מלך במשפט יעמיד ארץ/האגודה כאנרכיה או מונרכיה?

שני מאורעות אקטואליים הביאו אותי להרהורים הבאים. הכינוס בבית שמש, שפנה לראשונה במוצהר לקהילה המסויימת של הנהנים מיגיע כפם ברמב"ש א', והבחירות בביתר. מחמת סכנת מדרונות חלקלקים אנסה לנטרל את כל הנושאים הצדדיים הנפיצים, ולהוציא בפינצטה את הנושא הנוגע לאחד העקרונות החשובים ביותר של ה"אגודה".

בשני העשורים האחרונים נבנו ערים חרדיות חדשות. עמנואל, ביתר, ק"ס והגלילות, אלעד, והרמות והקריה בבית שמש. הערים חלוקות זו מזו ברמת המשטר הרבני שהופעל כלפיהן. בעוד שבביתר, ובמידה פחותה מעט גם בק"ס והגלילות, הרבנים שולטים בעיר וקובעים את עניני הצניעות והפתיחות, לרוב באמצעות השלטת שלטון הפוגע בחופש הפרט ובסינון מוקדם של וועדות איכלוס, הרי שבאלעד כמעט ואין מזה (למעט שכונות בודדות), ובבית שמש אין מזה כלל.

הראשונות פועלות כמונרכיה או ליתר דיוק כאוליגרכיה, והאחרונות חיים בצל האנרכיזם. אך כבכל מקום, החיים האמיתיים לא נמצאים בקצוות: אין כאן אוליגרכיה מוחלטת ואידיאלית, ולא כאן אנרכיזם מוחלט ואידיאלי. אך בהחלט ניתן לומר שעל הסקאלה שבין מונרכיה ואנרכיזם ביתר וק"ס נוטות לכיוון הזה, והאחרות לכיוון ההפוך.

לכל שיטה יש את המעלות והחסרונות שלה. אינני סבור שלמען חופש הפרט יש לחיות באנרכיזם גמור. בכל חברה יש עשבים שוטים שיכולים להפריע את חייהם של ההגונים, אם בנזקים פיזיים ואם בנזקים רוחניים, ושלטון של רבני העיר מסייע רבות במניעת תופעות אלו ובשמירת צביון מסויים של העיר.

הקהילה ברמת בית שמש א', בשל האנרכיה שבה היא חיה, יצרה מחד מקום בו ניתן להשמיע דעות בפתיחות, לחולל מהפכות, ולתקוע יתד נאמן לאגודה אחת. אך אין צורך להזכיר את המחיר שהקהילה שילמה על כך.

בביתר, מלבד כל השיקולים הפוליטיים הרגילים השולטים בכל מערכת בחירות, כקירבה לצלחת ולעוגה שבתוכה, הרי שבולט גם הדיון בנושא הנזכר, שבשל סיפורים שונים הוא סחף אמוציות שונות המניעות את המערכה: עד כה שלטו הרבנים, יחד עם  עסקני חסידי בויאן ובשיתוף פעולה של ראש העיר המכהן, ברוחניותה של העיר. נפשם של תושבים רבים נקעה, והם מבקשים להחליף את השלטון במשוחרר יותר.

מה דעת החברים כאן? האם אנחנו דוגלים בעקרון באנרכיזם, או שמא יש לקבל שלצורך שמירת צביון ראוי להמליך איזו חונטה שתשמש כאוליגרכיה? האם להסתמך על המודל העתיק של "מלך במשפט יעמיד ארץ", או להמירו בנתינת אמון בטוב הבסיסי שבבני האנוש?

והאגודה עצמה, האם טוב לה להמשיך בלא מנהיג, כתנועה אנרכיסטית, או שהיא חייבת לקבל על עצמה איזו סמכות?

פצעי,

האיש גדול באמת אך הוא כבר זקן כבר לקחת הנהגה לידיו.  צריכים איש צעיר בגיל אך גדול בתורה ורוח(מירב הסיכויים שהאיש המבוקש עדיין לא התפרסם כי הוא לא לקק מספיק לנערי יתד נאמן).

א. כתושב ביתר לשעבר, המצב שם שונה לגמרי מהמתואר, העיר הנה עיר פתוחה וליברלית (בגבולות הנורמות החרדיות) והינה העיר החרדית היחידה בה מתקיימים בחירות דמוקרטיות אמיתיות בין מועמדים שונים ומפלגות שונות, ישנו תמיד מתח מסוים בין הקצוות עם נסיון לכיפופי ידים, אבל לומר שהעיר מנוהלת ע"י רבנ(ים) זה רחוק לגמרי מהמציאות.

ב. אין כאן כלל מונרכיה (מלכות שעוברת בירושה) או דיקטטורה (אפילו מחשבתית) וגם אלו שאומרים שיש מדברים בדרך גוזמא. גם לכבוד הדדי אין לקרא אנרכיה.
כללו של דבר הדרך היחידה לקיום חברה (כל חברה) היא על ידי כבוד הדדי ומתן מרחב מחיה לאחר מבלי להכנס לתוך הקישקעס שלו.

בןאישאחד

ברמה העובדתית נראה לי שהתיאור שלך על הריכוזים החרדיים החדשים איננו מתאר היטב את המציאות, אבל לצורך העניין הדבר החשוב ביותר הוא כמובן סימן השאלה שהצבת עבורנו, "איש הישר בעיניו יעשה" או "מלך במשפט יעמיד ארץ"? 

דרך השלטון המקובלת כיום בעולם המערבי איננה לא מלוכנית ולא אנרכיסטית אלא דמוקרטית, ישנו שלטון המחוקק חוקים ומכתיב אותם לכלל העם, אבל הנבחרים עצמם נתונים לבחירת הציבור הרחב. את האפשרות הזו אפילו לא העלית בדבריך, כנראה מתוך הנחה פשוטה שזהו דבר בלתי אפשרי בקהילה החרדית. אני מציע כהקדמה לסימן השאלה שהצבת לדון באופי החברה החרדית בכללותה, האם היא מלוכנית או אנרכיסטית? אני סבור שהקהילה החרדית כיום איננה לא זה ולא זה והיא סובלת מחוסר יכולתה להיות כזו או כזו.

מחד, רוב הציבור החרדי מונהג כיום על ידי רבנים ואדמו"רים המכתיבים לכלל הציבור אורח חיים כוללני, הכללים קובעים היכן לגור? מה ללבוש? איך והיכן לחנך את הילדים? באיזה תחום לעסוק? מה לחשוב? מה לדבר? מי ינהל את ועד הבית / העיריה / המדינה? למה לתרום? באלו מכשירים סלולריים נשתמש? ועוד כהנה וכהנה כללים קפדניים, אשר העובר עליהם עלול להיחשף לסנקציות שונות ובעיקר להידחות החוצה מהקהילה, הוא לא יהיה זכאי לעליות ולשאר הזכויות בביהכנ"ס, ילדיו לא יתקבלו למוסדות החינוך, לא ישדתכו עם משפחתו וכדו'. על פניו זהו אמנם שלטון מלוכני, שבמקומות מסויימים אף עובר מאב לבנו.

מאידך, בציבור החרדי יכול הפרט לעשות ככל העולה על רוחו, מבלי שיופעלו כלפיו אמצעי כפיה אמיתיים, מלבד אמצעי הלחץ שהוזכרו. למנהיגות הרבנית והפוליטית אין לא שוטרים ולא בית סוהר, הם אינם יכולים לגבות ממון ולאכוף את החלטותיהם על הסרבנים, וכוחם מוגבל להפעלת אמצעי לחץ אלימים כמו הפגנות מחאות ופשקווילים וכדו'. בנוסף, המנהיגות הרבנית עצמה מפולגת ומפוצלת, וברוב הנושאים תוכל תמיד למצוא רב או בי"ד שיתמכו בדעתך. מצב זה מגביר את האנרכיה בכל נושא שאין לגביו קונצנזוס מקיר אל קיר.

התוצאה של המצב הנ"ל היא בעייתית ביותר, ההצלחה ליצור קונפורמיות כה גבוהה בציבור, גורמת לרבים תחושת מחנק נוראית, הם אינם יכולים לחשוב, לדבר, להתלבש, לעבוד, לחנך ולהתנהג כרצונם, בשל שאיפתם להשתייך לקהילה החרדית. כשלרוב קובעי הכללים עצמם הם אלו הנוטלים את השררה בכוח ומגייסים לעזרתם רבנים כאלו ואחרים, שהם עצמו דאגו להגדילם ולפארם. מצד שני, חוסר היכולת לכפות באמצעים שלטוניים מובהקים החלטות כלשהן והפיצול בקרב המנהיגות הרבנית, מביאים לכך שמריבות וסכסוכים על שליטה בישיבות ובחצרות חסידיות או על נציגות פוליטית נבחרת ו/או כיבוד הסכמים כלשהם, אינם באים בזמן קצר לידי סיום. כך גם ויכוחים בעניינים ציבוריים שונים.

האם יכול היה להיות מצב אחר? לכאורה זהו מצב בלתי נמנע, שכן החברה החרדית איננה יכולה להרשות לעצמה מצב בו כל אדם ינהג כאוות נפשו, שכן בזה היא תאבד את כל מהותה. היא גם איננה יכולה ליצור מנהיגות אחת כוללת שתכריע בכל השאלות העומדות על הפרק וגם אין לה את אמצעי האכיפה הנתונים למרותה של המדינה.

מפאת השעה המאוחרת וכניסת שבת אסיים כאן את דברי, עוד לפני שנתתי תשובה על השאלה של פותח האשכול.

_________________

השאלה שהוצגה כאן של "איש הישר בעיניו יעשה" מול "מלך במשפט יעמיד ארץ", עסקה כפי הנראה בעיקר בנורמות רוחניות ודתיות, שחסרונן עלול לפגוע בצביון הדתי-רוחני של הקהילה. אני מציע להוסיף לדיון גם את הפן הכלל אנושי, שחסרונו עלול לפגוע בפן המוסרי-אנושי של החברה כולה.

בקהילות שנזכרו בהודעת הפתיחה, ניתן כמדומני למצוא פיקוח הנוגע להופעה החיצונית של גברים נשים וילדים, או על רמת הפתיחות הנהוגה בבית ומידת החשיפה לעולם שבחוץ, או על רמת ההקפדה ההלכתית בעניינים שונים. בעוד שבתחומים אחרים חשובים לא פחות, קשה לראות את היעילות של הפיקוח הציבורי, כשכוונתי בעיקר לחוסר יושר ולהתנהגות בלתי ראויה בממון ובבין אדם לחבירו ברמה הציבורית וברמה האישית. אותן קהילות עצמן, היודעות להוציא מתוכן [או למנוע מראש את בואו] את מי שאיננו לבוש על פי הקודים המקובלים / אשתו חורגת מכללי הצניעות שנקבעו ע"י בד"ץ "משמר התורה" / ילדיו נועלים נעלי ספורט / בביתו יש מחשב או ספרות לא-חרדית / הוא איננו אוכל רק אוכל בהשגחת הבד"ץ / מטלטל בשבת ללא עירוב שכונתי / עובד לפרנסתו במקצועות חופשיים/ ספרדי / בעל תשובה / אמריקאי וכיו"ב, אינן יודעות באותה יעילות להוקיע מתוכן גנבים / עושקי שכר שכיר / פוגעים בזכויות יוצרים / מוציאי שם רע / מחרחרי ריב ומדון / מזיקים לרכוש הציבור / פדופילים / מעגני נשותיהם / הורים אלימים / מטילי אימה על הציבור / עסקנים מושחתים / נוטלי שררות שלא כדין ועוד כהנה וכהנה. בעוד שהראשונים נדחים בקלות יתירה לשולי החברה באין פוצה פה ומצפצף, הרי שהאחרונים יכולים עוד ליהנות ממעמד בחברה וקרבתם רצויה. אמנם כנגד האחרונים ניתן לכאורה לפעול באמצעי האכיפה של המדינה כמו הרשויות המקומיות והארציות; בתי המשפט והמשטרה, אולם כל פניה אליהם עוד נחשבת כמעשה פסול של "מסירה" או "הליכה לערכאות".

בצ"כ, אייקון ירוק!

בן ציון!
לאחר קריאת דבריך, משמע שאינך מתנער מהשיטה! אלא על מי, ובהקשר ל-מה, מופעלת השיטה.
ציטטת בדבריך את דבריו של החפץ חיים על "להציל עשוק מיד עושקו"
כמדומני שלא הועלת הרבה. ואולי נחזה בעתיד באגודה אחת 2 שגודלת בעקבות אותם דרכים שאולי יצליחו בעתיד.

אינני חושב שלהפנות את אותם כוחות שבעיני הם שליליים יהפכו אנשים לחברה טובה.
כשהחפץ חיים אומר להציל "עשוק מיד עושקו" אינני חושב שמדובר בפעולה אקטיבית של הוקעה של כל אחד שנראה כמתנהג בדרך פסולה. (חברתית)
אמנם ישנם דברים שיהיו ברורים לכל אחד שאלו דברים של פשע. (עשוק מיד עושקו)
אבל כשהינך נכנס לנקודות שרובם נסתרים מעיני בני אדם (ורובם כך) שם כבר נכנס הפרשנות האישית של כל אדם למעשיו של אותו אדם. [ויותר נכון לכוונת מחשבתו של אדם]
נכון יהיה לקיים את מאמר הגמרא  "כמדומני שאיני יודע אם יש מי שיודע בדור להוכיח"
כיום שאין לנו סנהדרין עם יכולת פיזית של אכיפה. "כמו שהזכרת" לא נשאר לנו אלא לנסות להסתגר בתוך אותה קונכיה, ולנסות להתפלל למי שבמרומים שיחזיר את אותם זקנים שיוכלו לשפוט דין אמת....... 

_________________

בן ציון כהנא
 בעיקר על פיסקה 2 בהודעה 2.
לרגע חשבתי שר' ישראל קם לתחיה וכותב באגו"א
(אין לי ספק שהוא היה כותב כאן!)

הפתרון של משטרה מתאים רק לפדופילים וכיו"ב אך אינו מספיק לכל הפשעים הלא פליליים שציינת, הנזקקים לטיפול ההנהגה הפנימית ומערכת המשפט שלנו ע"י הסבת האכיפה לפושעים האמיתיים. [אף אתה נתכוונת לכך מן הסתם, כי נראה שלשם מכוונים דבריך, אלא נראה שנשכח לפום ריהטא.]

מוטי,
לענ"ד, דבריך אינם נכונים אלא לגבי החלטות שרירותיות ולא על מערכת מסודרת של קבלת החלטות. וחלילה לנו להפקיר את החברה, וציון במשפט תפדה.

תוקן על ידי לבהעיברי ב- 28/10/2007 15:30:32

רוב הדברים שכאן עוסקים באידיאל, או במשהו אוטופי. מין הסדר כולל של אחרית הימים, בו יעשו איש הישר בעיני ה' אף על פי שאין מלך בישראל. האם הדבר מצביע על חוסר פרגמטיות? אני מניח שלא, אלא שבניגוד לעמדה שהצגתי, שלצערי אכן היתה חסרה את הרוח הנבואית, את חזון אחרית הימים, ראו חברי הפורום לאזן את הדברים  ולהציג את האידיאל אליו אנחנו שואפים.

שאלתי, איפוא, התייחסה למצב העכור בו אנחנו מדשדשים. למצב בו התנהגות פרוצה ב"מי שאיננו לבוש על פי הקודים המקובלים / אשתו חורגת מכללי הצניעות שנקבעו ע"י בד"ץ "משמר התורה" / ילדיו נועלים נעלי ספורט / בביתו יש מחשב או ספרות לא-חרדית / הוא איננו אוכל רק אוכל בהשגחת הבד"ץ" היא קוד התנהגות שאכן מעמיד את המתנהג מחוץ לחברה, גם אם יהיה הדבר שלא בצדק. ומשנדחה מחוץ לחברה ואבד - לצער כולנו - את התמיכה החברתית, איבד יחד עמה - לצער כולנו - את אותו מניע עליו קונן התנא, "תדע כשאדם עובר עבירה אומר שלא יראני אדם".

במצב העגום הלזה, כשהשאלה היא האם להציל את מה שניתן להציל ובדרכים הכשרות-בדיעבד בהן ניתן להציל, עומדת וגם ניצבה השאלה:

האם חובה עלינו להעמיד עלינו מלך?

האם חובה עלינו להילחם על כך שעל ערינו תשלוט חונטה ובפתח הכניסה למגורינו תעמוד וועדת קבלה דרקונית?

או שמא נאמר על כך מה שנאמר על היסורים, "לא הן ולא שכרן"?

_________________