בס"ד
השתקפות פרק מס' 28
שקט שרר ברחוב, רוח חרישית ליטפה את פניה. ליבה הלם בתוכה בפראות כשניסתה להיות בלתי נראית. היא המשיכה להביט בו, חוששת לזוז, שמא הוא יבחין בה. חושך עטף אותה מכל הכיוונים ובאור הירח היא הבחינה בלחייו שנצצו מדמעות. סקרנית הייתה לדעת מה הדבר שגרם לו להראות כה שברירי, כה חלש.
באפיסת כוחות הוא נשען על מעקה המרפסת, מחפש בו משענת, ביטחון. למרות החושך שירה הבחינה במבטו המהורהר שגרם לו להראות כאילו הוא נמצא אי שם במחוזות אחרים, במקומות רחוקים. וללא כל התראה כאילו התנתק ממחשבותיו ומבטו נח עליה. מבט של הפתעה ומבוכה ניבט מעיניו הירוקות, בלי לומר מילה הוא נכנס במהירות לביתו.
נשימתה שנעצרה לפני כמה שניות חזרה אליה. הרגשה מוזרה עלתה בתוכה, כאילו ציפתה שיגיד משהו, שהתייחס. אבל לא. הוא כנראה לא חשב כמוה. היא התיישבה באיטיות על הנדנדה שהייתה שם וניסתה להיכנס לנעליו, להרגיש את מחשבותיו. אך כיצד תוכל להיכנס לתוך מחשבותיו אם היא כלל לא מכירה אותו, את רגשותיו, ' הוא לא דודי!' חשבה במרירות. ידיה תמכו בראשה ודמעות בודדות של תסכול זלגו מהן. היא אפילו לא ניסתה למחות בעדן, היא ידעה שזה יהיה קרב אבוד מראש.
אילו רק הייתה יודעת שיוני מביט בה מבעד לתריסים אולי הייתה נוהגת אחרת. אך היא לא ידעה והרגישה בחופשיות לתת לבכי לגבור עליה. כעבור כמה דקות לאחר שנרגעה היא קמה ונכנסה לבית סבתה.כשהייתה שכובה במיטתה כמה רגעים לפני שנרדמה דמותו של דודי עלתה למול עיניה, או שאולי הייתה זאת דמותו של יוני? שאלה את עצמה ונרדמה.
*
אחרי שנמלט לביתו בבושה, חשב לעצמו יוני שאולי היה צריך לנהוג אחרת, ולא לברוח ממנה. כמעט והחליט ללכת לישון כשקלט שרגליו הובילו אותו לחדר הצדדי שממנו היה יכול להביט למרפסת של שכנתו. החושך ששרר בחדר הפך אותו לבלתי נראה. ראה אותה יושבת על הנדנדה שהונחה בפינה הרחוקה של המרפסת אבל גם משם ראה את דמעותיה וליבו נחמץ בקרבו.
נזכר בכל אותם מכתבים שלה לדודי. אותם מכתבים שמהם השתקפה דמותה למול עיניו. כיצד רצה אז להכיר אותה וכעת משהכיר אותה לא יצאה ממחשבותיו. שירה קמה ונכנסה לבית סבתה מותירה אחריה תחושת ריקנות שרק גברה.
יוני גם הוא הלך לחדרו וניסה להירדם. כעת שהיה בינו לבין עצמו היה יכול להודות בעוד סיבות מדוע סרב לצאת עם שירה. הוא פחד. חשש מכך שלא יוכל להיכנס לליבה כמו דודי, פחד לאכזב אותה, לפגוע בה, לגרום לחילול זכרו של דודי וגם להיפגע בעצמו. לבסוף העייפות הכריעה אותו וכמה רגעים לפני שעצם את עיניו דמיין אותו ואת שירה יחד. או שהיה זה דודי שהיה איתה? אך על השאלה הזאת לא יידע לענות לעולם.
*
השמש הפציעה מבעד לתריסי חדרה של שירה, שקמה במהירות כדי לעזור לסבתה בהכנות לכבוד שבת. תוך כדי שהתארגנה חשבה לעצמה כמה טוב שהיא לא עובדת בימי שישי. היא ניגשה למטבח בצעד מהיר ומצאה את סבתה שבירכה אותה בברכת בוקר טוב בעודה בעיצומם של הבישולים. שירה לבשה סינר והצטרפה גם היא למלאכה.
" שירוש, זה בסדר אם אני אזמין כמה אורחים לשבת?" שאלה.
" כן. לי אין בעיה עם זה". אמרה שירה בחיוך.
" יופי. מצוין. אני צריכה ללכת לשכנה כדי לבקש תבלין כלשהו, תשגיחי על המרק שלא יגלוש".
בתיה ברמן הלכה בצעדים מהירים לשכנתה ודפקה נמרצות על הדלת.
" שלום גברת ברמן. מה שלומך?" אמר יוני שפתח את הדלת.
" ברוך ה'. אבל יהיה יותר טוב אם תפסיק לקרוא לי גברת ברמן. תקרא לי בתיה וזהו, אתה גורם לי להרגיש זקנה" אמרה לו בתוספת קריצה.
" בסדר גמור. בואי תיכנסי" אמר לה בחיוך והלך לקרוא לאימו.
" בתיה, איזה נחמד שהגעת, במה אוכל לעזור לך?" שאלה יהודית לאחר ששאלה אותה לשלומה.
" האמת היא שרציתי להזמין אתכם אליי לשבת. אני פשוט לא רוצה להיות לבד". אמרה וכאילו שכחה להוסיף את העובדה ששירה מתארחת אצלה בשבת.
" תודה על ההזמנה. מבחינתי אין בעיה ואני חושבת שגם יוני לא יתנגד. ההזמנה שלך באה בזמן המתאים, חמותי לא מרגישה טוב ואברהם צריך ללכת ולהיות איתה בבית החולים בשבת, כך שגם אנחנו לא נהיה לבד".
" יופי. אז נתראה היום בערב. תימסרי לה רפואה שלימה". אמרה בתיה ונפרדה מיהודית.
*
ערב שבת. אווירת קדושה עוטפת את ירושלים הקסומה של שעת שקיעה זו. שירה הדליקה את הנר שהכינה בשבילה והביטה בסבתה מברכת על הנרות כמו שנהגה לעשות כשהייתה ילדה קטנה לפני שנים רבות. המטפחת הלבנה הבוהקת כיסתה את ראש סבתה וגרם לה להראות נינוחה יותר, טהורה.
היא הלכה לחדרה ונחה על מיטתה קוראת ספר כלשהו. דפיקות חלושות נשמעו על דלת הכניסה והיא הבינה שהאורחים שסבתה הזמינה הגיעו. היא הסתכלה על שעונה וראתה שעוד מוקדם, שהרי שבת נכנסה רק לפני כמה דקות והרי יש עוד זמן עד שייצאו מבית הכנסת. היא שמעה את סבתה מקבלת את פניה של אישה שמשום מה קולה היה מוכר לשירה. במשך כמה דקות היא שמעה התלחשויות מכיוון הסלון ולא הצליחה לשמוע את הנאמר. דלת הכניסה נפתחה שוב ונטרקה. שקט שרר בבית ושירה יצאה מחדרה.
היא הגיעה לסלון ולמול עיניה המופתעות עמדה יהודית רוזן. היא לא ידעה כיצד להגיב מצד אחד חששה שהרי היא האישה שהייתה אמורה להיות חמותה לולא דודי היה נהרג, ומצד שני התביישה כיצד לא יצרה איתה קשר. יהודית היא זאת שעשתה צעד לקראתה וחיבקה אותה בחיבוק אמיץ.
שירה חיבקה אותה בחזרה, מרגישה בחום שקרן ממנה, מנסה להיכנס תחת כנפיה של אותה אישה שהבינה את כאבה יותר מכל אחד אחר. הן התחבקו ובכו לסירוגין מעבירות אחת לשניה את רגשותיהן ללא מילים. הן התיישבו על אחת הספות והביטו אחת בשניה בלי לדעת במה להתחיל.
" סבתך הלכה לבית הכנסת. היא חשבה שיש לנו על מה לדבר ורצתה להשאיר אותנו לבד".
" אני שמחה שהיא עשתה את זה, היא מכירה אותי כל כך טוב. אולי בגלל שאני כה דומה לה. כבר הרבה זמן שאני רוצה לבוא ולדבר איתך אבל פשוט לא הייתי מסוגלת" אמרה בשקט.
" אני מבינה. זה בוודאי לא היה פשוט עם כל הזיכרונות שבהן היית יכולה להיזכר אם היית באה. גם אני רציתי לבוא אלייך לדבר איתך אבל לא ידעתי עד כמה את רוצה שנשמור על קשר. מבחינתי את היית כמו הבת שמעולם לא הייתה לי אבל לא ידעתי איך את מרגישה בנוגע לכך".
" גם את מבחינה מסוימת היית לי כמו אם, כבר מהרגע הראשון שנפגשנו ולמרות ההיכרות הקצרה הרגשתי אליך קרבה, פתיחות שלא תמיד הייתה לי עם אימי שלי". אמרה שירה בכנות.
" היה לנו קשר טוב לפני שדודי נהרג, למרות שהיה קצר".
שירה הביטה בה בהשתוממות. זאת לה הפעם הראשונה שמישהי מדברת איתה על המוות של דודי בצורה גלויה כל כך.
" אין טעם שנתכחש לזה, עלינו להתמודד. זה מה שדודי היה רוצה שנעשה". אמרה לה יהודית כאילו קראה את מחשבותיה.
" את צודקת, אבל הכאב היה כל כך חזק עד שלא הייתי מסוגלת לדבר על זה בחופשיות".
" אז הנה, אני כאן בשבילך, ותמיד אהיה". אמרה ושירה השעינה את ראשה על כתפה של יהודית מניחה לה ללטף את ראשה כאילו הייתה ילדה קטנה המחפשת נחמה.
יהודית דיברה איתה על גמ"ח התרופות שהפעילה בביתה לעילוי נשמתו של דודי. בנקודה זו שירה רעדה קלות כשידעה עד כמה היה שמח דודי אילו היה יודע שדבר זה נעשה בזכותו. ' הוא יודע' חשבה לעצמה בביטחון.
עברו להן כמה דקות שבהן הן לא הפסיקו לדבר על מגוון נושאים. סבתה הגיעה מבית הכנסת ומצאה אותן מדברות ומחובקות. חיוך מסתורי גדול הופיע על פניה כאילו ידעה שזה מה שיקרה. היא התיישבה למולן בספה אחרת והן דיברו כך דקות רבות.
דפיקות עדינות שכמעט ולא נשמעו באו מכיוון הדלת. בתיה קמה מהספה עליה ישבה ופתחה את הדלת.
" שבת שלום!" שמעה את קולו של יוני מהפתח וקפאה במקומה לאחר שהבחינה בו. היא חשבה שרק יהודית ובעלה יבואו לסעודה, איש לא הכין אותה לכך שהוא יבוא. כשראתה את עיניו מתעכבות עליה בהפתעה הבינה שגם הוא לא ידע דבר. מרוב תדהמה היא נשארה בתוך התנוחה בה הייתה, מכונסת על כתפה של יהודית. עד שיהודית רמזה לה שעליהן לקום. יוני ניגש לאימו ובירך אותה בברכת שבת שלום. והיא מצידה העניקה לו חיבוק ונשיקה.
היא הרגישה לא שייכת, ונעמדה בצד, מרוחקת מעט מכולם, מנסה לארגן את מחשבותיה, כשיהודית צרפה אותה למעגל סביב השולחן בחמימות. היא ראתה שיוני היה נבוך להתחיל בשירת "שלום עליכם" לבדו אבל לבסוף כשעשה זאת ראתה את הדביקות בעיניו.
בהיותו הגבר היחיד בבית יוני הוא זה שעשה את הקידוש, את המילים המוכרות אמר מתוך הסידור בהברה ברורה ובהטעמות הנכונות. שירה מצאה את עצמה מביטה בעניין ביוני שהיה מרוכז בסידור. וכששתה מהכוס את היין נפגשו עיניהם לרגע. ושירה ידעה שזו הולכת להיות סעודת שבת מיוחדת. אולי המיוחדת ביותר שתהיה לה אי פעם.
_________________
"מעפר באנו ואל עפר נשוב"
