כמה שאלות על צניעות היהודיות בתימן

הבגדים נועדו להבדיל בין אדם נשלט לבין השולט.

בראשית ימיי האיסלם נולדו חוקי "תנאי עמר", שהשתייכו לקליף השני,
עומר אבן אל- כטאב. הוא קבע מעיין חוזה שבין השליט המוסלמי לבין
בני חסותו שנועדו בכדי להסדיר את מעמדם.

בין חוקים אלה היה גם חוק הגבלת לבוש של בני חסות.

האיסור להידמות למוסלמי , החובה להשתמש בתסמינים מזהים (בגדים)
בכדי שיוכל להבדיל.
 
בעיקר חל איסור זה על הנשים הלא- מוסלמיות ז"א
יהודיה.

בגזירות אלה נאסר על היהודים לחבוש מצנפת לראשם מאחר שזה היה סמל
לנכבדות ואצילות.

לעומת זאת בצו האמאם יחיא אשר בא להסדיר את מעמד היהודים לאחר שהאמאם
שחרר את צנעא משלטון העותמני ושב לשלוט בה, בחוקיו אין הגבלה על
לבוש יהודי תימן וזאת משום שההבדל היה כה ברור מאליו עד שאין צורך
להזכירו ולציינו בחוקים.

הופעתו של היהודי הייתה עלובה לייד זו של המוסלמי הדבר בא ליידי
ביטוי בצבע הבגד בצבע הבגד , אורכו, טיב החומר ממנו הוא עשוי ,
כיסוי הראש ובשיערם של הבנות אשר נגזר.


כל אלו נועדו להזכיר לבן החסות את מעמדו.

על היהודים נאסר ללבוש בגד לבן או צבעוני, הם היו חייבים ללבוש
בגדים כהים וקצרים מאלו של המוסלמים.

רק בשבתות וחגים שבהם לא באו היהודים במגע עם המוסלמים מפני שהיו
סגורים בשכונותיהם, יכלו ללבוש בגדים חגיגיים לבנים ,צבעוניים ארוכים
והדורים .


ברחבי תימן לא לא היה הלבוש אחיד . בין המוסלמים עצמם ניכר הבדל,
בין מעמד בסאדה- חכמי הדת לבין שאר העם, בין עירוניים לכפריים ובין
בני השבטים הנודדים ובין תושבי האיזורים השונים.

גם היהודים אשר חיו בשכנות עם המוסלמים נבדלו מהם מפני שליהודים
היו פיאות וטליטות.

המוסלמי הוכר בשל כיסוי ראשו ג'לביה וסכין עקומת להב אשר הייתה
אחוזה בחגורתו כסמל לגבריות.


האבחנה בין הנשים המוסלמיות לבין היהודיות הייתה תמיד בעייתית ומורכבת
יותר זאת מאחר שהאישה היהודיה אינה באה בחברת מוסלמים כמו הגבר
היהודי אך גם דעה זו אינה חד משמעית מאחר שהכפריים והעירוניים
ובכלל בכל איזור היהודים היו מקורבים למוסלמים בדרך ובצורה שונה
, לבושן של היהודיות באט להבדיל בינהן לבין המוסלמיות שהן באות
 במגע אחת עם השנייה .

 לבושן של היהודיות באיזורים השונים.

נשות אל- עו'ד- באיזור אל עו'ד לבושן של היהודיות היה כמעט זהה
לזה של המוסלמיות. התופרות היהודיות הכינו את בגדי המוסלמיות במתכונת
זהה לזו של בגדיהן עצמן .


היהודיות היו נפגשות עם המוסלמיות כשהן כוששו עצם בשדה , ליד הבאר
או כשהיהודיות באו לאפר את המוסלמיות בביתהן או בשביל לקחת הזמנה
לבגד ולמסור אותו בהיותו מגומר.

לעיתים אף הפכו היחסים ליחסי חברות .

בגדיה של היהודיה ביומיום היה הכסוה-שמלה שחורה מעוטרת ברקמה המעוטרת
ברקמה המפוזרת על כל השמלה מחוטי משי או כותנה ובצבעים קבועים של
אדום, ירוק צהוב ולבן.


גזרת השמלה: שרוולים רחבים וארוכים המגיעים אל מעבר לכף היד, כל
המאפינים הנ"ל היו של בגד חגיגי אך נשות צרם היו נוהגות לקשור את
קצוות השרוולים מאחורי הצוואר ובשעת העבודה נחשף חלק מידיהן.


נשות צנעא: נשות צנעא לבשה בימי חול שמלה ששרווליה הגיעו עד פרק
כף היד והיו צמודים לפיסת היד. זאת בכדי שלא תראה ידה .

גם שמלה זו הייתה שחורה אלא שרקמתה הייתה חוטי כסף אשר התרכזו סביב
מפתח הצוואר.

נשות צרם: הן לבשו את הקמיץ- שמלה לבנה רקומה , זהה בגזרתה וברקמתה
לשחורה.

 היא נלבשה לארשונה כשמלת כלולות לאחר מכן בימי כיפור ובחגים ולבסוף
כשהלכה האישה לעולמה כתכריכים.

נשות כפר ג'בלה: הן מצאו דרך שתענה על הרצון ללבוש בגד חגיגי אף
שהיה אסור ללבוש אותו.

הן לבשו 2 שמלות זהות בגזרתן ורקמתן , התחתונה לבנה והעליונה שחורה.

נושות העיר גחזן: הן לבשו בחתונתן לבוש דומה לשל נשות צרם, אך לבושן
היומיומי נתפר בסגנון של נשות צנעא.

זאת משום ששרווליהן של נשות צרם היו רחבים וארוכים גם בשמלות היומיום
שלהן והרי שבצנעא ובגחזן אופיין השרוול כבגד חגיגי.

סיכום:
העירוב של סגנונות לבוש מלמד על השפעתם של תושבי צנעא על יהודי
הכפר בעקבות קשרים שנרקמו בינהן.
נשות הכפר שעלו לצנעא בכדי לארוג את בגדי חייליו של האימאם הביאו
 עימן את הסגנון לבוש של העיר.


השיער באיזורים השונים בתימן:

צרם: עד ליום חתונתה כיסתה הנערה בצרם את שיערה בקרקוש- כובע שחור
רקום שכיסה את המצח ואת השיער.

ביום כלולותיה הוחלף הכובע לכובע מכ'מה- צעיף ארוג מחוטי כותנה
שאריגתו המיוחדת לכפר צרם.

כלי אריגה היה פשוט, מוט ארוך עשוי קנה, ששני מקלות קצרים ניצבו
הקצוותיו.
הכלי היה נייד כך שהתופרת המשיכה בעבודתה גם כאשר הייתה במקום אחר.
טכניקת האריגה הייתה מיוחדת ועד כה לא נמצאו לה מקבילות בתימן.

ביום חתונתה , בטקס מיוחד , נגזז שיער הכלה לתסרוקת שחספה ניבעה
- קצוות שיער על המצח. בעוד שהשיער כולו יורד על האוזניים עד לכתפיים.

על השיער הונח מלוי- מעיין כתר קלוע ומצופה עור דמוי פרסה אשר נועד
להגביהה את הראש. עליו הונך המכמה שגדיליה נכרכו סביב סביב הראש
בהותיאם את השיער חשוף על המצח, על האזניים ועל הכתפיים.עם המכמה
תלו תכשיטים על הראש , מעל לכול, בעת החופה פרשו מטכח- צעיף משי.

http://ofna.makash.ac.il/info/ofmuz-kg/tsofyt/a9.htm