וירא

"ברצוני להציע קריאה אחרת של הסיפור על שרה, המבוססת על דרשתם של חכמים בבראשית רבה כאן ובתלמוד ירושלמי סוטה פ"ז ה"א: "אמר ר´ אבא בר כהנא בשם ר´ ביריי כמה כירכורין כירכר [הקב"ה] בשביל להשיח עימה [עם שרה] - ´ויאמר לא כי צחקת´. שהקב"ה מתאוה לשמוע שיחתן של צדקניות". חכמים הרגישו כי בתחילה הקב"ה פונה אל אברהם בשאלה "למה זה צחקה שרה", אבל לאחר הכחשת שרה הוא פונה אליה ישירות: "לא כי צחקת"! לכאורה היה יכול הקב"ה לפנות אל שרה כבר בשאלה ´למה זה צחקת...´ או לחילופין אם הוא פנה אל אברהם, היה לו להמשיך את השיחה עמו ´לא כי צחקה´. העובדה שהקב"ה פונה ראשית אל אברהם ורק לאחר הכחשת שרה הוא פונה ישירות אליה, נתנה לחכמים מקום לדרוש כי כל שיחה זו מראשיתה לא היתה אלא מפני שהקב"ה מתאוה לשוחח עם שרה, אלא שהוא אינו יכול, והוא מכרכר כירכורים על מנת שתהיה לו עילה לפנות אליה! מדרש זה נראה כקריאה רדיקלית של הסיפור והרבה יותר נועזת ממה שרבקה לוביץ הרשתה לעצמה, אולם עיון נוסף ורגיש בפסוקים יגלה שהוא אכן נמצא שם. הרי המלאכים פותחים ושואלים את אברהם ´איה שרה אשתך´. אבל שאלה זו נראית לכאורה מיותרת, שכן הם היו יכולים לפתוח ישר בבשורה, וכבר הרגישו בזה חכמים (בבלי בבא מציעא פז ע"א). האם לא יהיה זה סביר להניח שהמלאכים בקשו בשאלה זו את אברהם להזמין את שרה על מנת שיוכלו לבשר את הבשורה במעמד שניהם? והרי זה מתבקש גם מכיון שאברהם עצמו מתבשר על הולדת יצחק בנו משרה כבר קודם, בסוף פרשת לך לך (יז, יט), ועתה באו המלאכים לבשר את הבשורה ישירות לשרה, ולפיכך הם שואלים ´איה שרה אשתך´! אולם אברהם מעדיף אחרת, והוא עונה ´הנה באהל´ - כלומר, אין צורך לקרוא לה, היא שומעת גם ממקומה באהל - לדעתו של אברהם אין זה מן הצניעות שאשתו תראה עצמה לעיני זרים, ולא בחינם חכמים דרשו כי אברהם בירידתו למצרים שם את אשתו בתיבה ונעל בפניה, עד כאן מגיעה מידת הצניעות שלו. וכאן מתברר כי גם המלאכים כפופים לנימוסים ולדרך הארץ, ואם הבעל אינו מוכן שהם ידברו עם אשתו ישירות אין להם ברירה, הם אינם יכולים לעקוף אותו, והם נאלצים לבשר את הבשורה בצורה הזאת. אלא שהקב"ה מתאוה לשוחח עם שרה, והוא מכרכר כירכורים על מנת שיוכל לפנות אליה ישירות. הוא פונה אל אברהם בשאלה ´למה זה צחקה שרה´, והרי זו שאלה שאברהם אינו יכול לענות עליה, ובכך שרה עצמה מוזמנת לשיחה, ואז היא יוצאת מפתח האהל על מנת להגן על עצמה - ´ותאמר לא צחקתי´. עתה יכול ה´ לפנות אליה סוף סוף ישירות ´ויאמר לא כי צחקת´. אבל האם זו נזיפה? הרי זה ענין שמו של יצחק. אברהם צחק (יז, יז), שרה צחקה, כל העולם כולו צחק (´כל השומע יצחק לי´), ´ורב שחוק היה בעולם´ (רש"י כא, ו). ודאי אם כן שלא היה מקום לנזוף בשרה על צחוקה, כשם שה´ לא נזף באברהם על צחוקו (´ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד´) שהיה זהה לצחוקה של אשתו (והרי אברהם לא שמע פתח האהל...). לפיכך נקרא שמו יצחק, שהוא הירבה צחוק בעולם. זו היא אם כן תשובתו של המדרש על ההבדל בין חוסר התגובה של ה´ לצחוקו של אברהם, לעומת תגובתו לצחוקה של שרה. אין כאן נזיפה, אלא הקב"ה ביקש לשוחח עם שרה, וכיון שאברהם מנע זאת באופן ישיר, היה צריך לאותם כרכורים.
אמנם עדיין יש לנו להבין את תשובתו של אברהם ´הנה באהל´. האם רק מטעמים של צניעות יתירה אברהם משאיר את אשתו באהל, כפי שפירשו רוב המפרשים? ואולי זה גילוי של קינאת בעל לאשתו שאינה במקומה? והתשובה היא לא זה ולא זה. את כוונתו האמיתית של אברהם מגלה לנו שד"ל בפירושו לתורה: "הנה באהל - נ"ל מפני שאין לה בנים והיא בושה, כטעם ´מושיבי עקרת הבית´ העקרה היושבת בביתה ולא תיראה החוצה מפני הבושה". וכבר דרשו מעין זה חכמים על הפסוק "כי שומע אל אביונים ה´ ואת אסיריו לא בזה - כי שומע אל אביונים ה´ אילו ישראל, ואת אסיריו לא בזה אילו העקרות שהן אסורות בתוך בתיהם" (ב"ר פ´ ע"א). אשה עקרה היא אסירה בתוך ביתה, בין אם מרצונה מפני הבושה כפי שפירש שד"ל, או מרצון בעלה, כיון שלפי הנורמות החברתיות של אז רק אשה שיש לה בנים הכרוכים אחריה יש לה סיבה לצאת מהבית. בין כך ובין כך אברהם רומז בתשובתו למצבה הטרגי של אשתו, אמנם היא בת תשעים שנה אבל היא עדיין באהל, אין לה בנים. ומכאן נפתח פתח למלאכים לבשר את הבשורה שמצב זה ישתנה בקרוב.
בדומה לסיפור של שרה, גם ביחס לשני הסיפורים האחרים של חוה ואשת לוט אפשר להציע קריאות אחרות שינטרלו את השאלות שרבקה לוביץ מעלה. אולם מעבר לפרשנות הספציפית של סיפור זה או אחר, מטרידה אותי הגישה הכללית שעולה מדבריה של לוביץ, כאילו גברים ונשים הינם שני סוגים נפרדים, שהתורה צריכה לדבר אל כל אחד ממנו בנפרד, ובעצם אם נקצין גישה זו יש כאן כמיהה שהתורה תיעשה שתי תורות, באחת האל ידבר אל הגברים ובשניה אל הנשים. גישה זו שניסוחה המודרני הוא ´גברים ממאדים נשים מנוגה´ פוגעת קודם כל בנשים עצמן, שכן היא מדירה אותן מהתורה בה האל מדבר לכאורה עם גברים בלבד, ואינה מציעה תרופה אמיתית. אולם אני מתקומם כנגד הראיה המצומצמת, שאינה מכירה כי ´אחת דבר אלהים - שתים זו שמעתי´, כי השמיעה אינה פעולה פסיבית שבאה כתוצאה מדיבור האל, אלא היא פעולה אקטיבית הדורשת מאמץ והתכוונות ושותפות של השומע, בין אם הוא גבר או אשה. ואם לוביץ התייחסה אל סיפור הבריאה בפרק ב´ כאל הטקסט המכונן, אני סבור שגישת המקרא מיוצגת יפה לעניננו דוקא בפרק א´ "ויברא אלהים את האדם בצלמו... זכר ונקבה ברא אותם". וביתר הדגשה בתחלת פרק ה´ "זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים אדם... זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא את שמם אדם". זכר ונקבה יחד נקראים אדם. לפיכך כאשר אלהים מדבר אל האדם, הוא מדבר אל האיש והאשה יחד, והתורה כולה - ´זאת תורת האדם´ - תורה אחת היא."

(רוני שויקה , 3/14/2007)