אוי לכם הפרושים,
כי נותנים אתם מעשר ממנתה ופיגם ומכל ירק,
ומזניחים את המשפט ואת אהבת אלהים.
את אלה היה צריך לעשות ואף את האחרים לא להזניח.
אוי לכם הפרושים ... אוי לכם, כי דומים אתם לקברים שאינם נִכָּרים
ובני אדם מתהלכים עליהם מבלי לדעת זאת"
(לוקאס 11: 39-44).
פסיקה חדשה עלתה בבית מדרשו של הרב אלישיב (תוכן מצורף מתוך אתר ידיעות אחרונות), פסיקה העתידה לחתוך בבשר החי בתוך הבית, המשפחה והמחנה, בהן תופעת ה'שנה ופירש' איננה חיזיון בלתי-נפרץ. כבודו של הרב הפוסק במקומו עומד, אך לא שעת 'יקוב הדין את ההר' היא השעה הזו. פסיקה שמטרתה להפריד לב אבות מעל בנים ולצאת איש באחיו כבשעת חטא העגל - משקפת הלך רוח פרושי מנותק, אופייני לתקופת ערב החורבן השני, וזה שבסופו של דבר המיט את חורבנה של האומה. מחירה של פסיקה זו יקר מידי מכדי לעמוד מנגד. אני תקוה שרבנים וכלי-קודש יאזרו אומץ למחות בקול על הפיכתה של התורה מתורת חיים לחרב מתהפכת נגד 'נושרים' ולהפוך את השלחן ערוך לדובר סדר-היום של העסקנות החרדית. אני תקוה שבפורום נכבד זה יצא הקול מבין שני הכרובים ויאמר לאחינו הפורשים בלשונם של חכמינו לאגריפס המלך: "אחינו אתם, אחינו אתם".
ל-ynet נודע כי בני משפחתו של דן סגל פנו למנהיג החרדי, הרב אלישיב, בשאלה האם יש לשבת שבעה על האח העיתונאי ישראל סגל שעזב את הדרך החרדית והוא השיב להם בשלילה - "מאחר שהנפטר שנה ופירש"
האם יש לשבת שבעה על אח שהתפקר? עם היוודע דבר פטירתו של הסופר והעיתונאי ישראל סגל בחג ראשון של סוכות, נעשתה פנייה מצד הרב דן סגל, אחיו של ישראל, לביתו של הרב יוסף שלום אלישיב, כדי לדעת האם על המשפחה לשבת שבעה על האח שעזב את הדרך החרדית. ל-ynet יהדות נודע כי פוסק הדור הליטאי השיב בשלילה ותירץ את פסיקתו בכך שהנפטר נחשב למי ש"שנה ופירש".
משמעותו של הביטוי "שנה ופירש" מתייחסת לאחד שנחשב לבקיא בתורה, אך פרש מעבודת השם. במסורת היהודית עושים אבחנה בין יהודי שהוא בבחינת תינוק שנשבה ואין לבוא אליו בטענות לבין מי ששנה ופירש - כלומר למד ובכל זאת בוחר למרוד באורח החיים הדתי.
האח דן סגל, המבוגר מישראל סגל ז"ל בשש שנים, נחשב לאחד הרבנים החשובים בציבור החרדי וזוכה בקרב הציבור החרדי לתואר "אבי המוסר". בין השניים שרר נתק ארוך שנים בעקבות פרישתו של ישראל מאורח החיים החרדי.
לאורך שנותיו כעיתונאי לא היסס ישראל סגל לבטא את ביקורתו על העולם החרדי וחלק מסיפור חייו הוא אף פרס בספרים אשר כתב. ספרו האחרון "וכי נחש ממית" מתאר מערכת יחסים בין שני אחים, כאשר הגדול מכונה "הצדיק" ואילו הקטן מכונה בספר "הרשע". הספר מבוסס בחלקו על סיפור חייו של סגל, ומופיעים בו פרטים אוטוביוגרפיים מחייו.
בשל נידויו של ישראל סגל ממשפחתו בעקבות הוראת אחיו, אף גורש ישראל בעבר מהלוויית אביו. אולם למרות הניתוק ממשפחתו החרדית עמד ישראל בקשר שוטף עם חלק מבני משפחתו.
בעקבות בקשתו של ישראל ערכו לו בני משפחתו הלוויה חילונית, אולם היו בה סממנים דתיים ובנו אורי אף אמר עליו קדיש.
על פי ההלכה, אדם שנפטר במהלך ימי החג מתחילים לשבת עליו שבעה עם צאת החג. במידה שהאדם נפטר לפני חג הסוכות, כניסת החג עוצרת את ימי השבעה שאינם מתחדשים לאחר החג. במקרה של ישראל סגל ז"ל היו אמורים בני משפחתו להתחיל לשבת עליו שבעה מייד לאחר חג הסוכות.
לאה סגל, אלמנתו של ישראל, לא התפלאה למשמע הדברים. להלוויה שנערכה ביום שישי בקיבוץ מעלה החמישה בני משפחתו החרדית לא הגיעו. ל-ynet אמרה סגל שהבינה כי אסרו עליהם להשתתף באירוע.
על פסיקתו של הרב אלישיב לא הביעה סגל פליאה. "הם כת אכזרית ורעה. לישראל יש אח צעיר ממנו שהוא מאוד אהב אותו. אני חושבת שהאיסור הזה אכזרי כלפי אותו אח. לנו, למשפחתו זה לא נוגע. הם לא אנושיים".
אורך הכותרת
תוקן על ידי עצכח ב- 30/09/2007 11:21:52
נשלח ב-30/9/2007 20:09
זוהי שאלה נכבדה לדון בה, ואכן לא די בתחושות הלב, ובודאי לא בתחושות הלב של YNET. ואבוא כאן בקצרה.
אכן מפסק השו"ע נראה בעליל שאין לשבת. אמנם ידוע החזו"א שכיום יש לשנות את היחס כתינוקות שנשבו, אך בפשטות זה באמת למי שאינו מכיר (=ולכן הוא כתינוק שנשבה). אך מי ששנה ופירש לכאורה דינו שונה, שכן הוא מכיר ולמד ופירש. קשה לומר שסגל היה 'תינוק שנשבה'.
אלא שגם על כך יש לדון בתרתי:
1. דומני שגם מי ששנה ופירש יכול להיות אנוס בדעות, וכמאמרי ב'צהר', שחברי הפורום הנכבד הזה דחוהו כמעט כולם. משום מה המצב כאן שונה לאור תחושות הבטן השונות. נקודה למחשבה.
2. גם אם למי ששנה ופירש אין דין תינוק שנשבה, יש מקום האידנא לא ליישם את דין השו"ע, או מפני שיסוד הדין הוא במטרה להרחיק אותנו מהפורשים ולהרחיק פורשים פוטנציאליים מפרישה. אך האידנא המצב הוא שונה, וההשפעות הן אחרות, ולכן כמו בשיקול החזו"א יש לפרש את ההלכה אחרת. ואת"ל שזה אינו פירוש ההלכה, יש מקום לתקנה של חכמי דורנו, מפני חילול השם ונזקים רבים מכמה בחינות.
ופוק חזי שלא נוהגים כהלכה זו, ולכן דומני שיש כאן תקנה מכללא.
אעיר כי אולי ביחס לסגל ישנה תחושה קשה יותר, שכן הוא נחשב כמי שפעל וכתב נגד העולם החרדי, ולכן נתפס כיותר מ'שנה ופירש'. (האם נכון הוא שבמעלה החמישה עושים לווייה חילונית? אם כן, אז יש היגיון רב לא לנהוג כלפיו בנוהלים הדתיים).
ירוחם,
אני במקרה מכיר היטב את החתן דנן של האהבת ישראל ואת אשתו, ואף הוא בנו של אדמו"ר. שניהם יחד עברו לקיבוץ רשפים, ולבקשת/דרישת הרבי על ערש דווי חזרו לקיבוץ סעד ולקיום מצוות מלא, ואכ"מ.
אם כן, דווקא במקרה ההוא הנהגתו נשאה פרי, ונמצא למפרע שהיה בה היגיון.
_________________
מיכי
נשלח ב-30/9/2007 21:00
[מבלי להתערב בדיון -
קוגיטו,
"אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בבלי ב"מ ל ע"ב)]
נשלח ב-30/9/2007 21:03
זו שאלה כואבת מאד. וכרגיל אני מנסה להפריד בין הנושאים שמעורבים בה.
א. מה הם דיני שבעה המסורים לנו, וכוונתי כאן להגדרות פורמליות.
ב. יש לבאר את שיטת החזו"א (ומיכי) המפרידים בין תינוק שנשבה, מבוגר שנשבה, מורד להכעיס, אנוס בדעות.
ג. האם ההלכה של שבעה, או כל הלכה שהיא ביחס לפורשים, תלויה במטרות שצריך להשיג (שלא ילמדו ממנו, שיהיו עליו סנקציות שיגרמו לו לחשוב על דרכו ואולי לחזור בו, שאחרים יורתעו מללכת בעקבותיו וכיו"ב).
ד. מה הם דיני הפירסום של הלכות אלו, כאשר יש מקום לחשוב שבתקשורת ישתמשו בהן כדי להסית ולהדיח ולתקוף.
אחרי שמבררים את כל העקרונות האלו, יש מקום לנסות להחילם על משפחה זו שסבלה בשעה כה קשה עבורה. וברור לכל בר דעת ובר לבב שצריך מאד להיזהר במה שכותבים, ומי שמכיר את המשפחה מקרוב, להיזהר גם מפגיעה ברגשות, לשון הרע וכיו"ב.
מן המעט שידוע לפי על פרשה כאובה זו, נראה שמי שירצה לטעון שפטורים מלשבת שבעה על הנפטר, יש לו על מה לסמוך. מצד שני, האם יש איסור לשבת עליו שבעה?
אם אין איסור ברור כזה, נראה לי שראוי לשבת עליו שבעה מכמה וכמה בחינות. גם כדי להשיג את מטרת ה"שבעה" עבור האבלים (הגדרה הלכתית שנועדה לקבוע כללים עבור מצב מעבר (לימיניאלי)), וגם ובמיוחד כדי להביע השתתפות בצער עם משפחת הנפטר. היו אשר היו מעשיו, הוא יהודי, והוא אדם, והוא צלם אלקים.
ועל אחת כמה וכמה עבור מי שמאמין כי כללי ה"שבעה" נועדו גם עבור הנפטר ונשמתו...
*** אמנם לגבי ביקורתו של פרופסור שלנו, פותח האשכול - עצם הציטוט כואב מאד. זה שאנו מרגישים ולו במשהו תחושה של הזדהות עם ביקורת שהגיעה ממקור כזה, מפריעה לי לקיים כאן "שמע האמת ממי שאמרה" ואני מתקשה להתגבר על התחושות שמעורר המקור. האם באמת הביקורת שנאמרה שם היתה כנה? אבל זה נושא אחר.
אולם בדומה לזה, גם אם אני מסכים מ-א-ד שראוי לשבת שבעה על ישראל סגל ירחמהו צורו, וכן ראוי לנהוג בכל אדם ואדם, גם אם הרבה לפשוע, סבורני שלא ראוי לנו למהר ולקבל את מה שמפרסמים בYNET או במקור כזה כל כך מהר. כמדומה שבינתים כבר יצאה הכחשה. זה לא אומר שלא נשאלה השאלה ולא ניתנה התשובה, אבל מכדי ספק לא יצאנו.
וכמובן יש הבדל רב בין מי שמורה, נניח, שאסור לשבת שבעה, ודמעתו על לחיו, וכאבו בליבו, לבין מי שמורה הלכה כזו מתוך זלזול ושנאה. ואין מורי הלכה בישראל חשודים על רוע לב ואכזריות.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
נשלח ב-30/9/2007 21:47
.
אם על המקדש אשה על תנאי שהוא צדיק ניתן לומר שדלמא הרהר בתשובה, ודאי ניתן לחשוב זאת גם על מי שמת ממחלתו.
ודומני שלא שמענו שאסרו על השבעה, וגם במקרים חמורים יותר. וכי ישראל שחטא, לאו ישראל הוא?
נשלח ב-30/9/2007 22:39
מואדיב,
קושייתך היא על השו"ע.
_________________
מיכי
נשלח ב-30/9/2007 22:41
אמשלום,
הערתך לקוגיטו נוגעת ישירות לחקירת מיימוני, האם מה שמופיע בהלכה הוא שאין חובה לשבת או שיש איסור לשבת.
_________________
מיכי
נשלח ב-30/9/2007 22:57
[מיכי,
לא נכון. הערתי לקוגיטו נוגעת בגישה שטוענת שה"הלכה" היא מושג שאין לו נגיעה באפור, בזורם, בעגול, ברך, במה שבין לבין, בבני אדם, בחיים.
החקירה של מיימוני, וגם דבריך שלך בדף הקודם, הם דרכם (המוערכת בעיני מאוד) של אנשים הלכתיים להחיל את ההלכה גם על המקומות האפורים והרכים ולהשתמש בכלים שהיא מאפשרת כדי לשפוט גם את הזורם והעגול (או, במילים אחרות - להבין שה"לפנים משורת הדין" הוא לפעמים הדין האמיתי, הנכון).]
נשלח ב-30/9/2007 23:14
הפסק שניתן בקשר לישראל סגל, בהנחה שאכן ניתן, תקפה אך ורק למקרה זה. אי אפשר להקיש ממנו למקרים אחרים שבודאי שונים ממנו כל מקרה לגופו.
במקרה הזה אני לא יודע על מה ולמה נזדעקו. הרי מדובר באחד שידע את בוראו והתכוין למרוד בו, ולא עוד, אלא שבשיטתיות טינף את הקן שבו הוא גדל, השניא את הדת ונלחם במשפחתו בכל דרך אפשרית. למה בכלל לשבת שבעה על פגע רע כזה?!
ציטוטו של הפרופיסור הוא דוקא מאד מתאים למקרה זה. הנוצרים ברוב חמלתם ואהבתם שחטו, רצחו, שרפו וקברו מליוני אנשים. אהבה וסליחה ללא גבולות וללא הצדקות הם הם הסיבה לאכזריות הכי מרושעת. דוקא ההלכה בכוחה לקבוע מתי לסלוח ומתי לשכוח, מתי לשנוא ומתי לאהוב.
נשלח ב-30/9/2007 23:28
לענ"ד הפיכת הסוגיה לסוגיה פורמלית היא פשוט הזויה . הרי אין שום איסור סתם ביום של חול לשבת על כיסא נמוך . אין ספק שהלכה זו היא חלק מגישה כוללת יותר שאומרת שברגע שאדם פרק עול תורה ומצוות , יש לשנוא אותו תכלית שנאה עד כדי שמחה על מותו , ומזה ניתן ללמוד בקל וחומר על היחס אליו בחייו.
כעת, ברור שלמעט אולי כמה השקפסיטים מורעלים וסתם מיזנטרופים שנאחזים בכל מצוות שנאה כמו שהבארדיטשובער נאחז במצוות לולב ביו"ט ראשון של סוכות , זו לא הגישה הרווחת בקרב עם ישראל לכל חוגיו , אנשים נורמליים כן שומרים על קשרים עם קרוביהם שהתפקרו, אלא אם כן יש שם סתם בעיה משפחתית ללא קשר להתפקרות , ואין פוצה פה ומצפצף , ההתעלמות מכך כשבאים לדון בסוגיה הספציפית של ישיבת שבעה היא סימפטום לרוחב שיקול דעתם של אי אלה מהמכונים גדולי ישראל. אמנם פורסמה הכחשה בשם חצר הרב אבל משום מה הנמושות האלה חששו לומר בבהירות מה באמת דעת הרב , כנראה שהם כל כך עסוקים בשאלה איך לגרום למחיר העגבניות לעלות עוד , שאין להם זמן לברר עניין זה.
נשלח ב-1/10/2007 00:00
מציץ,
יכולה להיות נפק"מ הלכתית במצב של אונן שפטור ממצוות.
לגופם של דבריך נדמה לי שהבעיה היא בדיוק בפער בין הכתב והמעשה. כל זמן ש"הגישה הרווחת" לא מגובה בכתב ואנשים ממשיכים להעתיק את ההלכה הכתובה מספר לספר, השינוי הוא הפיך ותלוי בפעילותו הנמרצת של קנאי זה או אחר. היום אין פוצה פה ומצפצף, ומחר יפצו וגם יצפצפו. כל מיני ליברלים מנסים להשלות את עצמם שדיני מורידין ולא מעלין למיניהם, כמו גם דינים מסוימים לגבי גויים, הם אות מתה בשו"ע וברמב"ם. לעניות דעתי הם עלולים לגלות שטעו טעות מרה.
כתבתי פעם דבר דומה לגבי קהילות חרדיות מתונות/מודרניות כאן:
משום מה נדמה לי שפעם ניסיתי לפתח דיון בנושא (כתוב מול נהוג), אבל אינני מוצא אותו.
תוקן על ידי שנרב_נ ב- 01/10/2007 0:08:16
נשלח ב-1/10/2007 19:51
(א) מי שלא אכפת לו מההלכה, מה אכפת לו מה פוסק הרב אלישיב עבור אלה ששומרים אותה (את ההלכה)? ירצה - יישב שבעה, לא ירצה - לא יישב, ירצה לשבת שמונה - יישב שמונה.
(ב) מי שלא אכפת לו מההלכה - למה שלהלכה יהיה אכפת ממנו?
(ג) ולכל אלה שיענו במטבע השחוק של "פילוג העם" - למה תמיד זה שיקול המונח רק לפתחי האורתודוקסיה? היום "העם" הוא ברובו לא-דתי, אבל "מי היה הראשון" בפילוג העם, החל מראשית ימי האמנציפציה? למה להם היה מותר לצפצף על אחדות העם לטובת ערכיהם הנעלים ואמיתותיהם המוחלטות?
(ד) לא אתעייף מלחזור על ה'קטרום קנסאו' שלי: מי שמחפש את "הפינות העגולות" של ההלכה צריך לדעת שהן עגולות בשני הכיוונים - גם בפינות השמאליות וגם בפינות הימניות. כחלק מן השיקולים הלא-פורמליים יש לזכור ולהזכיר: האורתודוקסיה עדיין נמצאת במגננה. גם זה שיקול.
למען הסר ספק: אינני נוקט עמדה לגבי נכונותה או אי-נכונותה של עמדת הרב אלישיב; אינני בר הכי להתפלמס עימו בדבר הלכה; ברור לי לגמרי שייתכנו עמדות אחרות. אני רק טוען (א) שהעמדה שלו היא בהחלט לגיטימית בספקטרום ההלכתי ו(ב) שמבקריו מן האגף הלא-אורתודוקסי הם בעלי מוסר כפול וחשיבה לא-עקבית.
(בשולי השוליים אעיר, כי גם עמדת החזון איש איננה סלע איתן עבור המקילים: ראשית, כפי שכבר ציין הרב מיכי, יש לה כח שכנוע קטן יותר לגבי 'שנו ופירשו', שהרי אין הם תינוקות שנשבו; ושנית, הציטוט הידוע של החזון איש הוא מחזו"א על יו"ד, ושם הוא נוקט כך, אך בחידושיו המוקדמים יותר על מסכת עירובין הוא נוקט שיש לברר לגבי כל אחד באופן אינדיבידואלי מה טיב התפקרותו ועד כמה יש בה כפירה של ממש ביסודות היהדות; ואכמ"ל).
תוקן על ידי אידך_גיסא ב- 01/10/2007 19:55:37
נשלח ב-1/10/2007 19:57
מיכי,
אין בינינו מחלוקת כלל, אלא רק שאלות של ניסוח. גם אני אמרתי שעשית כאן כדברי ואפילו שיבחתיך על כך (עד כמה ששבחים ממני מועילים במשהו).
בעניין אחד איני מסכימה. אתה כותב - "'לפנים משורת הדין' קיים אך ורק במקום שבו אין דין מחייב". זו הרי סתירה לביטוי ולכל מה שעומד מאחריו. מותר לעשות "לפנים משורת הדין" רק במקום שאין בו "דין"? ברור שלא, אלא שיש לדעת מתי ובמקרה של איזה מפגש בין "דין" לבין מציאות יש לעשות "לפנים" וכו'. זו בדיוק סמכותם של הדיינים ואני מקוה שהם מסוגלים ויודעים להשתמש בה (שלא כמו בימים אותם מבקר ר"י).
נשלח ב-1/10/2007 20:10
אמשלום,
צר לי אבל הויכוח הזה נוגע לעניינים שבעובדה ולא להשקפות עולם או עמדות שונות.
כדי להמחיש זאת, אנא הראי לי דוגמא אחת בכל ספרות המפרשים והפוסקים של מצב בו יש הוראת לפנים משורת הדין שחורגת מהדין לקולא. כלומר מצאי מצב בו הנוהג לפי 'לפנים משורת הדין' עובר על הדין, וכמובן הקפידי להראות שיש פוסק/פרשן מוסמך שמכנה מצב כזה 'לפנים משורת הדין' (ולא 'שו"ע החמישי' וכדו'). לענ"ד לא תמצאי אפילו דוגמא אחת כזו.
לפנים משורת הדין זהו מצב שבו יש מצב מותר מבחינת ההלכה הפורמלית, אך בכל זאת ראוי שלא להיכנס אליו. כגון אכילה גסה, או בעילות מרובות מדיי וכדו' (ראי דוגמאות ברמב"ן ריש פ' קדושים ועוד: נבל ברשות התורה). מצב בו יש הלכה פסוקה ואת חושבת שיש לנהוג בניגוד אליה ('צדיק שלא ברשות התורה'. או 'עבירה לשמה') אכן יכול להיות קיים, אבל זה לעולם לא נכנס לקטגוריה של 'לפנים משורת הדין'.
עד כאן העובדות. מכאן אפשר להתחיל להתווכח או להסכים...
_________________
מיכי
נשלח ב-1/10/2007 20:16
[איד"ג,
לא סביר לי שדבריך מופנים אלי, כיוון שאיני מזהה עצמי בתוכם כלל, אולם רק לשם הסרת ספק -
א. אין לי שום בעיה עם הפסיקה הספציפית, כיוון שהיא אינה מחייבת אותי (במובן הצר של "חיוב", קרי - מה עלי לעשות מחר בבוקר). גם דברי באשכול זה אינם מופנים כלפי פסיקה כזו או אחרת אלא כלפי מה שאני מזהה כתהליכים בעולם ההלכה, שנוגעים לי כיהודיה וכאישה דתיה.
ב. האם להלכה לא אכפת מהכל ומכולם? (לפחות במקומות בהם זה נוגע למי שאכפת לו מההלכה)
ג. אני לא חושבת שתצליח לתפוס אותי משתמשת בביטויים נרגשים בעד "כלל ישראל", או לחילופין בחרדה מפני "פילוג העם". שניהם זרים לעולמי ומעוררים בי אי נוחות גדולה. הם גם לא מהווים שיקול בבחירותי (וגם לזה יש מחיר, וראה ד').
ד. אני מסכימה בהחלט. מי שרוצה עיגולים צריכה להבין שיש לזה מחירים (בדיוק כמו מי שרוצה זוויות). גם מי שמבקשת להדגיש את השיקולים ה"בלתי פורמליים" צריכה להבין שיש לזה מחיר (וכנ"ל לחובבת הזוויות).
לגבי הסיפא - דוקא אלה שמדברים על "דרכי שלום" או "חילול השם" וכו' יוצאים מנקודת המוצא של מגננה אורתודוקסית או חרדית מול העולם. ייתכן שאתה חלוק עליהם בדרך, אבל קשה לי להאמין שאינך רואה שהם רואים את העולם מאותם המשקפים שלך (אגב, גם על הצורך במשקפים האלה איני חולקת).]
נשלח ב-1/10/2007 20:20
אמשלום,
למען הסר ספק, רק טענה (ד) הייתה מכוונת אלייך.
לגבי (ב): המונח "אכפת לה מ..." איננו במשמע של "מתייחסת אל..." אלא במשמע של "מתחשבת ב...".
