http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=58184&Word=&gilayon=3139&mador=

תומר פרסיקו על מקימי http://www.notes.co.il/tomer/40672.asp

"מקימי" כספרות ניו-אייג'

על רב המכר של נועה ירון-דיין כנדבך בתרבות הרוחנית של "העידן החדש"

"מקימי", ספרה של נועה ירון-דיין, הוא כבר תופעה: עוד מעט והוא חצי שנה ברשימות רב המכר, יש לו אתר בית עם פורום שוקק, והפופולריות שלו – לא כרומן, אלא כטקסט חניכה דתי – כל כך גדולה עד שהרב אבינר, למשל, היה צריך להזהיר את צאן מרעיתו שלא לעלעל בו, שכן הוא "לא צנוע". כששמעתי את זה קניתי אותו מיד כמובן, וכשקראתי הבנתי על מה הרב אבינר מדבר. אבל נדמה לי שהבנתי עוד כמה דברים, והרי הם לפניכם. 

אתחיל בכך שאהבתי את מקימי. הספר כתוב תל-אביבית שוטפת, חיה מאוד, ואין בו רגע דל. נהניתי מהקריאה, והספר ריגש אותי. יותר מזה: הוא חדר אלי, אל נשמתי. נגע בי. נראה לי שגם את נועה ירון-דיין, אם היא דומה לגיבורת הספר עלמה, הייתי מחבב מאוד. אבל אני כמובן לא מכיר את גברת ירון-דיין כלל, ואין לי כל רצון, או יכולת, לדון בחייה הרוחניים. בכוונתי כאן לדון אך ורק בספר, ובחיפוש הרוחני של עלמה, גיבורתו. שני אלה מעניינים אותי, מפני ששניהם לדעתי מגלמים ביטוי מובהק של רוחניות ניו-אייג'ית.

ההגיון הדתי של הקפיטליזם המאוחר

על הניו-אייג' כתבתי כבר בכמה מקומות, ולא אאריך שוב בתיאור קווי המתאר שלו כתופעה חברתית ותרבותית, אלא אעלה רק נדבך אחד בו שהוא במיוחד מעניינינו. אחד מעמודי התווך של הרוחניות הניו-אייג'ית הוא האינדבידואליזם הקיצוני שלה: המחפש הרוחני נדרש לסמוך על עצמו, להכריע את הכרעותיו בצורה אוטונומית, להטיל ספק בכל מסורת או תורה רוחנית עד שלא תוכח כרלוונטית בשבילו, ובאופן כללי להגיע לקשר אישי מאוד עם האלוהות (או, לחלופין, להגיע להארה, שהיא כמובן צורה של גאולה פרטית). את הדרישה הזאת לריבונות עצמית והכרעה אישית שואב הניו-אייג' מהמסורת ההומניסטית של המודרניזם.

אלא שבשונה מאוד מההומניזם, הניו-אייג' מתאפיין גם באנטי-רציונליזם ואף אנטי-אינטלקטואליזם חריף. נכון: כמעט כל מסורת מיסטית, בין אם היא מיתית כקבלה ובין אם פסיכולוגיסטית כבודהיזם, תכלול בקרבה מימד א-רציונלי, שכן האבסולוט הוא מטבעו מעל לכל קטיגוריה וחורג מכל הגדרה. אבל ברוחניות הניו-אייג'ית, בצורה לגמרי לא הכרחית (ואף שגויה לדעתי), מושם דגש על המימד הא-רציונלי, וזה אף מוקצן לכדי גישה אנטי-רציונלית כוללת. עיוות נוסף שסובל ממנו הניו-אייג' הוא הסלידה מכל מה שמריח מהשכלה ואינטלקט, כך שלא רק את כללי המשחק הרציונלי אין מקבלים, אלא גם את תוצריו, וזאת אף ברבדים שאין כל מניעה להתבונן בהם (גם) דרך הפריזמה הזו, ואף ראוי שכך יהיה – כלומר בכל רובד שאינו המוחלט לשכעצמו.

באין קריטריונים רציונלים איתם ניתן לברור בין תורות, פרקטיקות או עמדות רוחניות שונות, אנחנו נשארים רק עם החוויה העירומה, בין אם היא חילונית או רוחנית. 'אני מאמין בזה כי זה מרגיש לי נכון'. 'אני עושה את זה כי זה עושה לי טוב'. אין לנו אלא דלת אמות של חוויה, ועל פי רמות הרגש שדבר מה מעורר בי אחליט אם הוא אמיתי (אמיתי בשבילי, כמובן). בכך, אגב, מתאימה רוחניות הניו-אייג' למצב הפוסטמודרני, שגם בו מודגשת החוויה המידית מעל לכל. במילים אחרות, הניו-אייג' הוא ההגיון הדתי של הקפיטליזם המאוחר. 

והנה, אופי זה של רוחניות דומה בקווים רבים לזו של חסידות רבי נחמן מברסלב. החסידות יוצאת הדופן הזו, שמתחילתה היתה מנודה לא רק מפני ה"מתנגדים", אלא אף מפני חסידויות אחרות, הדגישה תמיד את המימד המיידי והחוויתי של עבודת האל. בעוד שגם צדיקים חסידים אחרים ראו חשיבות רבה, אין ספק, בנגיעה ישירה ואינטימית של תלמידיהם במציאות האלוהית, הרי שרבי נחמן מברסלב העצים את העניין באופן מיוחד.

ר' נחמן, למשל, המליץ על סוגים של עבודה רוחנית שמחזקים את המימד החוויתי גם אצל הדיוטות מבחינה מיסטית (התבודדות, שיחה ישירה עם אלוהים), דיבר הרבה מאוד על אהבה, "פשיטות" ו"תמימות", סיפר סיפורים, שורר שירים וניגונים, והעלה כאידיאל גם את הלב השבור. אם זה לא מספיק, הוא היה אנטי-אינטלקטואלי בצורה ברורה, חשב שפילוסופיה היא סכנה ולא החשיב במיוחד אפילו לימודי גמרא, אסר על קריאת "מורה נבוכים" של הרמב"ם, וקבע שסגולה גדולה היא היכולת לקפוץ קפיצת אמונה שהיא מעל ומעבר לשכל. האם יש ספק למה, בעידן הפוסטמודרניסטי של רוחניות הניו-אייג', חסידות ברסלב קורצת לכל כך הרבה חוזרים בתשובה?

נ נו נוע נועה מתל-אביב

ואכן, כל המאפיינים הללו נמצאים בשפע בספרה של ירון-דיין. גיבורת הספר, עלמה, מתחילה אותו ככוכבנית מצליחה למדי, שמבחוץ נראים חייה ככליל השלמות ומבפנים, עבורה, הם עוני ואומללות (שם הספר מגיע מהפסוק בתהילים: "מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן"). עלמה מתלוננת שוב ושוב על הריקנות שהיא מרגישה. מילויו של אותו חלל הוא הוא מהות החזרה בתשובה שלה.

אותו חלל מתמלא על ידי שילוב של תובנות ברסלביות מעודנות ואמונות תפלות שטחיות, כאשר ברוח הניו אייג' הדת משמשת ככלי להגשמה עצמית: המצוות אינן חוקים או ציוויים, אלא "עצות" (עמ' 143), והתנ"ך הוא כמובן "ספר הוראות" (195) שבעזרתו עושים "עבודה רוחנית" (223) כלומר אף אחד לא כופה עליך (חלילה!) לקיים מצוות, זה פשוט כדאי. תעשה את זה כי זה משתלם. תעשה את זה לא כדת שקיבלת על עצמך הר כגיגית, אלא כשיטה להתפתחות רוחנית (לא שזה רע – פשוט צריך להבחין בזה). כשעלמה מדברת עם אחותה הקטנה, שכועסת על התהליך שהיא עוברת, היא מייעצת גם לה: "אם אין משהו עמוק שאת מחוייבת כלפיו, שאת מאמינה בו גם כשאת לא מאמינה בעצמך, אז זה פשוט לא עובד." (210) – התורה היא פשוט כלי שעובד.

וכאמור, היא עובדת בכך שהיא יכולה לעורר בנו חוויות רוחניות. אכן, חוויות אלה מהוות את הגושפנקא הרשמית לאמיתות השיטה (כלומר התורה). מדברים על דת, וחושבים עליה, אבל הקריטריון המרכזי לודאות הוא החוויה: "האמונה מתחילה איפה שהשכל נגמר" מספר להם ברסלבר כריזמטי (142), והציווי לזרוק את השכל לעזאזל מהדהד כמעט מכל פרק בספר.

התובנות שמציג נציג חסידות ברסלב מתקבלות אצל עלמה ובן זוגה כמעט ללא שאלות. אין ניסיון לשכנע אותם בצורה רציונלית, ואין גם צורך: להגיון, למהלך חשיבה רציונלי, ממילא אין תוקף בשבילם. הפסוק "נעשה ונשמע" מקבל פירוש מקורי: "אם לא נעשה, אז איך נשמע? אם לא נחווה קודם את החוויה, אז איך נדע?" (197) החוויה היא הקרטריון העיקרי, אם לא היחיד, לדעת.

הרגע המכריע בעלילה, רגע השיא בתהליך החזרה בתשובה (וויליאם ג'יימס היה קורא לזה "קונברסיה") של עלמה, גם כן מתמלא על ידי חוויה: בעוד שחברתה נוגה מנסה להניא אותה מלהפוך לדוסית ובן, בן זוגה, מנסה להגן על החלטתם לחזור בתשובה, עלמה נסוגה אל המטבח כדי להיות עם עצמה. היא לא שלמה עם התהליך שהיא עוברת ויש לה ספקות גדולים. היא פונה אל על כדי לקבל סימן שהיא בדרך הנכונה, והנה נפתחים השמיים ו"השם בחר לגעת בי בפעם הראשונה. קראתי על זה בספר של ברסלב. קוראים לרגע הזה 'הארת הרצון'" (199).

עלמה מרגישה את נוכחות האל, מתמלאת באהבת אלוהים, "חווה התגלות" כלשונה. בסופה של החוויה הרוחנית היפיפיה הזאת עלמה כבר יודעת. "קרה משהו?" שואל בן, והיא עונה "ששש... אני יודעת". וזהו, משבר האמונה, הספק הגדול, חלף, והיא פול גז בדרך לתשובה מלאה. עכשיו, הדבר האחרון שאני רוצה הוא לזלזל בחוויה הנפלאה הזאת, שהיא מתוקה וחיובית וגם חשובה מאוד לעניות דעתי. חוויה כזאת יכולה להבהיר לנו שאנחנו מכירים רק את אפס קצהו של הפוטנציאל האנושי, יכולה להראות לנו שיש רוודים של עומק וגבהים של שגב שמעולם לא שיערנו כמוהם, יכולה לרמוז לנו שיש משהו בסיסי, מהותי, שהוא טוב בקיום ויכולה לפתוח בשבילנו מסע של גילויים נוספים על עצמנו ועל החיים.

מה שחוויה כזאת לא יכולה לדעתי לעשות היא להצביע בשבילנו על כיוון מסויים הכרחי. פשוט, כי בדיקה קצרה תגלה שחוויות כאלה קרו, ועדיין קורות, לאנשים רבים בכל העולם ובכל מסורת רוחנית (וגם כאלה ללא כל מסורת רוחנית). כשעלמה מבססת את הודאות שלה על חוויה (הרי את השכל, כאמור, העפנו מזמן), היא מבססת אותה על משענת קנה רצוץ. כי החוויה כאן היום ואיננה מחר. וכי החוויה, לכשעצמה, אולי אומרת משהו על החיים, אבל לא אומרת כלום על דת מסויימת.

ואגב, עלמה מבינה את זה: היא אמנם מצהירה ש"אני קיבלתי אמונה. אני יודעת שהוא [הקב"ה] קיים. אני מרגישה אותו" (250), אבל מיד אומרת ש"גם אם כל העולם הזה כולל הדתיים והחרדים הם שקר, השם יתברך הוא אמת. אני יודעת את זה, כמו שאני יודעת שעכשיו לילה" (254). זה העניין: החוויה בעצם לא אומרת שום דבר מעבר לזה שיש מימדים בחיים שלא הכרנו. ואם אנחנו זורקים את השכל אנחנו כמעט תמיד מוותרים על האפשרות לגלות את המימדים הללו, וכמעט תמיד מוותרים על האפשרות לגלות אותם לאחרים. כי בסופו של דבר אנחנו גם, ולעומק, יצורים חושבים, ומדברים.

ססמת הקרב נגד התבונה

אבל אין צורך להכביר את מילותי הקטנות על האיוולת שברגשנות האנטי-אינטלקטואלית, אם ניתן לי להיעזר בלשון הזהב של ג.ו.פ. היגל:

אחד שיודע

ההתפלספות הטבעית [כלומר, של ההמונים – ת.פ. ...] מציעה במקרה הטוב רטוריקה של אמיתות שדופות; כאשר מגנים אותה על חוסר החשיבות של אמיתות אלה, היא מבטיחה לנו כי המשמעות והמילוי מצויים בלבה [...] ובדברה על תום הלב וטוהר המצפון וכיוצא באלה נדמה לה שהיא אומרת סופי-פסוקים, שעליהם אי אפשר להשיג ושמעבר להם אי אפשר לדרוש כלום.

אולם מה שנחוץ אינו להשאיר את הטוב ביותר בתוך הפנימיות, אלא דווקא להוציאו מתוך מחילות אלה אל האור. [... כמו כן] לא קשה להבחין בעמימות ובעקמימות של אמיתות אלה, ואף להראות לתודעה המחזיקה בהן, כי באותה מידה יש בה אמיתות מנוגדות בתכלית. כאשר התודעה [ההיא] מנסה להיחלץ ממבוכה זו, היא עתידה ליפול לתוך מבוכות חדשות, וסופה שתתפרץ ותאמר נחרצות כי כך וכך הם פני הדברים, וכל השאר הוא סופיזם גרידא.

ביטוי זה, 'סופיזם', הוא סיסמת הקרב שהשכל הרגיל משתמש בה נגד התבונה המתורבתת, בדיוק כמו שהביטוי 'הזיות' משמש את הבורות הפילוסופית כדי לציין את הפילוסופיה אחת-ולתמיד. כיוון שהשכל הרגיל מסתמך על הרגש כאוראקל הפנימי שלו, הרי בכך גמר עם כל מי שאינו מסכים לדעתו, ועליו להכריז כי אין לו מה להוסיף למי שאינו מרגיש כמוהו ואינו מוצא בתוך עצמו אותם הדברים; או במילים אחרות, הוא רומס ברגליו את שורש האנושיות.

שכן טבע האנושיות הוא לחתור לקראת הסכמה הדדית עם הזולת, ואין קיום לאנושיות אלא בתור שיתוף תודעות שנתגשם. ואילו האנטי-אנושי, החייתי, עומד על כך שבני אדם נשארים ברמה של הרגש ומסוגלים למגע הדדי רק באמצעותו. (מתוך הקדמה לפנומנולוגיה של הרוח, עמ' 182-183 ,תר. ירמיהו יובל)

היגל היגל, גאון גרמני שכמוך. טוב, אז אני אולי לא הייתי נחרץ כמוהו לגבי החייתיות של הרגש (אולי אפילו להפך: יש להן ודאי הרגשות, אבל האם חיות הן בעלות רגשות? אולי המפותחות שבהן, וגם אז ברמה פשוטה הרבה יותר מאשר בני אדם), אבל יש אכן משהו מאוד אינדבידואלי ברגש, מאוד פרטי. זה כוחו, אבל זו גם חולשתו, ודאיי כאשר אנחנו מנסים לבסס דרך רוחנית משותפת.

כמה פעמים במהלך הספר צוחקת הגיבורה על רוחניות הניו אייג', שבשבילה כולה "קטורת וקריסטלים והודו" (228). אבל הניו אייג' הוא גם הגיון מסויים, ופרדיגמה דרכה מתבוננים על העולם. בהגיון הזה, בפרדיגמה הזאת, עלמה (ואני מנחש שגם ירון-דיין) הינה שותפה מלאה: היא יוצאת מאותו מקום, מונעת על ידי אותם מניעים, ומחפשת להגשים את אותן מטרות: שלמות ושלווה והגשמה עצמית. אם פשוט החלפנו קטורת וקריסטלים במפה לבנה ונרות שבת לא עשינו הרבה.

יחד עם זה, חשוב לציין: יש גם הבדלים גדולים בין חזרה בתשובה כמו של ירון-דיין לבין רוב רובו של הניו-אייג'. בראש ובראשונה: ירון-דיין לקחה על עצמה מחוייבות, מילה זרה ומוזרה עבור רוב הרוחניקים. כיום היא כורעת תחת עול מצוות ואמהות לשישה ילדים. גם השאיפות הרוחניות שלה, למרות שמוצאם במסע אישי, מכילות גם מימד כללי וקהילתי: בסוף ספרה היא נושאת תפילה למען הגאולה השלמה של כולנו. בשני רבדים אלה המסע הרוחני שלה שונה מאוד מזה של רובנו, ועל כך נתונה לה הערכתי. 

 

[עלה בגרסה מקוצרת באנרג'י. האמת היא שיש עוד הרבה מה לומר על הספר הזה, שלדעתי הוא נקודת ציון בתנועת החזרה בתשובה של ימינו. בינתיים, ובאותו קו שפרסתי לעיל, שימו לב לאלישבע פדרמן, שרוצה קצת מ"הלב" של "מקימי", והנה ראיון קצרצר עם נועה ירון-דיין בו היא שוללת את הניו-אייג'  - ומיד אחר כך מצטטת את "המטריקס". מענינת גם ההתייחסות של בן זוגה של ירון-דיין, יובל, לעקרון התמימות בעבודת ה', שהתפרסמה בפורום של אתר הבית של מקימי: הוא מדבר סרה במדע ("דיקטטורת אימה, שלטון בלהות") ואומר: "אנחנו דור של לב. של חוויה. של משחקי מחשב תלת ממדיים, של דמיון הוליוודי מרקיע שחקים. אנחנו חייבים להרגיש!!! חייבים לחוות, רבנו הבטיח חוויות, רבנו הבטיח התעוררות, הרגש, חמימות, אהבה, בכי משחרר, התבודדות, דבקות, שמחה. את זה אנחנו רוצים. בשביל זה אנחנו מוכנים להשליך הכול."

לבד מזה, בנענע עלה מאמרון שלי שמדריך את המעוניינים כיצד להקים כת כמפעל פיננסי רווחי.]

תומר פרסיקו הוא נציג של הרב אבינר?

_________________

הדיקטטורה של הפרולטריון האינטלקטואלי.

ד"ר שנרב

פרט, נמק, הסבר,
האם לשיטתך אין חדש תחת השמש וסדנא דארעא חד הוא: הניו-אייג' מסתיר את אותה שטחיות ישנה ולא-טובה שכבר הרמב"ם נאבק נגדה? האם אין הבחנה בין מושג השטחיות למושג החווייתיות שנועה ירון מתעטפת בה בכדי להסתיר שפשוט אין לה מה לומר על המציאות החיצונית? האם חוסר יכולת האדם לצאת מעצמו ולשפוט את המציאות החיצונית המזוהה עם המונח נרקיסיזם היה ויהיה ואין כאן שום חידוש?

ואם כבר,
כל הרחוב מדבר על המאמר שלך בנקודה, אפילו אבירמה גולן כתבה בהארץ על איזה מדען מתנחל שכתב משהו. למה שלא תעלה את הדברים לכאן לטובת המעריצים? או לפחות באתר שלך?
אלא אם כן יש לך טראומה מהמאמר הישן בשורש.

שמרן,

אתה גר ברחוב סומסום או משהו כזה?

טוב, אחרי שנכשלתי ב"פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים" אני יכול כבר להעלות את המאמר לאתר שלי, אם אצליח למצוא עותק לפני שהלפטופ שלי קורס סופית.

ולמה שתהיה לי טראומה מהמאמר בשורש? אני מוכן להמשיך ולהתווכח על ערכו של פי עד לספרה האחרונה או עד ביאת גואל צדק.  

שנרב
גם אתה סובר שכל משיח שיבוא הוא משיח שקר?

http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=58522&Word=&gilayon=3151&mador=

(ד"ר ברוך כהנא)

מאמר נפלא

חה חה חה

כהנא הצליח לגרום לנחשים האלו לחשוף קצת את השיניים ...


מתוך פורום "מקימי"

תגובתו של יובל דיין:



את חובתי אמלא, למחות על כבוד הצדיק.
הנה לפנינו הדוגמא הקלאסית לעילגות האמונית בשיא תפארתה, השעטנז במלוא פארו. האסור והמותר הנשזרים באבנטו של הכוהן הגדול, ונכרכים בעדנה סביב מותניו הענוגות של דוקטור כהנא המשכיל, הפוסח ומדלג בקלילות על שני הסעיפים.
מאיפה אתחיל להתייחס לאוסף הכפירות האיומות המובאות במאמר שלפנינו?
אני מצטט בצער מתוך המאמר:
"העמדה הענווה של "אני הקטנה אינני יכולה להתווכח, אני רק מספרת מה אני מרגישה" אינה יכולה להיות נימוק לבלימת הוויכוח. ברמה מסוימת אפשר לראותה כתרגיל רטורי להעברת מסרים בעייתיים מאד בלי שום דיון אמיתי."
דיון אמיתי על מה דוקטור? על מציאותו של ה' יתברך? על אמיתותה של התורה? במרכז תפיסת העולם הברסלבית מונח כלל יסוד שהוא הבריח התיכון העובר מן הקצה לקצה, ואני מצטט מתוך שיחות הר"ן א':"כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלוקים' [תהילים קל"ה,] - דוד המלך עליו השלום אמר "כי אני ידעתי" דייקא, כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו ואפילו לעצמו אי אפשר לספר מיום ליום לפי מה שמזריח לו ומתנוצץ לו באותו היום..." וזוהי כמדומני גם משמעות הפסוק: "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהלים ל"ד ), הידיעה האמיתית היא בחוויה וברגש. "הידיעה" איננה ידיעה שכלית, אינטלקטואלית, מחושבת. "הידיעה" באה משורש הפסוק: "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד', 1); "ידיעה" מלשון התקשרות, התחברות. משמע, שידיעת ה' יכולה להתקיים אך ורק באמצעות התחברות רגשית וחוויתית אל מי "שאמר והיה העולם".
ולכן אומר דוד המלך: "כי אני ידעתי" –דוד המלך "ידע"! הוא חווה את הידיעה הזאת ו"טעם" מן הקב"ה. לא ניתן להציג חוויה וידיעה בצורה אמינה לאף אדם אחר, כי אם בעזרת חוויה נוספת שיחווה האדם השני. בשל כך כותב ר' נחמן: "כי גדולת הבורא יתברך אי אפשר לומר לחברו ואפילו לעצמו אי אפשר לספר".
ולכן כל דיון בנושא הוא עקר לכתחילה, ומיותר לחלוטין, וכפי שמביא רבי נחמן במעשה מחכם ותם:"והיה אותו התם אומר, "רק בלי ליצנות", כי יותר לא היה רוצה להעמיק ולחשוב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות, כי היה איש תם." ולהפליג בשבח האמונה הפשוטה והתמימה יקצרו המון יריעות ודי למבין.

רק אציין כי חשוב וראוי להעמיק בחוכמתו עד היכן שיד שכלו משגת על מנת ללמוד ולהחכים ולדעת כיצד לנהוג כיהודי אמיתי, ולנסות לסלול דרכי חשיבה וחידושים בתורה הקדושה, וזאת, כל זמן שהלימוד הוא מתוך תפילה לענווה אמיתית, יראת כבוד לגדולת התורה והצדיקים, והכרה בפחיתותי ובקוצר הבנתי.

ואתמהה על דבריו, שבמקום להעריץ את כותבת "מקימי" על יכולתה המופלאה להשתמש במילים ומשפטים ע"מ להעביר חוויה, הוא מבקר? והרי היא, בתמימותה ובחוסר הרצון המופגן שלה להתדיין על כל מה שבעיניו ראוי ורצוי טילטלה חצי מדינה. ונשמח אם מישהו יטרח להזכיר לנו מתי בפעם האחרונה דיון ראוי ואמיתי עזר למישהו לנצח את הספק. והנה היא, במה שאתה מכנה 'תרגיל רטורי להעברת מסרים בעייתיים מאד בלי שום דיון אמיתי', הביאה אותך לנצח את הספק שחלחל בך לפי דבריך (לקח לי זמן לקרוא את הספר. אולי מפני ששמעתי עליו כל כך הרבה שחשבתי שאני כבר יודע מה יש בו...) וקמת ועשית מעשה, וקראת את ספרה ואף הגדלת לעשות ואפילו כתבת ביקורת על הספר. כמה יותר מעשי מזה יכול להיות?

ואמשיך לצטט בצער את התייחסותו של הכותב לתיאור העולם החילוני ב"מקימי", כחלול וריק:"...קשה יותר לקבל את ההחלה הגורפת של התיאור הזה על העולם החילוני כולו. האם באמת אין בו כלום, בעולם הזה? מרגע שירון מאמצת את אורח החיים הדתי אין לה מילה טובה על התרבות בה גדלה. לא אמנות, לא מדע, לא הגות. כלום... האם זהו העולם שאנו מכירים? האם העולם המערבי הוא באמת ריק? ...מבחינתי, תמונת העולם שמציירת ירון גובלת בכפירה של ממש. כאילו קיימת פיסת מציאות שהקב"ה אינו מתגלה בה (בלשון חסידית: מציאות שאין בה ניצוץ קדוש). האם זוהי באמת עמדתו של רבי נחמן?"

ארס הכפירה של כותב המאמר תוסס ומפעפע מתחת לטקסט המתפרסם בעיתון 'דתי' למהדרין, מרתק, לא? בנוגע להתעלמותה המוחלטת של הגברת ירון-דיין וזלזולה המופגן בשכיות החמדה התרבותיות והרוחניות של העולם החילונייווניאדומי אומר לו שהצדק איתו, הכול יש, חוץ מיראת אלוקים! ואידך זיל גמור, מה שעשו אבותינו הקדושים אברהם ויצחק, שהגיעו למקום הטומאה והכפירה-מצרים העתיקה, ומייד אסרו את נשותיהם עליהם כאחותם (מוזמנים לעיין בספרי הקבלה עד היכן הדברים מגיעים,) ולעניות דעתי אין ולו חוקר אחד שיטען כי מצריים העתיקה הייתה ענייה בתרבות, אמנות, הגות וכו'. ואף על פי כן נקרא המקום ערוות הארץ, קרי, המקום הטמא ביותר עלי אדמות ובשלל ביטויים מזוויעים שכאלה.
לו חיה הדוקטור בתקופתם, לבטח היה קוצף על ההתייחסות לערש התרבות, האומנות וההגות כמקום טמא, מקולל וריק ואולי אף מכנה אותם כופרים... תוך שהוא מחרה מחזיק בעמדתו הנחרצת ביחס לניצוץ האלוקי שבכל דבר, וכל כך מתחשק לי להגיד שאולי גם זה ראוי לדיון מכובד ומעמיק, וכמו ששמעתי פעמים אינספור, כמעט בכל מפגש עם נוער דתי לאומי (הנוער שאותו אתה מתיימר לחנך לקדושה, טהרה ויראת שמיים, כמדומני) שלדידם קיימת שאלה אמיתית ונוקבת בנוגע להימצאותו של הקב"ה בבית המדרש!!! ק"ו במחשוף של הבלונדינית מ"הישרדות"... שאליה הם נושאים את עיניהם, ובמה אשמים הנערים התמימים והטהורים האלה, שהוריהם הכניסו טלוויזיה הביתה (רק לראות חדשות...) והלעיטו אותם שקרים בדבר "שביל הזהב" האגדי תוך כדי טיפוח הקשר עם העולם החילוני, הכפרני, עולם ריק מאמונה ויראת שמיים. אבל את כל זה רק מתחשק לי להגיד, ואתאפק ולא אגיד. אני רק אומר בלשון רפה :"דוקטור, זה גדול עליך באיזה מליון מידות..." היכן ששמשון הגיבור נכשל (ראה בספר ל. הלכות, דבר היוצא מן החי) שהיה נביא (עפ"י הרמב"ם), אתה ושכמותך תצליחו? לא עלינו המלאכה להוציא מעז מתוק! ויש מקומות בהם רבו המלבושים כל כך שנאמר על החופרים בהם "כל באיה לא ישובון." ואם לא עזותם של הכלבים אריסטו, אפלטון, ושאר הכפרנים, הטבועה בליבו של הדוקטור עמוק מי ימצאנה, לא היה מעיז להכניס את עצמו לגדר של "התר אחרי פיסות מציאות בהם מתגלה הקב"ה," עבודה הנתונה לצדיקים ולתלמידיהם האמיתיים ודורשת קדושה אדירה ועצימת עיניים הרמטית מפגעי העולם הזה ולא התבוללות ואחיזת ידיים אמפטית עם הטמא והאסור.

ובנוגע לעמדתו של רבי נחמן מברסלב זיע"א בעניין העולם הזה על סך גווניו והסתעפויותיו אצטט בפניך את מה שאתה ושכמותך עתידים ללמוד בדרך זו או אחרת:"עולם הבא קיים בוודאי, כתוב על כך בכל הספרים, אבל בנוגע לעולם הזה, אני מסופק אם קיים, כי היכן שאתה מניח את עיניך אתה רואה גיהינום..."

בנוגע לחלקו האמצעי של המאמר. המטיל רפש וזוהמה בקדושי ישראל, וכבר נאמר "שטו בשמיים פיהם ולשונם תהלך בארץ." שעיקר טענותיהם מופנות כלפי שמיא ולשונם מדברת ומברברת על הצדיקים האמיתיים, המשימים עצמם כעפר הארץ, ושכל רצונם וכוספם הוא לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים, ולעומתם, החכמים להרע, בעלי הראתן, שבחלקת לשונם הארסית, וקולמוסם המזוהם, מטנפים את נפש הקוראים התמימים שאינם מודעים לכוונתם הנסתרת להשמיד להרוג ולאבד את תמימותם של ישראל. רבי ישראל דב אודסר זצ"ל, אחד מל"ו הצדיקים הנסתרים שחיו בדורנו, שהעיד על עצמו כי הוא מוכן למסור את נפשו חייו ממונו וכל אשר לו, בשביל הרהור תשובה של יהודי, אפילו אם יחלוף בין רגע. יהודי שחרף את נפשו למען העם היהודי וארץ ישראל, היה חברו הטוב ביותר של הנשיא שזר, של יצחק בן צבי, מרטין בובר, ועוד רבים וטובים שהעידו עליו במקומות רבים שממנו למדו אהבת ישראל ומסירות נפש מהי. אז דווקא בו החליט הדוקטור להתעמר ולהשפריץ את הבוז הממלא את ליבו הערל למסירות נפש עילאית על האמונה. ועוד מגדיל לעשות ומצטט מתוך חוברת הקשה להשגה, ומכילה סטנוגרמות של שיחות מוקלטות בהן מספר רבי ישראל על כך שיהודי טבריה הרעיבו את בנו למוות!!!! משום שלא הסכים לוותר על עקרונות אמונתו. סיפור מדהים ומרטיט על גבורה יהודית עילאית, הפרוש על גבי דפים רבים מתוכו בחר הדוקטור לצטט מספר שורות ולהוציא את הדברים מהקשרם לחלוטין.
ובעיקר יוצא הקצף על כך שלא דאג לרווחת משפחתו... ומה בנוגע לכך שעסק בעבודת ה' מופלאה שלא תתואר בשום לשון, שהיה יהודי הבקי בכל רזי התורה ומכמניה שעסק בתורה מתוך עוני מחפיר ודלות בלתי תאמן, דווקא אותו החליט הדוקטור לסמן כמטרה לחיצי לשונו הארסיים? או שמא הרעיון בכללותו לא נראה לו, ושורש בעייתו נובע ממקום עמוק הרבה ביותר, בואו ננסה... "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער אתה חי..." או אולי, "זאת התורה-אדם כי ימות באוהל..." (אתם מוזמנים לעיין ולהחכים) ומה עם כל קדושי עליון שמסרו את נפשם למען יהדותם ואמונתם, והצדיקים לאורך הדורות שגזרו על עצמם עוני וגלות ע"מ להרגיש, ולו במשהו את צער השכינה. רש"י הקדוש-שפירושו על התורה נכתב בגלות, ואור החיים הקדוש, והאחים רבי אלימלך ורבי זושא ועוד קדושי עליון, ש"מזלם" שאינם חיים בדור שבו כל פסיכולוג הוא גם הוגה דעות, ומטיל ספק בכל דבר ודורש הסבר הגיוני לפני שימסור את נפשו, שאחרת היו גם הם טועמים מנחת קולמוסו.
ובנוגע לטענתו של הדוקטור שהצדיק רבי ישראל עילג ר"ל, ראו כמה מתוחכמת עבודתו של המסית. הרי ברור לכול ששפת אימו של רבי ישראל הייתה אידיש, ועצם הדיבור בעברית בן יהודאית, הזרה ומתנכרת ללשון הקודש, קשה עליו במקצת, אבל כאן מגיע היצר הרע ומשתמש בנשק ההתניה, וצועק אלינו בין השורות, כשם שאתם מתייחסים בזלזול לסגנון הדיבור הגלותי, המחוספס שכבר אבד עליו הקלח, כך תתייחסו גם לרעיונותיו ולאמונותיו. כלי נשק קטלני ביותר שגדולי משכלליו היו גבלס וחבר מרעיו.
כמה הוא מיטיב להשתמש בנשק הדמגוגיה תוך שהוא משרטט לנו את דמותו של היהודי החרדי הגלותי והעילג שרעיונותיו מיושנים ותפיסת עולמו חשוכה ומזעזעת.
אנחנו לא כאלה, אנחנו נאורים. יש בנו רחמנות אמיתית על ילדינו. אנחנו קודם כל דואגים לרווחתם הגשמית בעולם הזה. ועל העולם הבא ראוי לקיים דיון אמיתי.

נפלא לראות שהכותב רוכש חיבה מסוימת לרבי נחמן מברסלב, עליו הוא שמע כדבריו מתוך ספריו של איזה מלכיאל אותו הוא מרבה לצטט, ויפה שבחושיו הרגישים הוא הבחין בין שני זרמים עיקריים בברסלב, המקורי והמחודש. או במילים אחרות כמה טוב היה כאן פעם, לפני שהיו פה רבי ישראל ושאר העילגים שהבינו את כתביו של רבי נחמן שלא כהלכה ופירשו אותם הפוך לגמרי מהמקור, לפחות המקור הזועק לדוקטור מתוך כתביו של איזה מלכיאל על רבי נחמן.
אם רק הייתה לי היכולת להסביר לו עד היכן מגיעה טעותו.

אודה שקראתי בתדהמה אמיתית את המאמר נוטף השנאה והאנטישמיות, ומוגש לקוראים כביקורת ספרותית, הגותית לגיטימית, על מצע עלי חסה טריים ורוטב ריחני, המאמר הנורא ביותר שנכתב על "מקימי", ודווקא בעיתון דתי, ולא יכולתי שלא להיזכר במקרה שקרה לי לא מזמן כשנתבקשתי להרצות בישיבה תיכונית 'בהכשר הרבנות' ומה גדולה הייתה הפתעתי שאת הצלצול הצורמני המבשר על סיום ההפסקה החליפה נעימה מתוקה ומתגלגלת (לא היה בתקופתי), אך דא עקא, המסכנים לא יודעים שהנעימה היא מתוך שיר כנסייתי ידוע המושר בכל בתי תיפלתם, (איך יכולנו לדעת?) שחל איסור מוחלט להאזין לו, ופוגם בנפש השומע מאד. עמדתי בהפסקה במרכז חצר הישיבה, מוקף במאות תלמידים, ואת הכול אופף ענן של שירי כנסייה נוצריים המבשרים על סיום השיעור ותחילתה של ההפסקה הנכספת (ע"ע פבלוב). חייכתי והזכרתי לעצמי שאנחנו, בעלי התשובה, אמונים על זיהויו של היצר הרע ומכירים את שלל התחפושות וההסוואות שלו. כמה מדהים לפגוש את פניו הצוחקות בלב ליבה של היהדות הדתית, מחופש להוגה דעות, פובליציסט, מתווה דרך, מגיד שיעור, רב מפורסם, ודי בזה.

אני מחזק את ידיהם של כל אחינו ואהובינו, אנשי הציונות הדתית, וקורא להם להתחפר בספריו של רבינו הקדוש ולא להאזין לשועלים הקטנים, מחבלים כרמים, שלפתע נתעוררו בחיבה יתרה לרבינו הקדוש ומנסים לטהר את שמו, ומכנים אותו צדיק ועל תורתו אומרים שהיא מדהימה ומרגשת, רק בעיה אחת יש כאן, שאנחנו, הניאו-ברסלבים, לא הבנו את כוונתו כראוי, ואם חס ושלום נבין שלא כראוי אנו עתידים לגמור כמו רבי ישראל דוב אודסר רח"ל, אז בבקשה תבינו מה שאנחנו הבנו, הם אומרים, הכול בסדר, לא צריך לשנות כלום, כמו תמיד יצאנו צודקים, גם רבי נחמן מברסלב חבש כיפה סרוגה...

שנרב
תודה.
עליות אין אני רואה ירידות עת תהום כן.  הזדמנתי בשבוע שעבר למירון, ברחבה עומדים דוכנים המוכרים את מרכולתם, כלי קודש וכו' המקובל והנהוג בכל הקברים הקדושים, בין אצל היהודים הנוצרים וכו.
אבל נרעשתי ממש מאחד מחסידי ברסלב, שמכר קמעות וברכות, בהסבירו באמונה גדולה ובלהט רב,
הרבי יושיע! הרבי ירפא! הרבי יפקוד עקרות'! הרבי יזון ויחרחם על היתומים ועל האלמנה, וכו וכו
 
שם ה' לא הוזכר שם בכל השיח והשיג בין בא כוחו של הרבי, עלי אדמות, לבין האומלל והנצרך התורן,

_________________

מודה ועוזב

שנרב
ייש"כ.
אבל עלינו להבין שאיננו פרטנרים לוויכוח.