ישראל סגל - החידה

ישראל סגל היווה מאז ומעולם איזשהי דמות מסתורית בשביל החרדי הממוצע.

פונביז'ר, מהאריות שבחבורה, מטובי הבחורים. בני חבורתו עומדים כיום בכותל המזרח של נושאי המשרות התורניות בעולם התורה. רק מהוועד שלו יכולנו למנות כארבעה ראשי ישיבות מובילות, ועוד כ- 10 - 15 רמי"ם בכירים. משיבים ומשגיחים. עולם התורה פרח רבות והתפתח בזכות הכוחות ההם.

אז מה, בשם אלוקים, גורם לאדם לעזוב את הכל, לזנוח את מה שנתפס כתכלית התגלמות האידיאלים הישיבתים עלי אדמות. עוה"ז ועוה"ב גם יחד, כבוד וכסף, סיפוק והפריה אינטלקטואלית, הרבצת תורה. פיסגת השאיפות של כל בחור ישיבה באשר הוא. למה הוא עשה את זה??

פעם ישבתי עם אחד מחברי הועד ההוא. אדם שהיה חבר חדר של ישראל. הוא טען את התשובה החרדית הקלאסית: הכל תאוות. הוא סיפר שהם היו רואים אותו נוסע לימים שלמים; נעלם. השמועות דיברו שהוא נצפה בחוף לנודיסטים ליד אילת. על פתקים שהם היו מניחים לו בתפילין וזה נשאר כך ימים שלמים; על אדם תאותן ובהמי שחיסרון אישה בחים הישיבתים הוא זה שגרם לעזיבה הפתאומית והקשה.

אולי. אי אפשר לפסול את האופציה הזאת. גם אי אפשר לפסול את האופציה של מצב משפחתי מורכב ומסובך. אבל עדין לא נחה דעתנו. אנחנו עדין מתקשים: למה זנח ישראל סגל חיי עולם וקידש חיי שעה.

תוקן על ידי - NOYAIR - 30/09/2007 14:24:46

אין לי מושג על ישראל סגל, לא הכרתי אותו.
<אז מה, בשם אלוקים, גורם לאדם לעזוב את הכל, לזנוח את מה שנתפס כתכלית התגלמות האידיאלים הישיבתים עלי אדמות. עוה"ז ועוה"ב גם יחד, כבוד וכסף, סיפוק והפריה אינטלקטואלית, הרבצת תורה. פיסגת השאיפות של כל בחור ישיבה באשר הוא. למה הוא עשה את זה??>
באמת?

_________________

בעל בעמיו,

אנא הסבר את כוונתך לפשוטי העם?...

האשכול הזה הוא כפי הנראה המשך של הדיון שפתח לומד אודות "חינוך בזמננו, וחזרה בשאלה" http://bh.hevre.co.il/forum/topic.asp?topic_id=2280032, השאלה שנשאלה כאן יכולה כמובן להישאל על עוד מקרים רבים של אנשים שעזבו את הדת לאורך הדורות, לצערנו הרב מדובר באוסף מכובד ביותר. יחד עם זאת, ניתן אמנם לטעון שמקרים כמו של ישראל סגל אינם המקרים ה"רגילים" של עזיבת הדת, הוא אכן היה כפי שסופר לבני דורי בחור מבריק ולמדן ויציאתו עשתה רושם גדול. הקושי הגדול בדיון כזה הוא בכך שלרוב אין לנו את הידע הנחוץ בשביל לשער השערות ולבסס הסברים, ברור שכחרדים אנחנו נעדיף לתלות מהלך כזה באי עמידה בפיתויי הרחוב ולא בתובנות עמוקות ובהכרה ברורה ורציונלית ובאמת פנימית כלשהי, בדיוק כפי שחילוניים יעדיפו תמיד לפרש את החזרה בתשובה כתהליך רגשי וחיפוש אחרי משמעות לחיים ולא מבירור נוקב ובלתי מתפשר של האמיתות העומדות מאחורי השקפת העולם הדתי.

את ישראל סגל לא הכרתי, ידיעותי הראשונות אודותיו ניזונו מרסיסי שמועות ומאגדות שנפוצו בזמני בישיבת פוניבז' ומסיפוריו של דודי בן גילו שצעד איתו לאורך שנות ילדותו ובחרותו. בשנים מאוחרות יותר צפיתי פעם בתוכנית טלוויזיה של "טיש ליוצאים בשאלה" בהנחייתו, שם נכחו גם תמר רותם ויוכי ברנדייס ועוד שניים-שלושה חוזרים בשאלה, כל אחד מהנוכחים הציג את סיפור יציאתו. כמו כן קראתי קטעים מספרו "נעילה", המכילים קטעים אוטוביוגרפיים אודותיו. הסיפורים והאגדות אודותיו הציגו תמונה של בחור מבריק ולמדן שהתחרה על מעמדו מול בחור מבריק אחר בשם יגאל רוזן [כיום ראש ישיבת "אור ישראל"], אי הצלחתו בהתמודדות זו גרמה לו למשבר שגרר את עזיבת הישיבה. לפי עדות דודי, ה"משגיח" ר' חצק'ל לווינשטיין ראה בו דמות שלילית ובהזדמנות מסויימת [כמדומני בפורים] הוא נזרק על ידו מהישיבה, משם הוא עבר לתקופה קצרה ל"חברון" ומשם לרבנות הצבאית ממנה סולק בעקבות עישון סיגריה בשבת. בישיבה רווחו גם סיפורים עם גוון רומנטי, על כך שהשידוך של יגאל רוזן עם בתו של ר' ראובן גינזברג נכדתו של ה"משגיח" היה הארוע שהבליט את עדיפותו על פני ישראל סגל, אין לי מושג אם העובדות נכונות ולו רק מבחינת רצף הארועים, [האם השידוך הזה אמנם קדם לעזיבתו?]. ישראל עצמו אהב לספר [גם בתוכנית שהזכרתי וגם בספר "נעילה"]על כך שהיכרותו הראשונה עם תורתו של דרווין אודות האבולוציה ומוצאו של האדם מן הקוף הייתה דווקא מתוך שיחתו עם הרב שך, שהזכיר זאת בשמו של פרויד. לטענתו, יציאתו נבעה מכפירה שנבטה בו בעקבות קריאת ספרות מדעית, וכי הוא מוכן לשמוע כל מי שיוכל להחזיר לו את אמונתו בקב"ה.

בסיפורו של ישראל סגל, הדבר המעניין אותי ביותר נוגע דווקא למערכת יחסיו עם אחיו המפורסם ר' דן סגל. דומני שגם ישראל עצמו ייחס לכך משקל רב, שכן בהזדמנויות רבות הוא דיבר על כך בכאב גלוי, נדמה לי שגם שם ספרו "וכי נחש ממית" נועד לרמוז על אחיו ["יהי דן, נחש עלי דרך"]. שאלת היחס של בני משפה ליוצאים בשאלה היא שאלה חשובה ביותר, הנוגעת לנקודות מבט שונות באשר ליחסי קרובים ואודות התגובה הראויה למהלך זה. ניתן לראות כיצד שאלה זו מטרידה גם כעת את הפורום "בחדרי חרדים" ואת העיתונות החילונית, האם ר' דן יבוא ללוויה? האם הוא ישב "שבעה"? ועוד שאלות מסוג זה.

בצ"כ - העובדה שיש עדיפות לטענה של חוסר עמידה בפני תאות הרחוב אינה הופכת אותה לשקרית באופן אוטומטי.

השאלה הזו מסקרנת גם אותי. אולם אני חושש שאנו מחטטים בתחום שאין רשות לדון בו ובוודאי לא ברבים.

במידה שישראל סגל עצמו דן בכך, אולי אפשר ללמוד מספרו (שכחתי כבר את השם) שהוא סיפור אוטוביוגרפי כמעט בגלוי על עצמו, בה הוא מספר על הישיבה בה מלמד הרב טז...

ובה הוא הדגיש מאד כי בזמן שאחיו נחשב ל"צדיק" הוא זה שנחשב למי "שיודע ללמוד".

אבל עד כמה אפשר לסמוך על הדברים? ובאיזו מידה הם משקפים את הרגעים הראשונים של יציאה ממסגרת ישיבתית ובאיזה מידה את הסתכלותו של האדם המתרפק למחצה על העבר? או שהוא רוצה להציג תמונה מסויימת למדי של העבר הזה?

אך ודאי שניתן לדייק מכאן על יריבות קשה שהיתה בינו לבין אחיו. אם כי אין לדעת אלו פנים היא לבשה ומתי.

לגבי השאלה "מה גרם", הרי הפיתויים האלו עלולים לארוב לכולנו. בין תאוות עריות, בין כבוד שנפגע ותחרותיות יתרה.

לפי מה שקראתי אז ושמעתי אז היחסים המשפחתיים של ישראל סגל לא היו טובים, בלשון המעטה. באיזו מידה זימן זאת על עצמו במעשיו ובאיזו מידה זו היתה תוצאה של תגובה קשה מדי מצד בני המשפחה ואחיו, איך אפשר לדעת?

אמנם מצאנו בגמרא שכאשר נפטר אדם, והיה צד ליראי השם לחשוב שסיבבו את מיתתו, בחנו את עצמם וחיפשו במה לחזור בתשובה.

אני משער שבני המשפחה החרדיים מנסים עתה, יותר מתמיד, לשאול את עצמם אם נהגו נכון, ואם תגובה כלשהי יותר אוהבת או אולי להפך היתה יכולה לשנות.

ואלו דברים שאין להם שיעור, וגם אם יש מקום ללמוד כיצד יש לנהוג בפורשים, אסור לו לאדם לענות את עצמו בהרהורי ספק יותר מדי.

בכל מקרה, רק מי שיודע את העובדות יכול לנסות להציע הסבר. וכאמור, כמדומה שאין מקום לפירסום כזה גם אם הוא היה אפשרי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

אולי שונאים אותו ומצאים עליו לעז- מכיון שהוא העיז לעשות מה שהרבה אחרים לא מעיזים.

_________________

מה יש לדבר? קוראים את הספרים שלו ומבינים הכל.
שני האחים הקצינו לשני קצוות כתוצאה מסיפור משפחתי קשה. פסיכולוג טוב היה חוסך הרבה כאבי לב, כמה ספרים מהמדף הישראלי, ואולי גם מות בטרם עת. אלא שלא נהג הדבר בקרב גוברין יהודאין דאז, וחבל.
באמת לא ראוי לחטט בזה בפורום נכבד זה, גם לאחר שהנ"ל חשף את הכל בספריו. אנו מצווים לשמור גם על כבודם של המתערטלים ברשות הרבים.


רבקה יפה ניסחה זאת היטב, במאמר ביקורת על 'וכי נחש ממית':

"באתי לקרוא ספר, ונקלעתי לריב משפחתי קולני, שבו אחד הניצים מגייס אותי בכפייה לצידו, מושך בכתפי ואינו מרפה... מתאר את בני משפחתו בכיעורם: עיני אמו שקופות כמדוזה, בילדותו אהבה רק את אחיו וניסתה לגרום לו כוויה, אביו קמצן חולני שמסריח מדגים מתים, אחותו חסרת אופי ואדישה אליו לאחר שהוא היה כה טוב אליה בילדותם, ואחיו. אחיו רשע מכולם, סדיסט ערל לב ששונא אותו ומתעלל בו כל חייו. עיוורונו של סגל למציאות המורכבת בא לידי ביטוי אירוני כשהוא קובל כלפי אחיו, 'מה כבר יש לי איתו, הרי הוא לא קיים בכלל מבחינתי'... ספר שלם הוא כותב בגלל מה שיש לו איתו, ואינו רואה.

קצת חבל לי שיושבי הפורום הנכבדים, פירשו את השאלה כאילו הנושא העומד על הפרק הוא רכילות זולה, כעין זריקת אבן אחר הנופל, עדת נשרים העטים על הפגר ; לא זו הייתה כונתינו.

היטיב בן ציון כהנא לומר בתארו את האשכול כאן כהמשך לאשכול השכן על היוצאים בשאלה. הוא גם איבחן את ההבדל הקטן שישנו: כשישראל סגל התפקר זה היה מאורע היסטורי; זה כמו שהיום יתפקר אחד מטובי ישיבת פונביז'.  לא בגיל הנעורים, לא ביש"ק, לא בתור ילד צעיר. בחור בוועד חמישי, אחד מהמצויינים ומהמוכשרים - פתאום מוריד את הכיפה.

ישראל סגל זה שם שמעסיק את כל בני הדור ההוא. מה היה, איך היה, למה היה. תהליך התפקרותו הוא פצע שמדמם עד היום בחברה הפונביז'אית.

אין אנו באים לחתור לאמת היסטורית. לא נחוץ לנו מידע שיאמת את הדברים. אנו רק משערים השערות, ובאמצעותם להגיע לחסרונות הישיבה או המשפחה. חסרונות ברמה כזאת שגם בחור כמו ישראל סגל, במצב כמו ישראל סגל - מתפקר. במובן הזה אנו ממשיכי דרכו של אליזד באשכול השכן. אבל אנחנו מצביעים על סוג אחר של חסרונות: חסרונות שגם בחור המוצא סיפוק בחיים הישיבתיים יוכל להתפקר, גם בחור מוכשר ומוצלח.

לא באנו לרכל על ישראל סגל; באנו לחקור מה ישראל סגל מייצג.

נואייר

סליחה שלא הבנתי את השאלה וכתבתי באופן שנראה כאילו אני מבקר את השאלה.

לגבי עזיבתו, נדמה לי, ממה שאני זוכר מהספר הסמי אוטוביוגרפי שלו, שהוא פשוט רצה בתענוגות חילוניים. אבל אולי איני זוכר כבר את כל הספר?

זה מעורר את השאלה כיצד להתמודד עם רצונות כאלו. וזו אכן בעיה קשה. לדוגמא, עצם הדיון בנושאים כאלו מעורר אותם, ולכן קשה מאד או בלתי אפשרי לדון בהם בפומבי לפני בחורים. ואולי צריך למנות מי שבחור יוכל להתייעץ איתו בכל זה באופן פרטי - אבל צריך שאותו אדם יהיה ראוי לתפקיד זה ולא להפך.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

נוייאר

לפני מספר שנים עזב אחד מטובי הבחורים בבריסק את הדת, נדמה לי ששמו היה נוסבוים. גם אז שחו הכל בסיפור ובמה שמאחוריו, אלא שעולם הישיבות גדול יותר, ולמרות התדהמה הגדולה, שקע הסיפור לבסוף. (וכמובן שאפשר למצוא חילוקים נוספים בין סיפורו של ישראל סגל לסיפור הזה).

נדמה לי שחלק מהתדהמה מקורה בחשיבה שהצלחנו להכרית את יצר הרע לגמרי. אמנם, לא כולם נשרו מחמת יצר הרע. אבל אנו רוצים לחשוב שכולם לא נשרו מחמת יצר הרע. אלא לכל אחד סיבה צדדית המיוחדת לו (וכמו שהגדיר אליזד במדוייק, אנו שמים לכל אחד כותרת, ההוא מהמשפחה הגדולה במיוחד, ההוא בן של וכו'). וזה לא בהכרח נכון. ייתכן שחינוך חכם ומוצלח מאוד יכול למנוע 99% מהנושרים. אבל לא ייתכן שאת כולם.

שאלת שנוייער ממש מתמיהה אותי. הנחת השאלה היא שהלא כל הקריירה היתה לפניו, הרי מובטח לו קריירה חשובה באליטה התלמודית שלנו כיצד עזב את הכל. איני בקי כלל בתולדות ימי חייו של ישראל סגל, אך ההנחה שמאוחרי השאלה מתמיהה, למה עזב קריירה התורנית לקריירה חילונית? כלום קריירה תורנית אמורה להחזיק מי שאמור באמת להיות מגדולי ראשי הישיבה?

קשה לדעת נבכי הנפש של כל אחד ואחד, אך באמת קשה לדעת מה הופך אדם לעוזב את הדת, כאשר הוא מחליט לעבוד את הצד השני בכל המשברים שמלווים בכך, שהרי הטענה השדופה שפלוני אלמוני עזב בגלל תאוות הרי אינה תופסת, שכן כלום חסר הרבה שהם חוטאים בכל סוגי העבירות ובכל זאת הם טוענים שאהבתי את אשתי החרדית ואת האדונים החרדים, בדמות הגדולים, הבקהילה, המשפחה והחממה הביתית?

למה אצל אדם מסויים זה מגיע לנקודת אל חזור, הוא שובר את כל הכלים ואצל אדם אחר הרי למרות כל חטאיו עדיין נותר במסגרת חרדית?  (וכמובן שיש שיטענו שמוטב להיות חילוני מוחלט מאשר חרדי חוטא בכדי לשא יזהם חלילה את האוויר הטהור ושלא יהי' בבחינת חוטא במסתרים. כך לפחות כיום הרוח השולטת ביהדות החרדית הארצישראלית הבני ברקית). אין לדבר הסבר מניח את הדעת כלל. ממכרים קרובים אני מכיר הרבה בחורים שהיו פושרים וקלים שהיו עסוקים במין השני ובכל הדברים הגסים ובוודאי הייתי אומר שהם הראשונים לעזוב, אך למרות הכל נותרו ובנו בתים נאמנים בישראל,  ומאידך היו בחורים שהיו ממש שקועים בתוך ד' אמות של היהדות , שפשוט עזבו וטרקו את הדלת. ועד היום הדבר נבצר מבינתי למרות ששאלתי את האחרונים למה עזבו? ולא היו להם שום סיפורי בלהות שאליזד מספר, ובכל זאת  טענו בשבל מסויים היהדות חדלה לדבר אליהם, לפתע המושגים הכה קדושים ומשמעותיים עבורינו, התנדפו והתרקנו. כמובן יכולתי לטעון שתאוות בשרים היא היא הסיבה, אך הרי מכיר אני חרדים השקועים בתאוות בשרים אך בכל זאת מצות סוכה ולולב מאד חשוב וחיוני  להם, זה פשוט מצוה שהם קשורים אליה בעבותות אהבה ואין אצלם סתירה לעובדה שבגלל תאוותם הם יעברו על חיבי כרת ומיתת בית דין. ולמה בצד השני יש כאלו שפשוט מסתכלים על רצועות התפלין כחבלי התליין ורצועות חובלים ואילו אחרים, גם בעלי תאווה, מסתכלים על כך כחבלי הצלה כקשר יחיד להקב"ה למרות חטאותיהם. כלום יש הסבר לדבר? לדעתי אין.

בשאלת פותח האשכול טמונה הנחה אנכרוניסטית. מי שקורא קצת בכתבי מנחם פרידמן מסיק שבימים ההם לא התפלאו על מי שיוצא, אלא על מי שנשאר. עצירת הסחף היא הפלא הגדול שחוללה החרדיות, והיא הצליחה עד כדי כך, שבימינו מרימים גבה על כל יציאה בשאלה. 
צריך לזכור כי המציאות הבסיסית של החברה המודרנית היא חילון, כמובן עד לשנים האחרונות עם בואו של גל הרוחניות על החברה המערבית, (זה שבביצתינו הקטנה זוכה משום מה לכינוי 'חזרה בתשובה'). 

_________________