פרשנות משנה על פי פשוטה

[שנהב,

לא דיברתי על הפן האסתטי דווקא, אלא השתמשתי בו כדי להצביע על משהו אחר. אני חושבת שיש למשנה מטרות (אם אפשר לקרוא לזה כך) שונות, שאינן רק משפטיות, ובודאי לא (רק) אמוניות, כפי שכינית זאת אתה, שהרי בחלקים גדולים של המשנה, א-להים לא נוכח בכלל - לא בשמו, לא בדבריו (בהנחה שהתורה היא דבריו) ולא בהתייחסויות אליו. 
אני מדברת על מה שאתה מכנה "רגישות למילה" (לא זו הכתובה, כמובן, אלא זו הנאמרת - שכן המשנה נכתבה רק שנים ארוכות אחרי חתימתה וכל מהותה היא יצירת על-פה). אני מדברת על הניסיון ליצור יצירה מילולית, שתכיל במובנים כלשהם את העולם, כפי שהוא נגלה ליוצריה ועל-פי גישתם אליו. 
בכוונה איני מפרטת או נותנת דוגמאות, כי מה שאני מבקשת לעשות אינו לתת תשובות, אלא להציע כלי עבודה. בנוסף (ח"ו לא "במקום", בעיקר מטעמי "ונשמרתם לנפשותיכם"...) לכלי העבודה הלמדני-הלכתי, שמוצה עליה לעייפה, כדי להתבונן בה ממבט נוסף ולהאיר זוויות שנותרו עד כה בחושך. אני מניחה שאני מבקשת לעשות זאת לכל ספרות חז"ל, אבל ייתכן ויש במשנה - אולי בגלל היותה טקסט "סגור" יחסית, ערוך מאוד ומדויק כ"כ - משהו שמאפשר זאת יותר בקלות.




בע"ב,

ניתן למצוא סיבות שונות לחריזה ולמקצב שנמצאים תכופות במשנה. זכרון הטקסט בע"פ הוא בודאי אחת מהם. אולם "סגנון", ובמיוחד כזה שהוא פשוט טוב ועובד ומצליח לעורר מחשבה ורגש (לכולנו יש אותם, השאלה מה לימדו אותנו לפתח, אל מה עודדו אותנו לשים לב, על איזה סוג של שאלות תיגמלו אותנו כדי שנמשיך ונשאל וכו'...), אי אפשר להסביר רק בכלים פשוטים של סיבה ותוצאה. אני מאמינה גדולה בכוח היצירתי של האדם, ואני מאמינה שבני אדם יצירתיים ימצאו פרצה לפרוץ דרכה ולבטא את יצירתיותם בכל חברה בכל רקע תרבותי (השאלה אם תהיה זו פריצה "חיובית", אם תגרום "טוב" לבעליה ולסביבה וכו', אכן תיענה באופן שונה בחברות וברקעים שונים). אני מתבוננת במשנה (ובמדרשי התנאים, אבל גם ביצירות האמוראיות) ומזהה שם את היצירתיות הזו, שאין לה מנוח. נדמה לי, שהמשנה (וספרות התנאים בכלל) יש בה גם "הנחייה" אידיאולוגית ליצירה, ואולי זה מוסיף לעניין, כשהצורה והתוכן משתלבים כך. 
אני מאמינה שהתבוננות בטקסט כלשהו ב"עיניים ספרותיות" אינה מוזילה את הטקסט (אם אינו זול מראש), אינה פוגמת באמיתותו (אם אינו שקרי), אבל בהחלט מדגישה בו פנים שאינם גלויים (או לפעמים - אינם גלויים מעבר לרמת האינסטינקט) למי שמתבונן בעיניים אחרות (שאינן טובות פחות, אבל ככל זוג עיניים בודד, הם פשוט מוגבלות).]

[בע"ב,

אולי ה"סגנון הטכני" שייך לעיני המתבונן? 
אני מסרבת להאמין שיש אנשים "מיובשים", אבל אני כן מאמינה שיש כאלה שחוששים "להירטב", בעיקר כי לא התנסו בזה מספיק .
ובנימה רצינית יותר - אני חושבת שקריאה "יבשה" (במיוחד בספרות חז"ל) היא גם מגננה, שכן קריאה אחרת עלולה לחשוף שם פנים שאינן בהכרח מתאימות למה שאמור לכאורה להתגלות שם.]

תוקן על ידי אמשלום ב- 28/11/2011 07:36:49

[בע"ב,

אולי, ומה בכך?
אם הקריאה ה"שירית" מובילה להעמקת התובנות העולות מן המשנה ולהרחבת חלותה אל תחומי חיים אחרים, מלבד זה ההלכתי - מדוע זו בעייה?
מדוע להניח שקריאה באופן מסויים היא היחידה האפשרית, ובכך להגביל את אפשרויות הלימוד מתוך הטקסט הספציפי? מה גם, שטקסט ספציפי זה הוא בעל חשיבות גדולה ביותר במסורת התרבותית ובשורשי הדת של הקוראים?]