|
|
| נשלח ב-14/11/2007 15:46 |
 |
| |
חסיד
הרי פשט ברש"י דרשת---רש"י- ויעתר לו - לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע לפיכך לו ולא לה:
אם כל היפה בדרשה החסידית שדרשת- אבל מרש"י משתמע כי צדיק בן צדיק מתקבלת תפילתו, יותר,מ הצדיק בן רשע.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2007 16:01 |
|
| |
ר' ירוחם
לו דייקת בדבריי ועיינת בדברי מקורי (שנכתבו בענגליש) לא שאלת. ענין ידיעת התפילה הוא עניין האמונה ביכולת מי שמתפללים אליו למלאות את הבקשה ולכן זו מתמלאת בקלות יותר כאשר המתפלל מסור יותר לאמונה הלזו. זו האמונה מושרשת יותר בבן צדיק שמקטנותו היתה התפילה להי"ת כפניית איש לרעהו שיסייעו בדבר של מה בכך. וראה שם סיפור נאה על אחד מתלמידי אור שבע"ה הבעש"ט הק' זיעועכ"י שהסביר לאשתו למה חסידיו נושעים מתפילתו יותר מאשר אשתו הצריכה לאותו דבר (זש"ק). זאת כי הם מאמינים יותר ביכולת התפילה שלו בחושבם שיש לו מהלכים בשמים משא"כ אשתו שמכירה אותו כאיש בין האנשים. הרי שאין כאן עניין של גדלות וצדקות אלא של אמונת המתפלל ללא קשר לגדלותו ולפעמים דווקא מתוך תמימותו. (כן ניתן לומר בהקשר הפארום הזה שרבקה גדולה היתה מיצחק בפילוסופיע בהיותה בעלת תשובה חוקרת והבינה שלא בהכרח שתפילה משנה את סיכויי הבקשה להיענות וסברה אולי שכל עניין התפילה אינו אלא עבור טהרת לב המתפלל כמו שכתבו פילוסופי הפארום הזה בכמה מקומות. לעומתה, יצחק היה מאמין תמים, נו צאדיק בן צאדיק, אבל תמימות זו היא שהתפילה נענית לה כסיפור הידוע על זה שזעק בתמימות "מברך הנשים" ונתרפאו הנשים ממחלתן.)
_________________
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/11/2007 16:52 |
|
| |
ר חסיד
כנראה שהפסדתי שאני לא יודע לשון לע"ז
אנגלייש איז מעיין מאמא לושיין- מעיין מאמא קאן אוך נישט.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2007 13:07 |
|
| |
קבלתי באישי:
תמיהות בפרשת תולדות
פרשת תולדות היא הקשה והתמוהה ביותר בכל פרשיות ה"סיפורים" של חומש "בראשית" ו"שמות". התנהגותן של הדמויות המרכזיות בפרשה, האבות והאמהות של עם ישראל, עושה רושם שלילי וקשה. המפרשים עמלו לבאר את הסתום, ובכל זאת, עדיין התמיהות רבות.
סיפור הפרשה ידוע. יצחק ורבקה נישאו. במשך עשרים שנים לא היו להם ילדים, ואז נפקדו בתאומים. יעקב ועשו.
יעקב היה איש תם יושב אהלים. עשו, השעיר מלידה, היה איש ציד. יום אחד שיכנע יעקב את אחיו שימכור לו את הבכורה – צעד תמוה ביותר מבחינה משפטית, גם לפי משפטי התורה, גם לפי מושגינו אנו, גם לפי מושגי הזמן ההוא. וזו היתה רק ההתחלה. לאחר זמן, ביקש יצחק, הזקן והעיוור, לברך את בנו הגדול. עשו יצא לצוד עבורו ציד, כדי שיסעד וישמח ויברך אותו מתוך שמחה, ובינתיים רבקה סייעה ליעקב להתחפש לאחיו, כך שיצחק יברך אותו במקום את עשו.
התכנית הצליחה. עשו הגיע מאוחר מדי, ויצחק, שגילה כי הברכות נאמרו לבן הצעיר, אישר את המעשה. "גם ברוך יהיה" אמר על יעקב.
לעומת זאת, הוא ברך את עשו "על חרבך תחיה", ולמרות שקבע כי עשו ובניו יהיו עבדים ליעקב, אמר לו "כי תריד ופרקת עולו מעל צווארך".
עשו הזועם מתכנן להרוג את יעקב, ורבקה נאלצת להבריח אותו אל הדוד לבן, בארם נהרים. יעקב יוצא לגלות.
התנהגותם של רבקה ושל יעקב אומרת דרשני. האם כך מרמים את האח? האם כך מרמים את האב נטול כושר ההבחנה?
ועוד, האם יש בכלל משמעות לברכות שניתנו במרמה? הלא ברכות אינן ענין של מאגיה הפועלת על מי שמבצע את המעשה המאגי. ברכות הן איחול שמיועד מאדם לאדם, מנפש לנפש, בהסכמת ה', וה' אלקי הצדק לא יסכים להעניק דבר למי שלא מגיע לו.
אבל אולי זה בדיוק מה שמגיע ליעקב, מפני שעשו הוא רשע שכזה?
במשך הדורות, קיבלה דמותו של עשו דימוי שלילי. עשו הוא רומא, הוא הנצרות, הוא כל העמים שהתעללו בעם ישראל במשך כל הדורות. אבל גם עשו, בנו של יצחק, היה רשע גדול. הוא היה גזלן, אנס, רוצח. הוא היה פושע, אך בבית ניסה לרמות את אביו יצחק והתחזה לצדיק שמפריש מעשרות ממה שאינו חייב מעשרות.
בפועל, אם נקלף את הפירושים שהתרגלנו להוסיף לפרשה מעצמנו, נגלה תמונה שונה לגמרי. עשו איננו איש תם, אבל הוא ודאי אינו רשע. שום דבר בפרשה אינו מעיד על רשעותו. לכל היותר, ניתן למצוא אצלו מידות לא טובות. הוא רעבתן. הוא נמהר, אדם פזיז המוכן למכור את בכורתו עבור נזיד עדשים (ראו כיצד העלילה הידועה של הפרשה מספקת לנו פתגמים וביטויים ספרותיים). ולאחר שאכל ושבע, ויש לו אפשרות לקום ולערער על התנהגותו הפזיזה, הוא ממשיך להתייחס בחוסר אכפתיות לאבדן מעלת הבכורה.
אבל גם יעקב אינו ניכר במידותיו הטובות. כשאחיו בא עייף ורעב מן השדה, הוא מסרב להאכיל אותו, עד שזה מסכים למכור לו את הבכורה...
במרוצת הדורות, נעשו נסיונות רבים ללמד זכות על יעקב. הרש"ר הירש מפרש כי מכירת הבכורה והגשת נזיד העדשים היו שני דברים שלא היו תלויים זה בזה, כדי להציל את דמותו של יעקב מאשמת סחיטה של אדם רעב וחלוש. כל המפרשים כמעט מסכימים כי הברכות היו מגיעות ליעקב, ויצחק טעה בכתובת כשרצה לתת אותן לעשו הרשע, ורק רבקה בפיקחותה הצליחה להציל את המצב. אילולא היתה מלמדת את יעקב להתחפש לאחיו, היינו כולנו, מיעקב אבינו ועד אחרון בני ישראל בכל הדורות, נותרים ללא עולם הזה כלל, ללא אפשרות של קיום.
דברים אלו מוזרים ביותר, ואין להם יסוד בכתוב. אם נקרא אותו בזהירות, כדרכנו, ניווכח כי במשפחתו של יצחק בן אברהם קרו דברים מופלאים וחסרי פשר. לא, אין לי הסבר, אבל כאשר מציגים נכון את השאלות, יש סיכוי טוב לקבל תשובות.
אמנם, עיון זהיר בפרשה, יראה כי יעקב נוהג בכל כאנוס. אין הוא חפץ ברמאות. והוא מוצא את עצמו כפוי בידי אמו להעמיד פנים. אבל קשה לראות בכך לימוד זכות. לא כך היינו מצפים מיעקב, אבי עם ישראל, להתנהג. וכפי שמעירה נחמה לייבוביץ ז"ל, התורה עצמה מעידה על הרמאות של יעקב בפרשה הבאה, באותם חילופי דברים מפורסמים בין לבן ליעקב על רקע הרמאות וההחלפה בין האחיות. למה רמיתני, שואל יעקב. ולבן עונה: לא ייעשה כן במקומותינו. הבכירה צריכה לבוא לפני הצעירה. (ראה בפירושה לפרשתנו ולפרשה הבאה).
כפי שכבר נרמז בדברי, הפרשה, בעיני, סובבת סביב דמות אחת מרכזית. ככל שהיא מצטנעת פנימה, כך מעשיה בולטים יותר. היא זו שיצרה את היריבות שעתידה היתה להתפוצץ במשך השנים הבאות. כוונתה היתה טובה, אך האם נהגה בתבונה ובחכמה, כפי שאומרים המפרשים, או שעשתה טעות אחר טעות?
כוונתי – לרבקה.
עוד לפני הלידה חשה רבקה מצוקה. "ויתרוצצו הבנים בקרבה". אבל היא לא קיבלה את התופעה בשלוות נפש. "ותאמר: למה זה אנוכי?". האמנם היה זה הריון חריג, שהרי סוף סוף היו שם תאומים, או שהאם חסרת הנסיון חשבה שתנועת העוברים היא משהו משונה ביותר? רש"י יסביר כי התייעצה עם נשים אחרות והשוותה את תחושותיה לתחושותיהן. האבן-עזרא סובר כי טעתה בהערכת התחושות המלוות את העיבור.
בין כך ובין כך, רבקה פנתה "לדרוש את ה'".
העיקרון כאן ידוע. כאשר אדם מגיע לשעה של משבר בחייו, הוא עושה חשבון נפש, הוא מחפש את משמעות האירוע שקרה לו. כך נהגה גם רבקה.
בניגוד לגויים שמסביב, היא בקשה "לדרוש את ה'". כפי שעתידים בני ישראל לבקש ממשה נביא שאליו יוכלו לפנות לאותה מטרה, כפי שיש כאלו שמחפשים תחליף לנביא עד היום הזה...
את מי שאלה רבקה? הכתוב שותק ואינו מגלה לנו.
הבה נבחן מה האפשרויות שעמדו בפניה: היא יכלה לשאול את חמיה, את אברהם. היא יכלה לשאול את שם בן נח, שהיה עדיין חי לפי החשבון העולה מן החומש. ואולי שמעה את התשובה בחלום הלילה?
המוזר ביותר הוא שהיא לא שאלה את בעלה, את יצחק.
זו התמיהה הראשונה העולה מן הפרשה. אי השיתוף בין האשה שהיתה שקולה כנגד שרה אמנו, לבין הבעל, ממשיכו של אברהם אבינו. מדוע לא פנתה אליו?
ומדוע מסתיר הכתוב את שם המקור שגילה לה את דבר ה'?
שאלות ללא תשובות.
מפתיעה לא פחות היא התשובה שקיבלה רבקה על פנייתה. וזו לשונה:
"שני גיים {גוים} בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר". (בראשית כה כג).
מה פשר התשובה? היתה זו תשובה רבת עוצמה, אם גם מעורפלת ביותר. הלשון הקצר שלה הוא מועט המכיל הרבה מאד.
א. יש לה תאומים. שני בנים.
ב. יצאו מהם עמים.
ג. שני העמים ייאבקו ביניהם.
ד. זה ישתעבד לזה.
יש הרבה סתום בתשובה. למשל:
מתי יתחיל המאבק? האם רק בשעה שיהיו כאן "לאומים", או כבר "ממעיך יפרדו"?
מה משמעות המאבק והפרידה? האם יהיה זה מאבק בין טוב לרע, או קנאת סופרים תרבה חכמה?
מי יעבוד את מי? ובכלל, מיהו ה"רב" ומיהו ה"צעיר"?
רבקה פירשה את הנבואה המעורפלת באופן הגרוע ביותר האפשרי. היא התייחסה לעשו בתור הבן הגדול והשלילי, וליעקב בתור הבן האהוב והרצוי. "ורבקה אוהבת את יעקב".
יותר מכך. רבקה לעולם אינה מגלה ליצחק את הדבר ששמעה בנבואה. וזה שורש כל הרעות שבאו אחר כך.
מה היה קורה אילו היתה אומרת לו מה שמעה? יתכן שהיה מקבל את דעתה, ואז היה מזמין את יעקב לקבל את הברכות. יתכן שהיה מתקן אותה ומראה לה היכן טעתה. מי אומר שהבן האחד צריך להיות רשע, והשני צדיק?
ב"ילקוט מעם לועז" הוא מביא שיטה פרשנית שפותרת לכאורה את כל הקשיים. ביצחק וברבקה היתה תערובת של טוב ורע, הוא כותב. יצחק התפלל והשתדל כדי שיהיה בירור, כדי שכל הרע יתכנס בעשו, וכל הטוב יתכנס ביעקב. בכל זאת, יצחק רצה לברך את עשו, כי עשו ויעקב חילקו ביניהם את העולם הזה ואת העולם הבא, ויצחק, איש מידת הדין, סבר שעסק זה עסק וצריך לכבד את ההחלטה. רבקה, שחששה לגורל עם ישראל, דחפה את יעקב לרמות ולקבל את הברכה כדי להציל משהו עבורו ועבור עם ישראל, כולנו.
אבל לכל הסבר יש מחיר תיאולוגי, והמחיר התיאולוגי שגובה שיטתו של בעל הילקוט הוא יקר מאד. דבריו מתמיהים, ויוצרים את הרושם שמוטב היה כי לא נאמרו. עיקר גדול אצלנו כי לאדם בחירה חופשית, בעוד דברי הילקוט נוטים לכיוון של גזירה קדומה. גם החלוקה בין תכונות טובות לרעות עושה רושם משונה מאד. מדוע לא יכול היה יצחק, בה במידה, להתפלל ששני בניו יהיו צדיקים?
ועוד, כפי שאומר הרש"ר הירש, רשעותו של עשו – אותה הוא מקבל כהנחה פשוטה בהסתמך על דברי חז"ל – לא היתה הכרחית. היא נבעה מחינוך לקוי שקיבל בבית אבא, מן הנסיון לעשות את עשו ליעקב. אילו השכילו הוריו של עשו לחנך אותו נכון, היה יוצא צדיק...
יש מלמדים זכות על רבקה שלא יכלה לדבר עם בעלה ב"גובה העינים". באותה תקופה, אומרים, היחס בין הבעל לאשתו היה שונה מזה של היום. ובכלל, פער הגילים וההערצה הרבה שרחשה רבקה לבעלה מנעו ממנה להציע בפניו את דעתה. לכן מצאה את עצמה במצב בלתי אפשרי שבו היא חייבת ללמד את יעקב לרמות כדי להציל עבורו את הברכות שהאמינה שהן מגיעות רק לו.
אבל, כפי שמעיר עדין שטיינזלץ, הקשר בין אברהם לשרה מעיד כי בעל ואשה יכלו לנהל מערכת יחסים שיתופית ובריאה. אם רבקה חשה שאין היא מסוגלת לשתף את בעלה, הרי יש כאן סימן ועדות למשהו בעייתי בביתם של יצחק ורבקה. האם יצחק הוא שסרב להעניק פתח לאשתו לשתף אותו בסודותיה הכמוסים ביותר? יתכן להציע כי רבקה, שגדלה בבית עם לבן, התרגלה להחביא את כל מחשבותיה - שאמנם תמיד היו בקדושה - מפני בני הבית האחרים. והיא הביאה איתה את הגישה הזו גם אל בית יצחק. מצד שני, קשה להסתמך על ניתוח פסיכולוגי שרואה באמהות ובאבות אנשים מן השורה שסובלים מתסביכים מודרניים...
שיטת הרמב"ן היא שרבקה ראתה בהסבר שניתן לה נבואה מחייבת. לפי הבנתה, אסור היה לשתף את יצחק. לפי הבנתה, היה חייב להיות שעשו יהיה רשע, ויעקב צדיק. היא מילאה כל ימיה אחרי הנבואה, לפי הבנתה.
הרמב"ן בא ללמד זכות על רבקה, ונמצא – בעיני – מרשיע אותה. עם זאת, נראה לי שהוא מכוון אל הפשט. רבקה נהגה בכל לפי הפרשנות שהעניקה בעצמה לאותה נבואה מעורפלת שקיבלה. אותה פרשנות דחפה אותה ליצור עימות בין הבנים, לראות באחד רשע ללא תקנה, ולגזול ממנו את הברכות שאביו רצה ליתן לו.
זה בעיני אחד הלקחים של הפרשה. לקח מר ועצוב. צא וראה מה קורה בשעה שמסתמכים על פרשנות אישית למסר שמחשיבים אותו משמים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2007 13:12 |
|
| |
נושאי פרשת תולדות
תאומי רבקה כ"ה י"ט-כ"ה ל"ד
יצחק ואבימלך כ"ו א'-כ"ו ל"ג
נשות עשו כ"ו ל"ד-כ"ו ל"ה
ברכות יצחק כ"ו ל"ו-כ"ז מ"א
שילוח יעקב כ"ז מ"ב-כ"ח ט'
סיכום פרשת תולדות לנושאיה
בפרשתנו עיקר דברי ימי יצחק מלידת בניו עד להפרדתם על ידי הוריהם. בתולדות יצחק נאמר על לידתם וגידולם של תאומי רבקה . בהיות רעב בארץ, הלך יצחק גררה, שם חפר בארות ונשבעו איש לאחיו יצחק ואבימלך . בהיותו בן ארבעים לוקחו נשות עשו לו לנשים שהיו מורת רוח ליצחק ולרבקה. בזקנותו נתן יצחק ליעקב ולעשו את ברכות יצחק אשר בעקבותן בא שילוח יעקב עם ציווי הוריו לקחת אשה מבית לבן ובברכת יצחק שיירש את ארץ מגוריו שניתנה לאברהם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2007 14:46 |
|
| |
מיימוני: מי צריך בכורה? (סוצ' ופילו' של הדת) 11/11/2002 11:01
פרשת "תולדות" מביאה לפנינו את הסיפור המפורסם על יעקב הקונה את הבכורה מעשו. למרות שאין זה עיקר כוונתנו כאן, נחזור על הסיפור בקיצור.
יעקב ועשו אחים תאומים, בני יצחק בן אברהם. מי יזכה להיות ממשיכו של אברהם, ממשיכו של יצחק? יעקב איש תם, עשו איש ציד. אבל עשו יצא ראשון ממעי אמו. הוא הבכור, לפי משפטי האומות של הזמן ההוא.
ובכל זאת, בגיל בגרות, כאשר עשו חוזר עייף מן השדה, יעקב משכנע אותו למכור לו את בכורתו. לפי פשטות הפסוקים, תמורת נזיד עדשים.
לימים, אפשר שעשו עתיד להתחרט על כך. אך לאחר המכירה, לאחר שאכל ושבע, מספר לנו החומש:
"ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה".
רצף הפסוקים תורם אף הוא מבחינה ספרותית כדי לעצב בצורה ברורה את יחס עשו לבכורה. לא אכפת לו להעביר את הזכות הזו ליעקב. הוא ב-ז לה.
איננו יודעים מה היה כרוך במעמד של בכור בעת ההיא. יש מפרשים שראו כאן מעין מושג הבכורה כפי שהוא עתיד להתעצב בתורה שבכתב, אך תורה לא ניתנה עדיין. מה סימלה הבכורה בזמן העתיק, לפני מתן תורה, במיוחד בבית שבו ידעו האבות לכוון לדעת תורה בכל מעשיהם?
יבואו המומחים לנושא, להיסטוריה של הזמן העתיק, ויגידו. ברור על כל פנים שמעלת הבכורה היתה קשורה למעמד הבן הגדול בבית. התא המשפחתי של הימים ההם היה שונה מאד משל היום. היום בני המשפחה מתפזרים למקומות שונים. אז היו גרים יחד, ואב המשפחה היה ראש הבית, כעין מלך קטן. לאחר מותו, היה בנו הגדול יורש את מקומו. נראים הדברים שעשו ויתר על כך במכירת הבכורה. (אם כי יש מקום רב לפרש כדעת הרב הירש, שבכורה זו היתה הזכות לשאת את מורשת אברהם, שעשו לא התעניין בה).
אז מדוע בז עשו לבכורה? מדוע ויתר כה בקלות על המעמד החשוב שהוענק לו מלידה? במיוחד כאשר הבכורה נתפסה בימים ההם כמעט באופן מגי?
יש כאן מקום לפרש באופן פסיכולוגי. אדם אינו אוהב להודות בטעויותיו. לאחר שאכל ונחה דעתו, לא רצה עשו להודות כי המכירה היתה טעות מצידו, ולכן העמיד פנים כאילו לא אכפת לו. כדרכם של בני אדם רבים, הוא שיקר לא רק למי שלידו, ליעקב, אלא גם לעצמו. יחלפו חודשים או שנים לפני שיודה לעצמו על הטעות. "ויעקבני זה פעמיים, את בכורתי לקח!" הוא עתיד לצעוק מרה ליד אביו יצחק.
בעל "העמק דבר" , הנצי"ב מישיבת וולוז'ין, מציע פירוש אחר, מעניין ביותר, גם אם אינו על דרך "הפשט":
"ויבז עשו את הבכורה – הראה לדעת לפני הבריות שעיקר מנהג בכורה אינו בדעת ישרה, אלא מי שהוא מוכשר יותר במעלת עצמו ראוי להיות נכבד באחיו. ואחר דעת עשו נהגו כמה גדולי אומות העולם לבוז יחס ההולדה, אלא הכל תלוי בכשרונות טבע האדם".
עשו בז לבכורה, עשו מזלזל בבכורה, מפני שלדעתו סדר הילודה בבית אינו קובע מאומה. הכל תלוי באדם כפי מה שהוא. כפי שנולד, כפי שיש לו כשרונות, כך שויו. הייחוס הוא שטות.
ודעה זו, מציין "העמק דבר", היא דעת גדולי אומות העולם. כוונתו כמובן לדעות פילוסופיות שרווחו בתקופתו, רוחות סערה שנשבו והגיעו גם עד לישיבת וולוז'ין.
כמובן, הנצי"ב כותב זאת מתוך תחושת ביקורת. אותם "גדולי אומות העולם" טועים, כפי שטעה הראשון שהעלה את הרעיון, עשו, לפי התפיסה ההיסטורית שבא להציג הנצי"ב בפירושו.
וזה מביא אותנו סוף סוף אל הנושא שלנו.
האמנם טועה בעל הדעה שבז לבכורה? האמנם הייחוס הוא הקובע?
אם נתבונן בדיני התורה, נראה שהבכור אכן נהנה ממעמד מיוחד. הבכורות נועדו לעבוד במקדש, לפי פירושם של חז"ל. יש אפילו כאלו שפירשו כי זכות העבודה במקדש היתה הבכורה שביקש יעקב לקנות מעשו. הבכור נוטל פי שניים בנכסי אביו בירושה. הוא הראשון לקיים מצוות ייבום מבין האחים. הוא חייב בפדיון, שהינו אמנם חיוב כספי על האב אך חיוב הנובע ממעלתו של הבכור, ועוד ועוד.
ובכלל, הייחוס קובע הרבה בהלכה. הכהנים והלויים אינם נבחרים לפי כשרונותיהם, אלא לפי מעלת הולדתם למשפחה המתאימה. בנו של המלך יורש את כסאו. עד היום סבורים רבים כי גם בנו של הרב קודם לכל אדם בירושת התפקיד (יש כאן דיונים מורכבים בהלכה)...
ובכל זאת, כמדומה לי שהביקורת שמתח הנצי"ב דרך דמותו של עשו על מוסד הייחוס היא מוצדקת. מי שבוחן בני אדם לפי הייחוס שלהם טועה. האם זו האוירה הדמוקרטית ששוררת בכל מקום, והיא פולשת גם לציבור החרדי, שגורמת לי לחשוב כך? סבורני שלא.
הדברים הבאים נכתבים בקיצור רב. הם טעונים הרחבה ובירור וגם ביסוס. לפי הצורך והביקוש אנסה להרחיב בתגובות הבאות. אין אלו אלא ראשי פרקים.
כמדומה לי שהמקום שההלכה מועידה למוסד הייחוס והבכורה, בכל מקום, נובע משיקולים סוציולוגיים. אחד הכלים שחידש המדע כדי לבחון ולהבין תופעות שבדת הוא המחקר הסוציולוגי. מה תורמים מוסדות דתיים לחברה?
לפני שאמשיך, הערת התנצלות. לדעתי, אין בדיון כזה משום כפיה של פילוסופיה זרה על התורה והמצוות, אלא יישום במונחים מודרניים של גישה מוכרת היטב. הרמב"ם ורס"ג, ולא רק הם, סברו כי התורה מהווה מפעל חינוכי וחברתי.
ובכן, מה המעלה הסוציולוגית של הבכורה והייחוס בכלל?
כאשר צריך, בחברה הקדומה, לבחור את היורש הנכון לאב, למלך, לכהן, איך ניתן לעשות זאת אם לא לבחור את בנו אחריו, ודווקא את הבן הגדול? סוף סוף, הבן מתחנך בדרך כלל ללכת בדרך אביו, ולא ניתן כמובן להתנות את מוסד הירושה ביתרונות אחרים של הבן על פני אחיו, כיון שכל חוק צריך להיות כללי ככל האפשר.
בימי מתן תורה, הדרך היעילה ביותר לשמור על המוסדות החברתיים ולבחור את האדם הנכון לתפקיד הנכון, מלך, כהן, או מנהיג המשפחה, היתה להטיל את המשימה על הבן הגדול. אבל במשך הדורות, עם השתנות פני החברה, ניתן מקום גם לאפשרויות נוספות. כפי שכותב הרמב"ם, רק הלווים והכהנים עובדים במקדש, אבל כל מי שחשקה נפשו להסתפח עליהם ולעסוק בעבודת ה' יהיה קודש קודשים. כאן יש מקום לבחירה אישית ולביטוי של הכשרונות.
ועוד הערה אחרונה, אף היא בקיצור נמרץ.
מעלת האדם איננה בייחוס שלו. אבל גם מי שסובר כי מעלתו נעוצה בכשרונותיו לא דייק. כל אדם נברא בצלם אלקים, ואת זה מבשר לנו החומש בפרשת "בראשית". כפי שציין המהר"ל בויכוח הגדול שלו עם הרמב"ם, הבחינה היא הרצון של האדם. מי שחפץ במצוות, מי שבוחר ברצון הטוב לשמוע בקול ה', הוא האדם הראוי למצוא חן בעיני ה'.
עלו בידינו שלוש גישות לשפוט את ערך האדם:
א. מעלת הייחוס. היא הונצחה בדיני התורה – מסיבות סוציולוגיות.
ב. כשרונות האדם – זו הגישה המודרנית למדוד את ערך האדם. אנו משתדלים לבחור לכל תפקיד את האדם המתאים ביותר לפי כשרונותיו והשגיו.
ג. כל בני האדם שוים. כולם נבראו בצלם אלקים. אדם זוכה לשאת חן בעיני ה' לפי בחירתו, לפי רצונו הטוב.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
תוקן על ידי עצכח ב- 24/11/2008 15:55:49
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2007 14:47 |
|
| |
אקדמאי:
ברור לכל שמוסד הבכורה היה שייך לחברה שבטית פטריארכלית.
עובדה שהלכות בכורות בקושי נלמדו במשך הדורות, ולא התפתחה בהן יצירה כבשאר התחומים. היה אפשר לפתח בהן כיוונים שונים, כשם שהתפתחו בתפילה ובמנהג. ללמדך שעם חילופי תרבויות נזנח הענין.
נשאר רק הייחוס המשפחתי, שאני מפריד אותו מהנושא של הבכורה, בפרט המקראי וההלכתי.
בקשר לנצי"ב, ידוע שאת תפקיד ראשות הישיבה הוא ניסה להנחיל לבנו הגדול ר' חיים, ולא בהצלחה מרובה. הוא נאלץ להתכופף לבסוף.
תוקן על ידי עצכח ב- 24/11/2008 15:56:52
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2007 14:47 |
|
| |
יהוסף:
מעיון לא מעמיק עולה
כי מנהג קדום היה לכבד הבכור בירושה מעמד
הנהגת המשפחה וכו' ומזה נבע שכאשר לא היתה הכרעה ברורה למי להעביר את שבט המושלים, לבכור הקדימה!
תוקן על ידי עצכח ב- 24/11/2008 15:58:11
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2007 14:47 |
|
| |
.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2007 20:04 |
|
| |
במחילה מירוחם וחסיד ייתכן שיצחק ורבקה היו שניהם באותה מעלה, ולפיכך יצחק שהיה צדיק בן צדיק תפילתו התקבלה
בקשר לשאלות שהביא ווטו,
אין לי תשובות לכל השאלות הגדולות ששאלת ולכל התמיהות הגדולות שהעלית, אבל כמה הערות קטנות.
א. את ברכת אברהם יצחק שמר ליעקב מלכתחילה - כ"ח ג' ד': "וא-ל ש-די יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים. ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך איתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן אלוהים לאברהם".
הברכה שכוונה לעשו ("ויתן לך") כנראה איננה מעניקה לעשו כל קשר לזכויות בארץ ובכלל לכל הזכויות שקשורות לאברהם.
ב. "הלא ברכות אינן עניין של מאגיה" - דווקא בגלל שאלתך זו נראה שצריך לומר שהם כן עניין של מאגיה. כמובן שהכל בהסכמת ה', אבל יצחק מקבל ברצון את העובדה שה' יברך את יעקב (או האדם העלום) במקום את יצחק. אולי הוא חשב שאם ה' סובב את הדברים כך - כנראה הוא ראוי לברכות.
ג. אגב, לא ברור אם בזמן שהוא אמר "גם ברוך יהיה" הוא ידע שמדובר ביעקב. רק לאחר מכן הוא אומר "בא אחיך במרמה".
ד. אם כבר אתה רוצה להיצמד לפשט הכתובים. נראה לי שהתשובה "שני גיים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבוד צעיר" כולה מכוונת לתהיותיה של רבקה אודות "ויתרוצצו הבנים בקרבה": שני גיים בבטנך - לא תאומים בעלמא אלא שני משפחות נפרדות, ושני לאומים - תרבויות (ע"פ המלבי"ם ביאיר אור) ממעייך יפרדו, ולאום מלאום יאמץ - אם נפרש ע"פ רש"י אז הם תמיד יעמדו מנוגדים זה מול זה. ורב יעבוד צעיר - הנגודים יהיו בצורה הפחות אידיאלית - במקום שהבכור ימשול, הקטן ימשול, מה שבודאי יעורר את זעמו של הגדול. כל זה מסביר לרבקה למה הבנים מתרוצצים בקרבה. ממילא אין צורך לפרש את זה כנבואה על מי צדיק ומי רשע, אע"פ שזה דבר שניתן להשתמע מתוך כך, וכפי שכתבת.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2008 15:50 |
|
| |
איקה: גדול תלמוד תורה מהצלת נפשות 25/11/2003
"עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורתי" (כו,ה)
במשנה (סוף קידושין) למדו מכתוב זה, שקיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה. וכתב הרמב"ן ז"ל: והנראה אלי מדעת רבותינו, שלמד אברהם אבינו התורה כולה ברוח הקודש, ועסק בה ובטעמי מצוותיה וסודותיה, ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה.
אברהם אבינו ע"ה השלום היה נשיא אלוקים בקרב האומות, שהמליכוהו עליהם (בראשית רבה מג/ו) וקרע ארבעה פתחים באהלו ושימש בעצמו לפני האורחים. וזו היתה גדלותו, שעם כל זאת למד תורה כל היום כולה ולימדה, ועיסוקיו הרבים כעמוד החסד של העולם לא פגמו בלימוד התורה שלו!
חז"ל אמרו שהרבנות מקברת את בעליה (פסחים פז ע"ב) מכיון שלרגל עיסוקיו בעסקי הכלל אין לו פנאי ללמוד, ומתקיים בו מה שאמרו " הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם" (סנהדרין יז ע"א) כשם שמצינו שמרדכי היהודי איבד רום מעלתו בעסקו בהצלת נפשות (מגילה טז ע"ב)
על זה אומר הרב אלעזר מן שך:
בנוהג שבעולם, כשבאים לבקר את החולה מתעניינים אצל בני הבית: "האם הוא אוכל?" שאם איבד תאבונו אות הוא שכבדה מחלתו, ותגבר תשישותו, וחולשתו תכריעו לפני חוליו. כיוצא בכך, הרבנות היא כמחלה והלימוד כמאכל. אם לומד הוא, אין מחלתו קשה כל כך ויאגור כוח להתגבר עליה. אבל אם אינו לומד ילך ויחלש, וסופו שתכריעהו מחלת הרבנות....
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2008 15:52 |
|
| |
ממללא:
השאלה, האם כשחז"ל הורו לשנוא את הרבנות והראשונים האריכו בכך מה שהאריכו, הם התכוונו לכך שעדיף מי שמטיל פרנסתו על הציבור ולומד תורה (שזה האידיאל אליו מכוונים בעולם הישיבות הליטאיות, לפחות בחלקן המושפע מרוח פונוביז') על פני מי שעוסק ברבנות.
ובכלל, האם לדעתכם היסוד לאידאליזציה של ה'גדול' שאינו נושא בשום תפקיד אלא רק לומד טמון כבר בראשונים שהשיגו על הרמב"ם והתירו להשתכר בשכר בטלה עבודר הלימוד או שהוא תולדה מאוחרת? (יש מייחסים זאת לגר"א ויש לחזו"א).
*****
אריק123:
נראה לי שהיסטורית, עד הדורות האחרונים של ראשי הישיבה הליטאיים, ההנהגה היתה נתונה בידי רבנים שהיו מצויים עם הציבור ולא בידי ראשי ישיבות.
הקורא המעונין יכול לפנות למאמרו של פרופ' חיים סולובייצ'יק Rupture and Reconstruction.ניתן למצאו ב http://www.lookstein.org/links/orthodoxy.htm.
רק עם הנהגת ראשי הישיבה הליטאיים התחדש שמנהיג הציבור הוא ראש ישיבה שבהגדרתה היא מוסד אקדמאי.
*****
איקה:
ממללא ואריק,
לא השאלה האם דרך "תורתם אומנותם", או "תלמוד תורה ומלאכה בצידה" עומדת במקרה זה על הפרק.
לדעתי הנקודה אותה מדגיש הרב שך, היא לא המלצה לדרך ההתנהגות הראויה לנהוג כדרך חיים.
אלא, שהוא מדבר על סיטואציה נפשית, שבני אדם נופלים לתוכה כשהם מקבלים/משיגים לעצמם תפקיד סמכותי של בעל שררה. צרכי הציבור מסיתים את דעתם מהלימוד, וידוע הוא שאם תעזבנו יום, יעזבך יומיים. ומעלותיהם הולכות ומתדרדרות.
האזהרות מפני הרשות והשררה, ניתנו למנהיגים ולא לתלמידים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2008 15:56 |
|
| |
תגובת ליטאית אופיינית.
צריך להתרחק מן השררה ומן הרבנות, הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. הכל נכון.
אבל היחס לרבנות כאל מחלה מאפיין את הגישה הליטאית של הדורות האחרונים, וממילא את התפקוד הרבני.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2008 16:08 |
|
| |
בעל
אבל היחס לרבנות כאל מחלה מאפיין את הגישה הליטאית של הדורות האחרונים,
וזאת אך ורק אם הרב לא ליטאי.
_________________
מודה ועוזב
|
|
|
|
| נשלח ב-24/11/2008 16:12 |
|
| |
ירוחם
גם בליטא היחס הישיבתי לרבנות היה כמתואר במלחמת היצר:
מה יותר גרוע מלהיות בעל בית? להיות רב של בעלי בתים.
תוקן על ידי בעלבעמיו ב- 24/11/2008 16:38:56
|
|
|
|
|
