|
|
| נשלח ב-25/10/2008 19:56 |
 |
| |
שאלה שנשאלה למעלה
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל
אני מבין שלפי צורת הפרי, אפשר לראות שהעץ טוב למאכל, אפשר להבין גם שהוא תאווה לעיינים אבל איך אפשר לראות שהוא נחמד להשכיל.
לשאלה הזו אפשר לצרף עוד שאלות,
למה התורה מספרת לנו את התאור הזה? מה זה מעלה ומוריד לכאורה,
למה התורה מדברת -בתאור הפרי -,על העץ?
ואם זה אכן כה חשוב, למה התורה מספרח זאת, מנקודת השקפתה של האשה? היתה צריכה לתאר זאת אוביקטיבית.
הסיפור הזה בעצם מספר לנו את התלבטותה של האשה לפני האכילה,
הנחש מפנה את תשומת ליבה של האשה לעץ האסור,
האשה רואה כי, כי טוב העץ למאכל- אומר לה היצר הטוב,- אשה! אסור לאכול מהעץ,
היא מפנה מבט שני ורואה- כי תאווה הוא לעיינים, אומר לה יצר הרע תראי תראי כמה טוב העץ תענוג לאכול אותו,
אומר לה יצר הטוב, את לא מתביישת, מה את בעלת תאיווה, שלא יכולה להתגבר על תאוותיה?
אומר לה יצר הרע- מה פתאום תאייוה? איזה תאיווה? הרי העץ הזה נחמד להשכיל, אם אוכלים ממנו מיד הופכים לחכמים, זה אכילה אידיאליסטית רוחנית, ולא תאווה זולה.
ומיד ותקח את הפרי ותאכל,
_________________
מודה ועוזב
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2008 10:09 |
|
| |
ירוחם, צר לי אך איני יכול לומר על פירשך שהוא תואם את פשוטו של מקרא(ביחס לצלע וכו').
באופן כללי אני מעדיף להישאר בשאלה או אי בהירות ולא לעוות פסוקים.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2008 10:24 |
|
| |
אמש ישבתי במסעדת בריאות, והגישו לנו עשבים שונים ומשונים לאכול, נזכרתי בקללה שאלוקים קילל את האדם
ועשב תאכל כל ימי חייך- לא הבנתי איפה כאן הקללה?, כולם אכלו את העשבים בתאבון, במקום מפואר, עשבים יפים, בהגשהמכובדת, איפה כאן הקללה?
כשקיבלתי את החשבון- הבנתי
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2008 12:13 |
|
| |
משכיל
ראה והשכל מה פשוטו של מקרא, אם יש בכלל דבר כזה. בספר בראשית.
ברכות דף סא . בתחלה עלה במחשבה לבראת שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד. בשלמא למאן דאמר פרצוף - היינו דכתיב + בראשית ב'+ ויסגר בשר תחתנה,
רש"י - ברכות דף סא.
דו פרצופין - שני פרצופין בראו תחלה, אחד מלפניו ואחד מאחריו, וצלחו לשנים ועשה מן האחד חוה.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2008 10:47 |
|
| |
נישטאיך: אשמת חוה 22/4/2007
לפי ההלכה המובאת בשו"ע()
"אחד האנשים ואחד הנשים, חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת", אפי' אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר, שזה בכלל עונג שבת הוא".
על אף השיוויון שביניהם בחיוב, כותב המחבר בסעיף ג:
"/אף שהבעל והאשה חייבים שיהיה להם נר דולק בבית בשווה/ הנשים מוזהרות בו יותר, מפני שמצויות בבית ועוסקות בצרכי הבית...".
מהלכה זו ברור, שחובתה של האשה להדליק גדולה יותר, רק (מפני שהיא נהנית יותר מאור הנר), מפני שהיא מצויה בבית יותר.
מקורו של המחבר הוא בדברי הרמב"ם, שכתב ה :
"המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה, ונשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית, ואף על פי כן צריך האיש להזהירן ולבדוק אותן על כך, ולומר לאנשי ביתו ערב שבת קודם שתחשך הדליקו את הנר ... ".
לפי דברי הרמב"ם אלו, הגברים והנשים חובתן להדלקה זהה, וכן שפירוש חיובו של ה"אדם", לומר לבני ביתו "הדליקו את הנר" אינו לאשתו, ואף אם "ביתו זו אשתו", (יומא פרק א משנה א), אין הכוונה ב"בני ביתו" לאשתו, ואף שכאשר היא המדליקה, אין זה אלא מפני שהיא מצויה בבית יותר מבעלה.
______
אעפ"כ מצאנו במשנה (
"על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה, בחלה, ובהדלקת הנר".
אם החיוב על שניהם הוא בשווה, למה רק האשה נענשת על אי זהירות?
הקשר בין שלושת המצוות הללו והנשים, מופיע במספר מקורות.
לדברי מקורות אלו, שלושת המצוות נתנו לנשים, מפני שהן כפרות על חטאי האשה הראשונה-חוה.
הכפרה מפורשת בירושלמי , ובאבות דרבי נתן (שכטר) גם .
"מפני מה מסרו מצות הנר לאשה ולא לאיש. אלא שהיה אדה"ר נרו של הקב"ה היה מאיר בו לכל באי עולם וכיבתו, לפיכך מסרו לה מצות הנר ונתחייבה [בנר], כדי שיתכפר על הנר שכיבתה".
אולם לא נאמר בהן במפורש, למה אשה המזלזלת במצוות אלו, נענשת במוות.
אף אם לא יומתו בנים על חטאי אבותם, הרי ימותו נשים על חטאי אמותיהם.
לדברי רק חיובן של הנשים במצוות קשור לחווה, ולא לעונש המוות, והעונש הוא,
______
"וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה". (ויקרא פרק יב פסוק ז).
במה חטאה שהיא צריכה כפרה?
"בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה תביא קרבן".
אולם גם כאן היו שמצאו את האשמה בחווה.
במה היתה חווה אשמה?
לדברי ה"כלי יקר" (בפירושו על הפסוק):
"כפרה זו היא על העוון הקדום של חווה, שגרם לה צער הלידה, ומתוך צערה אולי הטיחה דברים כלפי מעלה".
רבנו בחיי מוצא קשר בין הקרבן לחטא אחר של חווה:
"וייתכן לפרש שאין הקרבן הזה מצד חטא של עצמה, רק מצד אמה שהיתה אם כל חי, כי לולא החטא ההוא, היה האדם מוליד עם אשתו, שלא בדרך תאווה וחשק, אלא בדרך הטבע הגמור, כטבע האילן המוציא פירותיו בכל שנה שלא בתאווה ... ".
אז מה כ"כ נורא כפי שהוא לאחר החטא?
הראב"ד כותב בפתיחה לספרו "בעלי הנפש", (מוסד הרב קוק תשל"ח, עמוד יד):
"ואומר אני, בקלות שכלי כי לטובת האדם והנאתו בראו האל אחד, כי אילו נבראו זכר ונקבה מן האדמה, כאשר נבראו שאר הנבראים, היתה האשה אצל האדם כבהמה הנקבה אצל הזכר, שאינה מקבלת עליה שולטנות הזכר, ולא עומדת אצלו לשמושו, אף כי זה חוטף מלפני זה, וזה בועט בזה וזה בזה, ואיש לדרכו יפנו, גם אינם מיוחדים זה לזה, לפי שתחילתם זה נברא בפני עצמו, וזה נברא בפני עצמו, ולכן ראה הבורא צורך האדם והנאותיו, וברא אותו יחידי, ולקח אחת מצלעותיו, ובנה ממנה את האשה, והביאה אצל האדם להיות לו לאשה, ולהיותה אצלו לעזר ומסעד, מפני שהיא נחשבת אליו כאחד מאיבריו, אשר נבראו לשמשו, וכי יהיה אדם מושל עליה כמושלו על איבריו ...".
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/11/2008 10:49 |
|
| |
לב_טהור: מצוה גוררת מצוה 22/10/2003
אזכה אתכם בדבר-אגדה מהרהורי-ליבי.
בראשית ברא אלוקים.
מובא בספרים כי הראשית, ההתחלה היא הגוררת להמשכה, כענין ששנינו (אבות ד, ב) 'מצוה גוררת מצוה', ומי הביא למצוה הראשונה???, הוי אומר כדאיתא במשנה אבות (ה, ו) 'צבת בצבת עשויה', היינו שהאדם לא היה יכול להגיע לצבת לולא הצבת שנברא בכח עליון בששת ימי בראשית, והיא אשר תתן לו לחקות ולעשות צבת כמותו. כן המצוה, מיהו האדם אשר יגש לעשות מצוות, וכמאמר השפת-אמת בתהלים על הפסוק (תהלים סב, יג) 'ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו', והקשה, אם חסד למה כמעשהו, ואי כמעשהו מהי חסד, ותירץ, 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך', היינו שהקב"ה נתן לבני ישראל מצוות, כמו שמובא (מכות ג, טז) 'רבי חנינה בן עקשיה אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם מצוות', ואיזה מצוה עושה האדם? נוטל לולב, מנקר הגיד, מל את בנו, שומר שבת. ומי נתן את הלולב, ומי נתן בבנו נשמת חיים, ומי נתן את השבת, הכל מאתו ומידו נתנו לו. ומהי עשיותינו, כלום שבכלום, כאותו מוכס שנוטל מבנו הקטון מכס. ולכאורה לא מגיע לנו דבר על עשותינו מצוות במעשי ידיו של הקב"ה, אך ולך ה' החסד כי הוא משלם לאיש "כמעשהו" דייקא, את מעשי ידיו במצוה.
נמצאת למד כי אף את המצוה נתן האלוקים ב"ה וב"ש, וכן מובא שהקב"ה מקיים מצוות, לומד תורה, וע"י המצוה הראשונה שעשה הבורא יכולה גם לנו להיות אחיזה במצוות, וכמ"ש מצוה גוררת מצוה.
וזהו 'בראשית ברא אלוקים' וברש"י בראשית ברוא אלוקים את השמים ואת הארץ, ואיתא ברש"י ממדרש 'בשביל ישראל שנקראו ראשית', שזאת היתה תכלית שמים וארץ שישראל יקיימו המצוות, ולכך 'א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם', כי שם ביציאתם ממצרים ובקבלתם חוק ומשפט, נהיו לעם, שמקודם היו בני נח, ונאסרו בז' מצוות, אך לא זאת היתה התכלית, 'דבר צוה לאלף דור' כדאיתא 'ששמר הקב"ה את התורה כך וכך עולמות שלא הניין ליה, ואח"כ זן כ"ו דורות בחסדו, כי לעולם חסדו' (עי' פסחים קיח.), ועיקר היה בשביל שישמרו בני ישראל את התורה.
ובהחודש הזה לכם, 'ישראל נמשלו ללבנה', שם לכאורה הִבְקִיעַ הבָּקִיעַ הראשון המבדיל בין ישראל לעמים, ליל יציאת מצרים ומכת בכורות, ואת בתינו הציל, שפסח על בתי אבותינו, שם היה הבירור הראשוני, ונהיו מבני נח לבני אלוקים, לכך זאת התכלית והיו צריכים להתחיל מהחודש הזה לכם, אך משום כח מעשיו הגיד לעמו, מעשיו אלו המצוות, שבני ישראל אילו היו מקבלים מצוות וחוקים היו מתפלאים ושואלים האיך אנו מתחילים לקיים מצוה, מי אנו ומה חיינו, כח מעשיו הגיד לעמו, כי אף הוא מקיים מצוות כביכול, ואזי מצוה גוררת מצוה, ויכולים אף הם עתה לעשות מצוות, והבן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/8/2009 18:57 |
|
| |
מואדיב: 5/11/2003
.
ויאמר ה' אל אברם מה כתיב לעילא (בראשית י"א) וימת הרן על פני תרח אביו וגו', מאי איריא הכא אלא עד ההוא יומא לא הוה בר נש דמית בחיי אבוי בר דא וכד אתרמי אברם לנורא אתקטיל הרן ובגין דא נפקו מתמן (מאן קטיל ליה להרן אלא כיון דרמו אברהם לנורא דכשדאי אתגלי עליה קודשא בריך הוא ושזביה והוה הרן אחוי קאי תמן אמרו כשדאי זכותיה דהרן אשתזיב מיד נפק שלהובא דאשא ואוקדיה להרן הדא הוא דכתיב וימת הרן על פני תרח אביו, ואית דאמרי זרעא דתרח לית אשא שלטא ביה אבל נרמי להרן לנורא ואי לא איתוקד נדע בוודאי דלא שלטא נורא בזרעיה מיד רמו ליה להרן לנורא ואתוקד והוה תרח אבוי קאים תמן הדא הוא דכתיב וימת הרן על פני תרח אביו, בההוא יומא ידעו כל אומיא ולישניא דלא שיזביה לאברהם אלא קודשא בריך הוא דאיהו יחידאי דעלמא והוו מייתין בנייהו למשכניה דאברהם ואמרין ליה חמינן לך דאת רחיץ בקודשא בריך הוא דאיהו רבוניה דעלמא, אוליף לבננא מאורחך דאת ידע ועלייהו אמר קרא (תהלים מ"ז) נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם),
(זוהר כרך א (בראשית) פרשת לך לך דף עו עמוד ב, הועתק מתוך פרוייקט השו"ת)
והנה, צד את עיני, מייד בהתחלה, המשפט הבא:
" מאי איריא הכא אלא עד ההוא יומא לא הוה בר נש דמית בחיי אבוי"
ולא בכדי צד משפט זה את עיני, שכן, כבר בפרשת השבוע הקודם, נח, ראינו כי אביו של נח, למך, נפטר עוד בחיי אביו – מתושלח. ולמעוניינים לבדוק, עיינו ואל תסתפקו במה שאני אומר כאן: ימי חיי מתושלח, 969 שנים, וימי חיי בנו למך, 777 שנים. ומתושלח הוליד את למך בנו כאשר היה בן 187 , ומכיוון ש: 969-777=192 , הרי שברור כי מתושלח האריך לחיות עוד 5 שנים לאחר פטירת בנו, למך.
כלומר, למך, מת בחיי אביו, בניגוד לנכתב לעיל.
מן לנא ויפרוך?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/8/2009 02:13 |
|
| |
אתפלא עליך מאד, שהרי הבן הראשון לאב הראשון מת בחיי אביו, הוא הבל שנהרג בחיי אדם הראשון. ואם משום שנהרג בידי אדם, הלא גם הרן נהרג בידי אדם???? (ומלבד זאת גם למך נהרג בידי אדם לפי האגדה).
ולגבי הזהר, שאל את 'אוהב התורה', מדובר רק בבחינות שונות.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2009 08:32 |
|
| |
דבר"ק מכ"ק מרן אד"ש בעת רע"ד ש"ק פ' בראשית תשס"ז:
נאמרו דרשות שונות על הה"א זעירא בתיבת "בהבראם" אבל פשוטו של מקרא מהו? ונראה לומר שאות זעירא באה לתת אפשרות לקרוא את התיבה עמה וגם בלעדיה, מצד אחד בהבראם ומצד שני בבראם. כלומר בהבראם הוא הנראה שנברא מאליו באופן סביל (פאסיב) אבל התוה"ק מורה לנו לראות את בריאת תולדות השמים והארץ בבראם דהיינו באופן פעיל ע"י ה' אלוקים.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2009 10:22 |
|
| |
מה שאפשר ללמוד מדבריך המאלפים, כי בעצם זה בהבראם,- וןה הזעירה בא לרמוז לנו על הסיפא של הפסוק- ביום עשות ה' א' את השמיים ואת הארץ. כלומר ה' ברא את השמיים ואת הארץ,-בבראם- את הבסיס-
ההמשך היה בהבראם, -היה תהליך אבולוציוני בכל!!! כמו שבאמת היה בפועל.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/10/2009 20:45 |
|
| |
חס"ד,
איני בטוח שהבנתי בדיוק את הסיפא בדברי האדמו"ר [ולא את הסיפא בדברי ירוחם], אבל מסכימים אנו שרעיון האדמו"ר נאה ואשתדל להסביר לעצמי את הסיפא בדבריכם לפי הבנתי.
ישעיהו לייבוביץ מבהיר בטוטו"ד [מלבד ההעלבה] ש"בראשית ברא אלוקים" ככל התורה אינה אינפורמציה מדעית השייכת לספרי לימוד, אלא הוראה רעיונית שלדבריו כוללת שלוש דחייות:
א. דחיית הפוליתאיזם שהא-ל(ים) בתוך העולם
ב. דחיית הנצרות ששמה את הא-ל הטרנסצנדנטי לתוך העולם
ג. דחיית האתאיזם "אשר בשבילו העולם הוא היש"
לדעתו התורה מורה על הטרנסצנדנטיות אבל כמבואר באשכולות רבים אין זו אלא מלה המשמשת תיבה האוגרת את המעורפל בראשית הדעת. אם נתבונן במה שמכנה י"ל אתאיזם ונכליל בו לא רק את העולם אלא את כלל המודעות האנושית אשר אינה נפרדת מהעולם, נראה שדווקא זאת יש ללמוד מ"בראשית ברא אלוקים" ויתיישב מה שנתקשה י"ל במושגי שני המילים הראשונות של התורה.
במגילה ט. מובא שתרגמו לתלמי המלך "אלוקים ברא בראשית" וממילא נשאלת השאלה אם נכון כך למה לנו לא נכתב כך? וי"ל שלפי תפיסת האלוקים הטרנסצנדנטלית ששלטה אז שחשבו שיש משמעות למלה אלוקים בלי ההויה המציאותית היה צריך להקדים אלוקים לבריאה ובלי זה ישתמע כביכול שתי רשויות ע"ש ברש"י ותוס'], אך לתפיסה המציאותית [ראה אשכול ההתפתחות בהבנת אלוקים] אין להפריד. רק משמשיגים "בראשית ברא" יש לראות ב"בראשית ברא" יחס עליון - אלוקי ור"ל שראשית אינה התחלה אלא ראשית הדעת הכוללת כל וברא היינו התבהרות בהוייה האחידה הראשיתית.
כך הבנתי את דברי הדינגואי שב"ה"בראם היא התפיסה הראשיתית שיש הוויה מציאותית בראשית אך מיד צריך להיזהר שלא לראותה בלי כלל מודעותנו המיוחסת לבורא המואנש. שילוב זה דוחה לא רק את שלושת הדעות שהביא לייבוביץ אלא גם את דעת ההפרדה הטרנסצנדנטלית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2009 10:21 |
|
| |
ווטו
על הנס שקרה עם שבעים החכמים שכולם כתבו ותרגמו אותו דבר.
שאל הרבי מרוזין- הרי זה הפשט הנכון, וכך היו צריכים לכתוב ביונית, מה הנס כאן, למה הקב"ה היה צריך להתערב?
והוא ענה- הנס היה שתלמי המלך הכניס אותם לחדרים נפרדים, וכך הם באמת כתבו את הפשט הפשוט,
אבל אילו והיה מכניס אותם לחדר אחד- לעולם הם לא היו מגעים לתמימות ולדעה אחת.
|
|
|
|
|
