יום שישי, 3 בנובמבר 2017http://schema.org/BlogPosting" style="position: relative; min-height: 0px; margin: 0px 0px 25px;"> מעט על העקדה ועל דת וקרבן / מנחם נאבת
הקריאה המסורתית של סיפור העקידה קוראת את הסיפור כביטוי ליראת השמים הקיצונית של אברהם המוכן להקריב אפילו את בנו יחידו אהוב ליבו לאלוהיו, וכפי שכותבת התורה: "עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני". אלא שהקריאה הזו מעוררת קשיים וחוסר נוחות אצל קוראים רבים, אם בגלל חוסר המוסריות הטמון בה לכאורה, חוסר היכולת לחשוב על אברהם כירא שמים בהקשר כזה ולוּ בגלל שהתורה עצמה מציינת את התועבה שבדבר, ואם בגלל שהסיפור הזה מרמז על מסתוריות נוספת. קריאה הפוכה, פופולרית יותר אצל קוראים מודרניים יותר, מבקשת להדגיש דווקא את הזווית האחרת, הציווי לעצור ולא לשלוח יד אל הנער. גם עם קריאה כזו ישנן בעיות: התורה מציינת את יראת השמים הקיצונית של אברהם בכך שלא חסך את בנו ומדגישה זאת כמרכז העניין; הקב"ה עצמו מצווה את אברהם להעלות את בנו לעולה; ועוד. קשה לדלות מסר הפוך מן המשמעות הפשוטה.
קאנט ב"ריב הפקולטות" העלה את הצד שאלוהים כלל לא דיבר עם אברהם. לא יתכן להיות בטוח בכך שאלוהים הוא הדובר בהוראה כזו, ההוראה המוסרית אופפת ולופתת את המקור של הדיבור, השטן מדבר, לא אלוהים. (מעניין שבמדרשים ישנה הופעה של השטן, אלא שהוא מייצג באופן אירוני את עמדתו של קאנט). לעומת זאת, קירקגור ב"חיל ורעדה" וההולכים בדרכו בחרו להדגיש דווקא את המעשה הקיומי האותנטי לחלוטין, המעשה ה"פרטי" (בניגוד ל"כללי") של ההכרעה הדתית, המעשה הדתי והאנטי מוסרי של אברהם כביטוי להכרעה הנעלית ביותר. ז'אק דרידה בספרו "מתת מוות" אף הדגיש את המסתורין שבהכרעה, את העוּבדה שאלוהים אינו אמור לתת דין וחשבון על טעמיו. יש כאן בעצם שני קצוות. בקצה האחד עומדת התפיסה המוסרית של העקידה הרואה את העוצמה של העקידה באי העקידה ואת אברהם במובן מסוים כנכשל בניסיון (קריאה פופולרית מאוד שמקורותיה כבר אצל קאנט וקירקגור ואף אצל פרשנים קלאסיים מסוימים הופכת את היוצרות וטוענת שהניסיון של אברהם היה להתגבר ולא להקריב, לא לשמוע לאלוהים בשם אלוהים). בקצה השני עומדת התפיסה המאדירה את המסתורין המוחלט של האל, את החוק הבלתי נתפס שלו, ואת הצייתנות המוחלטת לחוק האלוהי. שני הצדדים הללו לוקים בקשיים משלהם כמו גם עמוסים ביתרונות משלהם, משום שבשניהם יש מידה של אמת. וזאת הסיבה שסיפור העקידה הוא כה מכונן.
למעשה, שתי התפיסות הללו אינן רק תפיסות פרשניות, הן בעיקר תפיסות דתיות שונות. מחד, ישנה תפיסה דתית המדגישה את האינהרנטיות של הצו הדתי (ובייחוד זה המונותאיסטי) עם הצו המוסרי, וישנה תפיסה דתית המבקשת דווקא להנגיד ביניהם ולהדגיש את הפער שבין הדתיות לאתיקה, את המלחמה ביניהם. בסופו של דבר, אל לנו לבודד את המרכיבים. הרכיב של יראת שמים מבטא אכן יחס אל האל כאל מסתורין בלתי מובן, כי ישנו יחס מכונן אל הטרנסצנדנטיות שמבטא את הבלתי מובן, את האימה ואת הרעד שבמופלא ובאינסופי, מה שמעורר בסוף המסלול רקע של פונדמנטליזם, סגירוּת דתית. אולם הרכיב של התורה ומשמעותה קשור לכאורה לתפיסה של "חוקים ומשפטים צדיקים", לתפיסה עקרונית הרואה בחוקי התורה חוקים של טוב ושל צדק.
נראה לי כי הפרשנויות הקלאסיות לסיפור העקדה מתמודדות עם קשיים פרשניים בשל העובדה שהם מניחים הנחת רקע פרשנית שאינה מוכרחת. כולם מניחים כי גיבור הסיפור כאן הוא אברהם. אברהם העוקד את בנו; אברהם העומד או שאינו עומד בניסיון; אברהם המתגבר על קרבן הבן והמקריב את האיל במקומו; לדעתי, 'גיבור' הסיפור כאן אינו אברהם אלא דווקא אלוהים. אברהם מתגלה כאן בוודאי כירא שמים בשל העובדה שהוא מוכן לתת הכל למענו של אלוהים. אלא שהפואנטה של הסיפור אינה כאן, הפואנטה היא דווקא בהגחה של אלוהים מתוך הציווי "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה". בניגוד לחלוקה המקובלת התופסת את פעולתו של אברהם כאנטי מוסרית (לטוב או למוטב, כפעילות דתית נעלה או כרצח), ואת אלוהים כמציל הנער, נראה שיש לחשוב את הסיפור בצורה שונה. אברהם עושה את מה שהוא צריך לעשות ומה שמקובל לעשות באותם זמנים. החידוש מגיע מצדו של אלוהים. אלוהים הוא זה שמתגלה כ'גיבור' האירוע בכך שהוא מסרב לקבל את המתנה, את הקרבן, ובוחר בעולם, בחיים.
הסיפור הזה מספר סיפור על אלוהים הרבה יותר מאשר על אברהם. התורה מבקשת לכונן את סגנונו של אלוהים. אברהם הוא ירא אלוהים, והוא מוכן ללכת עד הסוף, כי מה יותר נעלה מיראת אלוהים! אולם אלוהים עצמו מסרב לכך. הוא מגלה את טבעו הרחום, את טבעו המחַיֶּה, המעניק חיים. בדומה לסיפור הקודם על גירוש הגר וישמעאל, שהמקבילות הספרותיות בינו לבין סיפור העקידה בולטות מאוד, ובו המלאך בא להציל את הנער העזוב באשר הוא שם, הנער שגורש על ידי "יקוב הדין את ההר" בשם אלוהים, גם כאן, המלאך בא להציל את הנער נגד "יקוב הדין את ההר" של הקרבן. בעצם, התורה מציגה כאן שני רבדים בציווי האלוהי. הציווי הראשון הוא להתקרב כמה שיותר אל אלוהים, בציווי השני אלוהים מגלה שהוא רוצה דווקא את החיים של בני אדם ולא את המוות שלהם. הסתירה עם ה"תועבה" המופיעה בספר דברים ביחס לקרבן בן היא אפוא סתירה מדומה. כל המסר של פרשת וירא הוא הניסיון לספר על אלוהים של חיים ולא של מוות, בדיוק הצו של ספר דברים.
יש כאן תהליך דיאלקטי של רצוא ושוב. בַּתחילה האדם ניגש לאלוהים בכל נימי נפשו, מוכן להקריב את הכל, את נשמתו, את בנו, את חייו, את הדברים החשובים לו ביותר, -ובעולם האלילי הוא גם עושה זאת בפועל-, וכאשר הוא מתקרב בסופו של דבר לאלוהים עם המנחה העמוסה ביותר הוא מגלה דווקא את המנחה של אלוהים. אלוהים מעניק לו את חייו, נותן לו את האהבה שלו. לטעמי יש כאן עומק דתי נפלא בכמה מישורים. ראשית, קירבה אמיתית של אהבה וחיים יכולה להתרחש רק כאשר היא מתחילה מקירבה של מחויבות, התמסרות ונאמנות. ההתמסרות המוחלטת, בעוד שהיא מתקדמת, מגלה לפתע את האהבה מן הצד השני. אולם בעיקר יש כאן תפיסה דתית של הטרנסצנדנטיות האלוהית: בַּתחילה ישנו מסתורין מוחלט, אבל ככל שאנו מקצינים אותו, הולכים עמו יחד, כך אנו מגלים בסופו של דבר את ההתפוגגות של המסתורי הבא לידי ביטוי בחיים.
יש כאן אם כן פער בין הפרספקטיבה של האדם לפרספקטיבה של אלוהים. האדם צריך לצאת מתוך אי ההבנה, היראה שלו, אולם זו לא אמורה להתחפר בתוך עצמה. היא אמורה להתקדם הלאה בכדי לפגוש מקרוב את אלוהים. המפגש הקרוב הזה, בניגוד לציפיות, לא דורש את הקרבן, אלא להיפך, את החיים. מצד הפרספקטיבה של אלוהים יש אהבה לחיים. דווקא המסתורין מאפשר לאדם לקבל את אהבתו של אלוהים אליו. כאשר אין מסתורין, כאשר מלכתחילה האדם לא מתמסר לאלוהים, אין לו את ההזדמנות לגלות את אהבתו. אהבתו של אלוהים מתגלה בעולם דרך ההתמסרות של יראת השמים.
זאת אמת דרמטית. לא ניתן לגלות את האהבה של הצד השני, מן הצד השני, מן הפרספקטיבה שלו, כל עוד לא התמסרנו אליו. במילים אחרות: מה שתובע מוות הוא דווקא חוסר ההתמסרות. אם נעקוב היטב נראה שזאת בדיוק נקודת הקרשנדו של הסיפור: בדיוק ברגע שאברהם הגיע לַפִּיק, לפסגה של ההתמסרות הדתית, מתגלה לפניו לפתע האהבה של האל לחיים. ההתמסרות מולידה את היכולת לקנות את הפרספקטיבה האלוהית של החיים.
 |
|
|
