|
|
| נשלח ב-15/10/2007 16:02 |
 |
| |
אראל
דומני שהמנח"ח מחלק בין מכשיל גוי בלפני עיוור של הכשלת יהודי, לבין מכשיל יהודי עצמו.
במכשיל גוי הרי לגוי אין איסור, ולאו דלפנ"ע של הכשלת השלישי (היהודי) אינו נאמר בגרמא ע"י אחר (הגוי), וזו הכוונה 'לפני דלפני לא מפקדינן'.
במכשיל יהודי עצמו בלפנ"ע, ודאי עובר על הלאו, דמאי שני מכל לאוין שבתורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/10/2007 09:55 |
|
| |
זוהר, זה הנדון בגמרא עצמה. כפי שכתבתי, שם (ראה ע"ז יד, ומקבילה שם כא) מדובר במי שמכשיל בעקיפין. בעוד שבנדון דידן זוהי הכשלה ישירה באיסור לפני עיוור. ומאי שנא איסור זה משאר איסורים?
_________________
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2007 19:48 |
|
| |
ירוחם,
אתה חולק על הרמב"ם והחינוך והרס"ג והרמב"ן ורש"י ועוד... בפירוש הלאו "לפני עור".
כל הפרשנים סוברים ומפרשים שאין מקרא זה נדרש כפשוטו, אלא כמשל. עיוור אין הכוונה לאדם שניטל ממנו מאור עיניו, מכשול אין הכוונה לבור. עיוור הכוונה לפתות אדם ולגרות את יצרו, מכשול הכוונה היא לפיתוי.
ולכן לשאלתך, אם אשים לפני עיוור מכשול ברחוב והעיוור כמעט אבל רק כמעט נכשל בו, מה הדין? אענה שמדיני מזיק אין כל חיוב מכיוון שלא נעשה כל נזק. אמנם ישנו דין אחר שדומה למקרה זה והוא מצוות מעקה והלאו של "לא תשים דמים בביתך". בלאו זה מפורש האיסור ליצור מכשול ואולי זה דומה.
[לשיטתך מדוע האיסור לחפור בור ברה"ר הוא רק מצד האיסור מדרבנן לקלקל את רה"ר? איך יתכן שבכ"כ הרבה סוגיות שנידון בהם דיני בור לא הוזכר האיסור לפנ"ע בעשיית בור?]
עד כמה שידוע לי אין עונש מלקות על לקיחת שוחד מכיוון שהשוחד ניתן להחזרה, וכבר כתבתי שזה דומה ללאו של גניבה וגזילה שאין לוקים אלא מחזירים כי ישנה אפשרות החזרה.
אין אני מבין איך שאלותיך סותרות את דברי ע"פ דברי הרב מפונובי'ז, אבל אדרבא כל מה שכתבתי הוא פלפול בעלמא ואשמח אם תסתור אותו או תתפלפל בו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2007 23:21 |
|
| |
זוהר
טוב אם זו היא דעת חז"ל שהדרש הוא הפשט- והפשט לא קיים בכלל. זה לא נראה לי נכון.
אבל אני לא חולק עליהם, עם כל הכבוד שאני רוחש לעצמי, עדיין לדרגה לחלוק עליהם לא הגעתי.
אתה כותב שאין לוקים אלא מחזירים כי ישנה אפשרות החזרה.
על לבישת בגד שעטנז הרי לוקים- הרי הוא יכול לפשוט את הבגד
אתה צודק לשיטתך בזה, מפני שאתה אומר שהדיין חייב להחזיר את השוחד מהתורה- אז זה בכלל " לאו הניתק לעשה", וכל לאו הניתק לעשה לא לוקים עליו.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2007 00:21 |
|
| |
כידוע, הרמ"ה בפ"ב דב"ב כותב שהאיסור להזיק מקורו הוא ב'לפני עיוור'. ראה גם בקה"י ריש ב"ק על האיסור להזיק (שמביא אותו בהערה)
_________________
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2007 03:32 |
|
| |
ירוחם,
אם יש בהשג ידך את ספר המצוות לרס"ג עיין שם בפירוש על מצוות לפנ"ע (של הרב פערלא), ותראה אולי הסבר מדוע אין הלאו נלמד כפשוטו, ואיזה איסור יש בהנחת מכשול פיזי לאדם הלוקה בראייתו.
לשאלתך מה הדין דיין שלקח שוחד האם לוקה? כתבתי שלכאורה אין לוקה אלא משלם. אחרי עיון קצר נראה לי שזו מחלוקת הרמב"ם והחינוך.
החינוך כותב ממפורש שאין לוקין מכיוון שהכסף ניתן להשבה וכלשונו (מצווה פג):
"והעובר עליה וקבל שוחד, עבר על מצות מלך, ואינו לוקה לפי שניתן להשבון."
לעומת זאת הרמב"ם אין מציין שאין לוקין על הלאו, אלא הוא מתייחס ללאו ככל לאו רגיל ומשמע שלוקים.
כאן אנו נכנסים לגדר לאו הניתן לתשלומין.
אתה טוען שכל מה שאין לוקים בגזל זה רק מטעם 'לאו הניתק לעשה', אך טעות בידך.
הגמ' במסכת מכות דף טז. אומרת לגבי הלאו של 'לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו' שאין לוקים מכיוון שהמשכון ניתן להחזרה.
הרמב"ם כותב מפורש בריש הלכות גזילה ואבידה שמה שאינו לוקה מטעם לאו הניתק לעשה, זה דווקא במצב שהגזילה בעין. אם הגזילה אינה בעין אין מצוות 'והשיב' אלא ישנו דין תשלומין, ומכיוון שהלאו ניתן לתשלום אין לוקין עליו.
לשון הרמב"ם:
"כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה עובר בלא תעשה שנ' (ויקרא י"ט י"א) לא תגזול, ואין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנ' (ויקרא ה' כ"ג) והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה, ואפילו שרף הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו."
גם בלאו של הלנת שכר שכיר שיטת הרמב"ם שאין לוקין מכיוון שניתן לתשלומין.
לשון הרמב"ם (שכירות פרק יא הלכה א):
"מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו שנאמר ביומו תתן שכרו וגו', ואם איחרו לאחר זמנו עובר בל"ת שנאמר ולא תבוא עליו השמש ואין לוקין עליו שהרי הוא חייב לשלם"
[אמנם הרמב"ם חלוק על תוס' בבבא מציעא דף סא. ואכמ"ל.]
היוצא מתוך הדברים הללו שלאו שיש בו אפשרות תיקון ע"י תשלומין אין לוקין עליו.
אכתוב שלושה טעמים מדוע אין לוקין.
א. 'כדי רשעתו' - כדי רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעויות.
ב. התשלום מתקן את הלאו וכאילו מחזיר את המצב לאחור רטרואקטיבי (שהרי הלאוין הללו שיש בהם תשלומין ניתנו לעשות עולם מתוקן ויש בהם ג"כ סיבה 'מטא הלכתית').
ג. לאו שניתן לתשלומין הינו לאו 'חלש' וא"א ללמוד אותו למלקות כמו כל הלאוין מ'לא תחסום'.
עכ"פ צריך להבין במה נחלקו הרמב"ם והחינוך.
נראה לי שזה תלוי ג"כ במחלוקתם האם צריך להחזיר את השוחד, או צריך להחזיר רק אם הנותן תובע את השוחד.
שיטת הרמב"ם שצריך להחזיר רק באם תובעו:
"וחייב להחזיר השוחד כשיתבענו הנותן".
נראה שאין דין תשלומין וע"כ ילקה (הנותן יכול לתבוע את הכסף תביעה ממונית, אבל ההחזרה אינה חלק אינטגרלי מהלאו).
שיטת החינוך שהדיין חייב להחזיר את השוחד:
"מדיני המצוה, מה שאמרו זכרונם לברכה שהנותן והמקבל עוברין בלאו, הנותן משום ולפני עור לא תתן מכשול [ויקרא י"ט, י"ד], ואם קיבלו שהוא בכלל ארור, וחייב להחזירו".
נראה שיש דין תשלומין שמחייב את הדיין להחזיר, אם יש דין תשלומין אין דין מלקות.
_________________
|
|
|
|
|
|
