בס"ד
מוקדש למאיר, הפעוט בן השבועיים שבבואו הביא שמחה כה רבה לכולם!
השתקפות פרק מס' 27
" אממ...היי" הוא אמר בביישנות, מרגיש את לחייו מסמיקות.
" היי" אמרה גם היא ושתקה.
" אני מצטער על זה שהתפרצתי בצורה כזאת.. לא ידעתי שיש מישהו בבית. פשוט סבתא שלך אצלנו והיא ביקשה ממני לענות לטלפון ולהביא לה תרופות.." אמר במהירות כמעט בולע את המילים.
" כן, אני יודעת"
" מה זאת אומר- את שמעת?!" הוא שאל, מייחל בליבו שהתשובה תהיה שלילית.
" כן. שמעתי" אמרה בלי להניד עפעף.
"מאיזה חלק התחלת להקשיב?" שאל, ליבו פועם במהירות.
" מהחלק החשוב. השידוך שלי". דמעה בודדת נשרה מריסיה.
יוני השפיל את מבטו, נבוך. מתפלל שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותו.
" תודה על ההתחשבות...". אמרה וחיפשה את עיניו שבינתיים התרוממו למעלה, מעוּדדות.
" באמת?"
" כן. באמת" אמרה כשחיוך קטן הופיע על פניה.
הוא חייך בהקלה, מנסה להתעלם מליבו שדפק בחוזקה.
שירה הביטה בו בריכוז, מנסה לעצור את המילים שעמדו לצאת מפיה, אך לשווא.
" אתה יודע.. למרות מה שתה חושב.. הייתי שמחה אם היינו מנסי-" התחילה לומר אך נקטעה על ידי דיבורו המהיר.
"סבתא שלך מחכה לתרופות שלה, אז.. להתראות" אמר ואחז בקופסת התרופות בה הבחין לפני מספר שניות, כשניסה למצוא נושא שיחה אחר.
*
הדלת נטרקה מאחוריו. מותירה אותו חסר נשימה, נשען על הקיר בחדר המדרגות. מחשבותיו התערבלו במוחו. הוא לא האמין שזה מה שהיא ניסתה לומר לו. אבל עכשיו לא היה לו את הזמן לשבת ולחשוב על זה כמו שצריך. הוא הסדיר את נשימתו ונכנס בצעדים מהירים לביתו.
" אוי, תזכה למצוות יוני. תודה רבה. ודרך אגב מי היה בטלפון? משהו חשוב?" שאלה גברת ברמן.
" אין בעד מה. השיחה הייתה מאחת בשם חדווה. היא אמרה שזה לא דחוף ושהיא תתקשר אליך יותר מאוחר" אמר ונמלט לחדרו.
כשנכנס לחדר לא טרח להדליק את האור או להוריד את החליפה שלבש לפני שנשכב על המיטה באפיסת כוחות. אבל למרות עייפותו הוא לא נרדם. מוחו עסק כל הזמן במחשבות על מה ששירה התחילה לומר. הוא ניסה לשכנע את עצמו שוב ושוב שאין היא התכוונה לכך שהם יצאו באמת. וחוץ מזה גם אם כן, כיצד יוכל לצאת עם אותה אחת שהייתה מאורסת לאחיו התאום? האם זה לא נחשב בתור בגידה בזכרו של דודי?
המחשבות איימו להטביע אותו ביגון, הוא התהפך במיטתו בתקווה שיירדם ולו רק לכמה דקות כדי שאותן מחשבות תיפסקנה. האוויר הקריר של שעת ערב מאוחרת זו נכנס מבעד לחלון חדרו והפיח בו רעננות. למול עיניו עמדה שירה כשם שעמדה לפניו לפני כמה דקות, עם עיניה האדומות וגבה השפוף. רגש מוזר עלה בקרבו כשנזכר בדמותה. אבל באותה מהירות שהופיע הרגש יוני העלימו, מנסה למחוק כל זכר ממנו.
*
שירה עמדה במקומה מנסה לסדר את מחשבותיה. ניסתה להבין מדוע היא התחילה להציע לו בכל זאת לצאת לפגישה, שהרי אין כל סיבה הגיונית לכך. ' אני לא מרגישה כלפיו כלום' ניסתה לשכנע את עצמה אך לשווא. היא ידעה שבכך היא מהתלת אך ורק בעצמה. היא התיישבה בכבדות על הספה הקרובה, מנסה כעת לאחר שהודתה בינה לבין עצמה שהיא מרגישה משהו כלפי יוני מהו פשר אותו רגש שמתעתע בה כל כך. אבל לפני שהחלה בכך תחושת העלבון צרבה אותה, במחשבותיה עלתה הצורה בה יוני העביר בחדות את נושא השיחה כשדיברה איתו על פגישה. כיצד תוך מספר שניות הוא נעלם, ברח.
תחושת העלבון הולידה כעס שרק גבר משניה לשניה. כיצד הייתה יכולה להיות כה נאיבית ולהציע לו את ההצעה המגוחכת הזו? היא קמה ממקומה בהחלטיות, מגרשת כל מחשבה עליו מראשה. היא ניגשה צעדים נמרצים לעבר המזוודה אותה הביאה והחלה לפרוק אותה בחדר המיועד לאורחים.
נדמה היה שהחדר לא השתנה כלל מאז הפעם האחרונה בה ביקרה את סבתה. כאילו שחיכה לה מאז ביקורה האחרון, שומר בחובו את אותו ריח מתקתק ומסתורי. כשהוציאה את הפריט האחרון מהמזוודה שמעה את דלת הכניסה נפתחת וליבה קפץ בקרבה. לרגע חשבה שהוא חזר כדי לראות אותה, היא מיהרה לעבר הכניסה בציפייה. אך התאכזבה קלות משראתה את דמותה של סבתה שקיבלה את פניה בחביבות מוכרת.
" שירוש, איזו הפתעה נעימה! מתי הגעת?" אמרה גברת ברמן וניגשה לחבק את נכדתה.
" הגעתי לפני כמה דקות. מה שלומך סבתא?" אמרה והחזירה לסבתה חיבוק.
" ברוך ה' הכל בסדר" אמרה וחייכה חיוך מסתורי. " אני מקווה שאת נשארת כאן מעט כדי לארח לי לחברה..." הוסיפה בחיוך.
" אני אשאר גם לשבת" אמרה והתיישבה על אחת הספות.
" יופי. שירה... אני מאוד מעריכה את זה שהגעת לכאן למרות שקשה לך".
" זה בסדר. לא היה טעם לעצור את הכל. חייבים להמשיך הלאה.
" כן... להמשיך הלאה" אמרה ולא פירשה.
*
רוחי ליצמן עלתה במדרגות הכל כך מוכרות לעבר הבית שאותו עזבה לפני שבוע וקצת. היא פתחה את הדלת וחיפשה בעיניה מישהו מבני משפחתה.
" אמא?" היא קראה וחיכתה לתשובה.
" כן... רוחי אני תולה כביסה אני כבר מגיעה". אמרה וכעבור שתי דקות ניצבה בפתח הסלון וחיבקה את בתה.
" איפה כולם?" רוחי שאלה לאחר שהבחינה במבט מודאג בעיניה של אמה.
" הקטנים כבר ישנים, אבא יתעכב מעט בישיבה, והתאומות שוב לומדות למבחן כלשהו".
" ושירה?"
" שירה נסעה לסבתא לסוף שבוע".
" לכן את מודאגת... את חוששת שהיא תפגע להיות כל כך קרובה לבית בו הוא התגורר?" אמרה בהבנה.
" כן... היא כל כך עדינה, אני חוששת שהיא תחזור באותו מצב בו היא יצאה מכאן".
" אמא, אין לך מה לדאוג. שירה חזקה. היא תתגבר על זה. רואים עליה שהיא כבר מרגישה יותר טוב" אמרה תוך כדי שמזגה לעצמה כוס מים קרים והתיישבה על אחת מספות העור שבסלון.
" אולי... אבל לעיתים עולה בי התחושה ששירה בכלל לא רוצה להתקדם הלאה. כאילו היא חוששת שאם תתקדם תפגע בזכרו של דודי... אולי היא מרגישה שזה סוג של בגידה להמשיך הלאה".
" יכול להיות. אני לא מבינה למה זה היה צריך להתרחש דווקא במשפחה שלנו, דווקא לשירה..."
" רוחי לא מדברים כך. עלינו לקבל הכל באהבה, גם את הרע וגם את הטוב"
" את צודקת, אבל עדיין...
אני מעריצה את שירה על האופן בו היא התמודדה עם זה... הם היו יכולים להיות זוג כל כך חמוד... חבל שאין עוד דודי אחד איפשהו..." אמרה וחיוך קטן על שפתיה.
" האמת היא שיש אחד כזה..." אמרה חנה בפיזור נפש.
" מה? למה את מתכוונת?" שאלה רוחי בתדהמה.
" לא, אני לא מתכוונת שיש עוד דודי, אלא סוג של... מישהו שדומה לו..."
" אני עדיין לא מבינה למה את מתכוונת..." אמרה בבלבול.
" לדודי יש אח תאום. דומה לו כמו שתי טיפות מים".
" מה?! איך לא ידעתי מזה עד עכשיו?" שאלה מופתעת.
" גם אני גיליתי רק לפני כמה ימים. הוא היה בחוץ לארץ כמה שנים, ועכשיו הוא לומד בישיבה של אבא".
" אני לא מאמינה... כמה הפתעות בבת אחת".
" גם אני הגבתי כמוך. הוא היה בסעודת שבע הברכות שלך לפני יומיים. ראיתי אותו אז, מדהים עד כמה הוא דומה לדודי".
" אולי זה סימן..." אמרה רוחי ספק לעצמה ספק לחלל החדר.
" סימן למה?"
" לא חשוב. אני מבינה את עצמי" אמרה וכבר תכננה בראשה את השיחה שלה עם שירה.
*
שקט שרר בביתו של יוני, אמו כבר פרשה לחדרה והוא נשאר אפוף במחשבות בניגוד לרצונו. עיניו שוטטו בחדר מחפשות אחרי דבר מה שיסיח את דעתו. עיניו נפגשו במחשב הנייד שלו שהיה מושבת כבר כמה חודשים והעלה אבק. הוא פתח אותו בזהירות נזכר בפעם האחרונה בה השתמש בו. באותה פעם שדודי הודיע לו על אירוסיו. נזכר בכך כיצד לא פתח אף אחד מהמיילים ששלח דודי ובהשגחה פרטית את האחרון פתח משום מה.
יוני לחץ על מקשי המקלדת במיומנות, שם משתמש, סיסמא. כולם כבר היו שגורים בפיו. חיכה בסבלנות שהדף ייטען. שורה של מכתבים שלא נקראו נפרסו למול עיניו. כולם מאותו אדם, מדודי. ביד רועדת הוא לחץ על אחדים מהמכתבים ללא סדר מסויים והתחיל לקרוא כשהדמעות מטשטשות את ראייתו.
" יוני
אתה כל כך חסר לנו כאן, לי ולאמא. במיוחד לי. לו רק יכולתי לדעת את מיקומך כדי שאוכל לנסוע אליך אבל אתה העדפת לשמור את זה בסוד ממני, ואני מכבד את החלטתך. אני מרגיש חלל חסר בתוכי, כבר אין לי מישהו קרוב לספר לו את הדברים העוברים עליי...."
*
" יוני,
למה אתה לא עונה לשום מכתב? אני כל כך מתגעגע.... אני זקוק לך יותר משאי פעם הייתי צריך... אתמול היה אחד הימים המאושרים בימיי, אחרי שחשבתי שאין עוד תקווה, הופיעה התקווה הפרטית שלי. שירה. הבחורה הכי מקסימה שאי פעם פגשתי..."
*
" יוני,
החלטתי, אני מציע לה היום נישואים. למה אתה לא איתי ברגע הכי חשוב?... אני בטוח שהיא הייתה מוצאת חן גם בעיניך..."
יוני הפסיק לקרוא את המכתבים, את המילים, את הרגשות. תחושת מחנק הייתה בגרונו. הוא כיבה את המחשב ויצא בריצה למרפסת כדי לנשום מעט אוויר נקי.
*
שירה ישבה במרפסת, בפינה חשוכה שהסתירה אותה מעיניים זרות. ללא אזהרה נשמעה מהדירה הסמוכה חריקת דלת מהירה שבישרה על יציאתו של מישהו למרפסת. היא הרימה את מבטה בחשש, עדיין נסתרת בינות לצללים וראתה את יוני נשען על המעקה כשמבט טרוד בעיניו. כה קרובה הייתה אליו ועם זאת כה רחוקה. היא המשיכה להביט בו, מבטה נדד ללחייו שנצצו מדמעות. ליבה יצא אליו, אבל ראשה הוא זה שפקד עליה להישאר במקומה ולא להיחשף בפניו.
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
קשה לנו לחכות...................
אוהבימ'ותך!!!
