי (או בזמן) שבא על כולם...
אני לא חושבת שהאדם והאישה ירדו בהתפתחותם לאחר האכילה מפרי עץ הדעת, הרי א-להים אומר בעצמו כי בשל האכילה הזו הם דומים לו עכשיו הרבה יותר.]
|
|
|
|
|
