| נשלח ב-11/10/2007 14:25 |
 |
| |
חשבון השמיטין
שמעתי לאחרונה שעור בענין חשבון השמיטין, והתחלתי לתהות על מידת בטחוננו שאכן השנה היא שנת שמיטה.
בגדול, הכל בנוי על ההנחה ששנת החורבן, 69-70, היתה מוצאי שביעית, כלומר שנת 68-69 היתה שביעית. זה מגיע מכמה גמרות שלפחות חלקן בנויות על ההנחה שהתחילו לספור לשמיטין לאחר שחזרו מגלות בבל והבית נחרב 420 שנה מהקמתו. זוהי כידוע הנחה מפוקפקת טובא לאור מאה וששים השנים, בערך, שחסרות לפי זה לתקופת מלכי פרס.
מעבר לזה הרמב"ם מסתמך על מסורת בני א"י. קשה לדעת מה תקפה של מסורת כזו בשעה שהיו בודאי הפסקות ביישוב הארץ כמו לדוגמה בתקופת הצלבנים, וגם כשהיו בה יהודים לא ברור אם היו ביניהם עובדי אדמה ואם הקפידו על שמירת שביעית.
והנה גיליתי באינטרנט מאמר של אסף, בו הוא מספר כי
" יוחנן הורקנוס צר על מבצר דגון - שהתבצר בו תלמי הורג אביו - זמן רב, אך הנה הגיעה שנת השמיטה, ש"היהודים חוגגים ושומרים אותה כיום השבת", ויוחנן הורקנוס הפסיק את המצור (קדמוניות, י"ג, ח, א)."
כעת, ויקיפדיה מספרת לנו שיוחנן הורקנוס עלה לשלטון בשבט של שנת 134 לפני הספירה, כאשר תלמי רצח את שמעון. הוא יצא, כנראה מיד, מיד לצור על אותו תלמי, ולאחר שנמלט תלמי,
"בסמוך לאחר מכן שלח אנטיוכוס סידטס את צבאו ליהודה, במטרה לכבוש אותה. יוחנן נאלץ להתבצר בירושלים אשר אנטיוכוס צר עליה בראש צבא רב. בתמורה למסירת בני ערובה, לכסף ולהבטחת נאמנות, סר אנטיוכוס מעל העיר (132 לפנה"ס)"
זה אומר ששנת השמיטה חלה, כנראה, בשנת 133 לפני הספירה ולא יאוחר מ 132. לעניות דעתי אם העובדות האלו נכונות חשבון השמיטין שלנו שגוי ובגדול.
האם מי מחברי הפורום יכול להעיר על מידת האמינות של הנתונים הללו (יוספוס, ספר חשמונאים)??
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2007 14:34 |
|
| |
שנרב
הדברים עתיקים.
בקדמוניות יש כמה נתונים המאשרים את חשבון השמיטין לפי רבי יהודה שלא מנו יובלות.
הרמב"ם לא סמך על מסורת בני א"י אלא על מסורת הגאונים, ואין כל קשר למלכות פרס משום שהגאונים קבלו דווקא שבימי בית שני מנו יובלות לקדש שמיטין כדעת חכמים אאל שמנייננו מתחיל מהחורבן מחדש.
לדעת הרמב"ם הדבר היחיד שמעניין אותנו הוא מתי חרב הבית ומשם אנו מונים. אין לזה ענין האם הבית חרב במוצאי שביעית או לא משום שחשבוננו חשבון חדש הוא.
מי שחולק על הרמב"ם הוא רש"י שמקדים את החורבן בשנה ואף בדבריו יש סתירה בין ע"ז ט לערכין.
הרלב"ח בסוף השו"ת כתב קונטרס נפלא על הענין, מומלץ.
-------
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2007 14:48 |
|
| |
ימי
לא הבנתי. אם יסוד החשבון הוא חורבן הבית, אז צריך לדעת איזו משנות השביעית היתה שנת החרבן, לא?
ואת זה אפשר לדעת או על ידי מסורת, או כפי שיש בכמה גמרות על ידי חשבון המבוסס על זה שהיתה התחלה אחרת 420 שנה קודם, וזוהי הנחה שאפשר לפקפק בה.
מיוחנן הורקנוס הנ"ל יש לנו לכאורה "עוגן" המראה ששנת 68-69 לא היתה שנת שמיטה, אלא אם כן נניח שהיו בדרך יובלות שלא נמנו במנין השמיטין. כלומר צריך שתי הנחות: שיובל נהג בבית שני, וששנת יובל אינה עולה במניין השמיטין.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2007 15:23 |
|
| |
רמב"ם שמיטה ויובל פרק י הלכה ה אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובל; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת חמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן. וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה שהוא קבלה.
כלומר, לדעת הגאונים, בימי בית שני מנו יובלות לחשבון ומהחורבן החל מנין חדש. לכאורה הוא אינו מתחשב כלל במה שהיה קודם.
אמנם הראשונים נקטו שיש רצף ואכן החורבן היה במוצאי שביעית ומשם אנו מונים.
אך שנת השמיטה לדעת הרמב"ם לא היתה שנה לפני החורבן אלא שנת החורבן שהיא שנת 69/70 לסה"נ ומה שנאמר בגמרא שמוצאי שביעית היא שנת החורבן פירושו ששנה ראשונה שהחלה לאחר החורבן היא מוצאי שביעית. ראה שם ברמב"ם.
רש"י חולק וסובר ששנת 68/9 היתה שביעית. אנו נוהגים לפי חשבון הרמב"ם ובתוספת מה שקיבל את דעת הגאונים שלא למנות יובל.
-------
מאיר
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2007 17:04 |
|
| |
מאיר,
לא הבנתי את טענתך. הרמב"ם כותב שהתחילו למנות מהחורבן עצמו, אבל מניין לך שאין לכך רצף עם השמיטות שהיו. שנת החורבן היתה שמיטה, ולכן החלה למנות ממנה והלאה. כלומר לא החורבן קובע אלא השמיטה קובעת. אלא שמהחורבן לא מנו יובלות אלא רק שמיטות.
ולשאלת האשכול עצמו,
הרמב"ם עצמו אומר שבחשבון יוצא לו שהמסורת שלנו שגויה, ובכ"ז המסורת היא עמוד חזק בהוראה ולכן יש ללכת איתה. השאלה היא האם הוא מתכוין שהמסורת כנראה צודקת, ולכן על אף הקושיות הטעות היא אצלנו? או שמא המסורת אינה צודקת, שהרי מתמטיקה היא בלתי ניתנת להפרכה, אבל בכל זאת המסורת המוטעה גוברת על החשבון המוצדק, ויש ללכת אחרי המסורת? ובודאי בשאלה של קביעות הלוח, שעליה נאמר 'אתם' אפילו שוגגים ומזידים.
ואם הפירוש השני נכון, אזי גם קושייתך אינה נפ"מ לדינא. אגב, גם לפי הפירוש הראשון זו אינה קושיא, שהרי לפי פירוש זה יש ללכת אחרי המסורת מפני שהיא הצודקת והקושיות אינן אלא טעות שלנו.
_________________
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2007 17:59 |
|
| |
ראו מאמרו של אסף כאן
http://www.daat.ac.il/daat/shmita/sikumim/asaf.htm
לענייננו, יש לו מקורות רבים על שמיטה בימי בית שני, אבל למיטב הבנתי הוא לא מביא שום מקור ליובל. אם לדוגמה יוליוס קיסר חותם הסכם שפוטר את היהודים ממס בשמיטה, יובל חייב להיות מוזכר בכזה הסכם, ואינו. יובל הוא דבר דרמטי מאד: קרקעות חוזרות לבעליהן, עבדים משתחררים - ואני מתקשה להאמין שכזו דרמה לא זכתה לשום אזכור, בעוד שהשמיטה נזכרת כמה וכמה פעמים גם אצל יוספוס, גם בספר מכבים וגם בכתבים של יוונים ורומאים.
(כמובן, אינני בקיא במקורות הכתובים על התקופה הזו לכן יכול להיות שאני טועה ושיש אזכור ליובל. הסתמכתי על מאמרו של אסף)
לכן נראה לענ"ד שהיסטורית לא נהגו יובל בימי בית שני. וכעת יש שתי אפשרויות:
א. יובל לא נהג כלל וספרו שבע שנים משמיטה לשמיטה. אז יוצא שאם נאמין לסיפור על יוחנן הורקנוס, חשבון השמיטה שלנו מוטעה לגמרי (כלומר לא סתם הפרש של שנה אלא השמיטה האמיתית היא בערך בשנה שלישית-רביעית שלנו).
ב. אפשרות נוספת היא לומר שאכן מנו יובלות לקדש שמיטין ולכן היה להם חור של שמונה שנים בין שנת 49 לשנת 57, וזה יכול כנראה לסדר את הסיפור של יוחנן הורקנוס.
אבל הרמב"ם, לפחות בתשובתו סימן שפ"ט, מיחס את הדעה שבאפשרות א' לרב האי גאון שלדעתו "לא מנו יובלות משחרב הבית הראשון אלא שמיטין בלבד" וכמוהו הוא פוסק במשנה תורה, בעוד שאת הדעה שלו עצמו בתשובה לפיה היו יובלות בימי בית ראשון (ולפי הדעה הזו יוצא ששנת השמיטה היא שנה ששית שלנו) הוא דוחה.
יוצא, אם כך, שלתרץ את הסיפור של יוחנן הורקנוס בעזרת היובלות זוהי תפיסת המקל בשני ראשים: מצד אחד מניחים כדעת הרמב"ם בתשובה שנהגו יובלות בימי בית שני לפחות מבחינת מנין השמיטין, ומצד שני לא פוסקים כמוהו אלא כדברי רב האי שלפיו לא נהגו יובלות כלל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2007 19:49 |
|
| |
מיכי
אכן הראשונים נקטו כדבריך שהרצף נמשך, אלא שזו עצמה שאלתי, מדוע ומניין. הלא הגאונים קבלו שבגלות בבל מנו ללא יובלות וכשנבנה הבית ועלה עזרא הוא החל למנות בשנת שבע לבנין, שנה שאינה מוצאי שביעית למנין הקודם. אם כך מדוע המנין של החורבן חייב להמשיך ממוצאי שביעית, מדוע הוא אינו יכול להתחיל מאפס?
לענין המסורת, הרמב"ם לא התווכח עם הגאונים במתמטיקה אלא בהלכה, השאלה היא האם למנות יובלות לקדש שמיטין או לא. הרמב"ם סבר שלפי חכמים שכך עשו בימי בית שני, יש להמשיך לנהוג כך גם בזמן הזה. אך הוא נכנע לקבלת הגאונים שבזמן החורבן אין מונים יובלות כלל. זה לא ויכוח מתמטי אלא הלכתי נטו.
שנרב
זה שבימי בית שני לא נהג יובל, זיל קרי ביה רב הוא. אין יובל נוהג אלא בזמן שרוב יושביה עליה ומשגלו בני גד ובני ראובן בטל היובל, זו גמרא בערכין.
השאלה האם מנו יובלות לקדש שמיטין היא מחלוקת בגמרא בערכין לדעת חכמים שבזמן שיש יובל הוא אינו עולה לחשבון אלא עוצר את החשבון בשנה. לשיטת רבי יהודה ששנת חמישים עולה לכאן ולכאן אין נפק"מ בדבר.
הרמב"ם אומר את דברו במשנה תורה.
-------
מאיר
תוקן על ידי - ymy33655 - 11/10/2007 19:53:43
|
|
|
|
| נשלח ב-11/10/2007 23:01 |
|
| |
מאיר,
ברור שהרמב"ם לא מתווכח במתמטיקה. שאלתי היתה האם הוא נכנע כי הם צודקים או כי יש להם סמכות.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2007 00:17 |
|
| |
מאיר,
בעניין היובלות אתה צודק כמובן, התבלבלתי בין שמיטת כספים ליובל.
לגופו של עניין, אני עדיין לא רואה איך הסיפור על יוחנן הורקנוס מסתדר עם חשבון השמיטין שלנו לדעת הרמב"ם שקיבל את מסורתו של רב האי גאון. אם ספרו שבע שבע מאז חרבן בית ראשון ועד היום, ואם אין טעות בתיעוד ההיסטורי על יוחנן הורקנוס, זה לא הולך ביחד.
וכדי לא להוציא המסך חלק, אספר קוריוז מבדח שנתגלה לי באותו שיעור. ישנו "לוח היכל שלמה" שמוציאה הרבנות הראשית מדי שנה, וביום תשעה באב כתוב שם כל שנה כמה שנים עברו מאז החרבן, משהו כמו "השנה תשס"ז היא אלף תשע מאות שלשים ושבע שנים לחרבן בית מקדשנו". נאה. אלא שאליה וקוץ בה: כלוח של הרבנות ה"ראשית" לוח היכל שלמה הוא בעצם שלשה לוחות בכריכה אחת: לאשכנזים, לספרדים ולתימנים. והנה מתברר כי שלשת העדות מפרסמות כל שנה מספר שונה של שנים לחורבן ...
המסקנה המתבקשת היא שהיו בעצם שלשה בתי מקדש: לאשכנזים, לספרדים ולתימנים, וכולם חרבו באותו תאריך אבל בשנים שונות. אם תשקיעו קצת מחשבה, תגיעו לתובנה שבעצם לא יכול להיות אחרת. וכי תעלה בדעתך שכל אלו הסתדרו ביחד במקדש אחד?
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2007 00:21 |
|
| |
הוא נכנע כי אי אפשר להיות צודק נגד המסורת. העם לא יקבל ממך ולהפרד מהעם זו לא אופציה.
לעיל טעיתי ואני מתקן:
לפי הרמב"ם הבית חרב בקיץ 69, אלא ששנת אחת לשמיטה ולמנין החורבן היא שנת 69/70, השנה שמתחילה חמישים יום אחרי החורבן ושנת 68/9 היתה שביעית.
לפי רש"י הבית חרב בקיץ 69 והיא מוצאי שביעית, שנת 67/8 היתה שביעית.
לפי ר"ת הבית חרב בקיץ 70 והיא מוצאי שביעית, בחשבון השמיטין הוא כהרמב"ם.
הסטורית, החורבן היה בשנת 70.
-------
מאיר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2007 00:44 |
|
| |
שיטת הרמב"ם במניין שנות השמיטה
מאת הרב שלמה לוי
http://www.etzion.org.il/vbm/archive/6-halak/09minyan.php
מכיוון שלא נשאר בסוגיה שלפנינו דבר שלא נפל בו מחלוקת, נחלקו ר' יהודה ורבנן האם היובל עולה למנין שנות שמיטה או לא, נחקו רש"י הרמב"ם ור"ת אימתי חרב הבית, בנוסף הם גם נחלקו מאימתי יש למנות שנות שמיטה ומה היתה השנה שאחרי חורבן הבית.
יש עוד שיטות ראשונים שנחלקו בסוגיה.
מכיוון שיש כלל הגיוני האומר, כל דבר שיש בו מחלוקת אין בו מסורת, כי במסורת אין מחלוקת.
על כורחנו, תאריכי ההיסטוריה שנזכרו בחז"ל לגבי זמן חורבן הבית, הם היסטוריה משוחזרת, כך העלה חשבונם, אבל כבר התפרסמו שיטות אחרות החולקות עליהם.
נמצא שמנין שנות השמיטה שבידינו מסורתו מגיעה עד תקופת הגאונים, אבל כל מה שהיה קודם לכן כבר אבד ונשכח, וגם הרמב"ם מזכיר את הגאונים כנושאי דגל מסורת מניין שנות השמיטה, אבל קודם לכן, יש מחלוקות בחז"ל, ואיננו יודעים כיצד הם נהגו הלכה למעשה.
_________________
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2007 01:13 |
|
| |
המקור לשיבושים ("חילוקי הדעות" כביכול) בתיארוך חורבן בית שני
מוסבר היטב במאמרו של רחמים שר שלום
מניין השנים וסדר העיבורים בתקופת הגאונים. (סיני, כרך קכ"ח תשרי-ניסן תשס"א עמ' קס-קעט, בתוספת השלמות ותיקונים מאת המחבר למהדורת האינטרנט תשס"ה)
http://www.daat.ac.il/DAAT/shabat/luach/minyan-2.htm
וראה בהערה 19 שם.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2007 07:30 |
|
| |
"הגאונים קבלו שבגלות בבל מנו ללא יובלות וכשנבנה הבית ועלה
עזרא הוא החל למנות בשנת שבע לבנין, שנה שאינה מוצאי שביעית למנין הקודם.
אם כך מדוע המנין של החורבן חייב להמשיך ממוצאי שביעית, מדוע הוא אינו
יכול להתחיל מאפס?"
פשוט - כשמגיעים מהגלות לארץ ישראל מתחילים מאפס, כמו שנאמר (ויקרא כה2): "כי תבואו אל הארץ... ושבתה הארץ שבת לה'". כך עשו בימי יהושע לאחר הכיבוש והחלוקה וכך עשה עזרא. אבל אין שום סיבה להתחיל מאפס כשיוצאים לגלות.
לפי זה, לכאורה גם בימינו, לאחר שזכינו וחזרנו לארץ ישראל, יש להתחיל
מאפס, אלא שאין שום סיכוי שכל הזרמים בעם יסכימו על שנת אפס, ולכן מחוסר
ברירה אנחנו ממשיכים את המניין של הגלות (בדיוק כמו שאנו עושים בכל
התאריכים).
|
|
|
|
| נשלח ב-12/10/2007 09:00 |
|
| |
מאיר,
אני לא חושב שהבעיה היא טכנית שהעם לא יקבל. יש שם טענה מהותית שיש ללכת אחרי המסורת. הרמב"ם אינו מדבר על חשש 'לא תתגודדו' אלא על כך שהמסורת היא עמוד גדול בהלכה.
ויש נפ"מ בין האפשרויות. אמר לי ת"ח אחד שלדעתו השמיטה האידנא לכל הדעות אינה אלא מנהג, שהרי בחשבון אנחנו הולכים אחרי המנהג. לכן גם מי שסובר ששביעית בזמה"ז דאורייתא יקבל שבפועל יש לה תוקף של מנהג בלבד.
עניתי לו שלדעתי זה גופא מה שכותב שם הרמב"ם: המנהג הוא עמוד גדול בהלכה. כלומר כאן המנהג קובע את ההלכה. משל למה הדבר דומה: יבוא מישהו שיאמר שהוא אינו סובר כש"ס בעניין הלכתי כלשהו, ורוצה לנהגו אחרת. הסמכות של הש"ס אין לה מקור הלכתי, כפי שכותב הכס"מ בריש הל' ממרים, למעט קבלת הציבור. כעת אותו אחד מחלל שבת על בסיס סברתו. האם הוא עבר על חילול שבת או על 'אל תיטוש' (=חובה לשמור מנהגים)? דומני שרוב ככל הפוסקים יאמרו שהוא עבר על חילול שבת. אם כן, הוא הדין הכא.
וכל זה אם המנהג הוא עמוד בהלכה. אבל אם זה רק משיקול שלא יקבלו, הרי מוטל עליו לשמור, לפחות בסתר, גם את השביעית האמיתית, ובשביעית הנוהגת הוא רק צריך לשחק שומר שמיטה (אולי מדין מראית עין בחדרי חדרים יש לפלפל בזה).
|
|
|
|
|
|
