עצם הלוז
שו"ע או"ח סימן ש'
לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כדי ללוות את השבת, אפלו אינו צריך אלא לכזית:
וכתב בבית יוסף על הטור מספר שבלי הלקט סימן ל' וז"ל "משל שמלוים את המלך ביציאתו כשם שמלוים אותו בכניסתו ובסידורים מפרש אבר יש באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת"
וכתב על זה במשנה ברורה
"ואמרו הקדמונים דאבר אחד יש באדם ונסכוי שמו וזה האבר נשאר קיים בקבר עד עת התחיה ואפילו אחר שנרקבו בו כל העצמות וזה האבר אינו נהנה משום אכילה כ"א מסעודת מלוה מלכה."
המקור לכך שיש עצם אחת שהיא העתידה לעמוד עד עת התחיה הוא במדרש רבה בראשית כ"ח ג' וכאן נוסף שהעצם הזאת עיקר מזונה הוא רק מסעודת הליווי שביציאת השבת וממנו הוא העמידה לעתיד לבוא שאין בהם מוות בעטיו של נחש והוא החיים המקוריים שאין להם הפסק וז"ל המדרש
"אדריאנוס שחיק עצמות שאל את רבי יהושע בן חנניא אמר לו:
מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לעתיד לבא?
אמר לו: מלוז של שדרה.
אמר לו: מנין אתה יודע?
אמר לו: איתיתיה לידי ואנא מודע לך.
טחנו ברחים ולא נטחן,
שרפו באש ולא נשרף,
נתנו במים ולא נמחה,
נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום:"
וכתב בהגהות על המדרש בשם ספר מעשה רוקח שעצם הלוז הוא כמו שמבואר בגמרא בברכות כ"ח ע"ב על השאלה כנגד מה תיקנו שמונה עשרה ברכות בשמונה עשרה וז"ל
"א"ר תנחום אמר רבי יהושע בן לוי כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה. ואמר ר' תנחום אמר רבי יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה" ובהמשך שם הגמרא מקשה "תמני סרי תשסרי הוויין" "לר' תנחום א"ר יהושע בן לוי כנגד חוליא קטנה שבשדרה:"
ועל גמרא זו כתב במעשה רוקח שהלוז הוא העצם הקטנה של השדרה שממנו הוא התחייה לעתיד לבוא והוא עצם הלוז והוא העצם שניזון מסעודת המלווה מלכה
ועוד מצינו בשדרה זו בגמרא בבא קמא ט"ז ע"ב "דתניא צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה עטלף עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד ערפד לאחר ז' שנים נעשה קימוש קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח חוח לאחר שבע שנים נעשה שד שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש והני מילי דלא כרע במודים"
והוא כמו שמבואר ששמונה עשרה ברכות הם כנגד השדרה והוא שבכריעות כל החוליות מתפקקים בה
ומבואר בגמרא זו שמי שלא כורע במודים שהוא לא מכיר בחסד ה' תמיד הוא צבוע שכל דבר טוב בו הוא רק בשביל להתייפות בעיני אחרים והוא עצמו רע של שיש לו רק את עצמו אין לו על מה להחזיק ולעמוד ולבסוף החלק הרע שלו גובר והוא גם נחש שמועד להזיק תמיד מתוך כוונת היזק לחוד גם ללא יתרון והוא הקללה של הנחש שעומד בבסיס הקיום העצמי של האדם שעל ידו נגזר עליו המוות בראשית שהוא חוסר היתרון והוא המוות תמיד ובכך אין לו אלא כוח ואין לו אלא רע
ומהו הלוז מבואר בבראשית פרק כ"ח פסוק י"ח
" וישכם יעקב בבקר ויקח את האבן אשר שם מראשתיו וישם אתה מצבה ויצק שמן על ראשה. ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשנה.
וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש. ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים. והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך"
עוד מסופר על עיר זו שלא רק העיר לוז הפכה בהמשך לבית אל אלא גם בית אל המשיכה כעיר בשם לוז 'עד היום הזה' בשופטים פרק א'
"כב ויעלו בית יוסף גם הם בית אל וה' עמם כג ויתירו בית יוסף בבית אל ושם העיר לפנים לוז
כד ויראו השמרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד כה ויראם את מבוא העיר ויכו את העיר לפי חרב ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו
כו וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז הוא שמה עד היום הזה."
ובגמרא סוטה מ"ו ע"ב הדבר מבואר יותר
"תניא היה ר"מ אומר כופין ללויה ששכר הלויה אין לה שיעור
שנאמר (שופטים א, כד) ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד
וכתיב ויראם את מבוא העיר
ומה חסד עשו עמו
שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו (שופטים א, כו)
וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה
תניא היא לוז שצובעין בה תכלת היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים
והלא דברים ק"ו ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה
במה הראה להם חזקיה אמר בפיו עקם להם ר' יוחנן אמר באצבעו הראה להם
תניא כוותיה דר' יוחנן בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות
אמר רבי יהושע בן לוי המהלך בדרך ואין לו לויה יעסוק בתורה שנאמר (משלי א, ט) כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך."
דברי רבי מאיר צריכים ביאור שהרי שם מסופר על איך אדם מהעיר גרם לחורבן שלה ואת עצמו הוא הציל ומה הדבר שייך ללוויה ועוד מה עניין מעשה הלוויה לכאן שהרי העיקר הוא המשמעות שלה שהוא ההסגרה ועוד מה החשיבות של צורת המעשה שהוא עשה והגמרא מתעכבת עליו ודנה האם הראה באצבעו או רק עיקם את פיו
ובעיקר הדבר לא מובן מה הקשר בין ההוא שהראה באצבעו לעיר שהוא בנה עד סוף כל הדורות שלא שולט בה המוות
ולעניינינו האם אכן באמת כל מי שיעשה חסד כמו האיש ההוא מובטח לו שלעולם הוא לא ימות? ועוד מה מיוחד בחסד הזה של לוויה מכל חסד אחר
ונראה שהנה הגמרא שם היא המשך לביאור המשנה שם בסוטה וז"ל הגמרא שם
"ת"ר (דברים כא, ו) וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת"ל הערופה ומה ת"ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה
ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו
וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים
אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה"
משמעות הלויה הוא יותר מכל חסד אחר שהוא הביטחון שיש להלך והוא הרגשת החשיבות שיש בו לעצמו על ידי הכבוד שניתן לו ומבואר שאם אכן הם השאירו אותו ללא לויה הם עצמם יש להם חלק ברציחה שלו ואין ידם נקיות כיון שללא הביטחון העצמי אין להילך הזה כל יכולת להתגונן מפני הסכנות שיש בדרך ומבואר שהביטחון הוא עצמו הכוח ובשביל זה די במעשה קטן שבה האדם חורג מעצמו ומכיר באחר והמשמעות שלו היא גדולה מאוד
ועל זה הגמרא אומרת שמי שאין לו לוויה 'יעסוק בתורה שנאמר כי לוית חן הם לראשך' שהוא הביטחון בה' וההרגשה המוחשית שיש לו מלווה ממשי עליון וגם לזה די במעשה קטן והעיקר הוא ההכרה ובו הוא שיש הכרה וקיום לדורות עולם
ונראה שהוא מה שהתבאר ביעקב אבינו שהפך את שם המקום מלוז לבית אל ואמר ואמר 'אין זה כי אם בית אלהים' והלוז שהוא בבסיס של עמוד השדרה הוא מי שהפך לבית האל והוא בדבריו שם "אם יהיה אלוהים עימדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך" והוא נדר שהוא לא תנאי אלא הוא נדר שממנו יעקב עצמו נוטל כוח שהוא העמידה הפנימית שהופכת בהבטחת יעקב בעתיד ל'בית אלהים' שלם
והוא מה שבהמשך בכיבוש הארץ כשהלוז שהפך לבית אל הופך חזרה ללוז היא לעולם אינה נחרבת ואנשיה לא שולט בהם המוות והכול הוא בכוח המעשה הקטן אלא שהייתה בו הכרה ובה הייתה ההצלה וההתחדשות של העיר לדורות עולם
ההכרה התמידית בחסד ה' שהוא ההילוות הממשית לשכינת ה' שבארץ בו הוא עיקר הקיום של עצם הלוז והוא בסיס עמוד השדרה של האדם שבו הוא עומד ובו הוא קיים ולא נעשה לנחש כיון שרק בו נמצא היושר הפנימי שאין בו חלוקה ובכך אין לנחש הקדמוני שנמצא בתוכו כל שלטון עליו
ובכך גם למוות אין אחיזה בתוכו והוא ההכרה שיש בה כוח וגם מעשה קטן שמעיד עליו די לו לאיתנות ולעמידה העצמית שאין לה סוף ואין בה חורבן לעולם
והוא עצמו העצם שבו יש את תחיית המתים שבו החיים לא מתים לעולם וההמשכיות היא בעצם והוא תפיסת העצם ותפיסת המהות הפנימית העצמית שאין עליו כל כוח שיכול להביא אותו לחורבן
והוא כמו כדברי הגמרא בברכות "יעקב אבינו לא מת" 'ומקרא אני דורש' שהוא העצם עצמו "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים" ובקיום ההמשכיות ובהכרה התמידית בחסד ה' שבטובו החיים בכך המוות בא רק כתוצאה מהזקנה והחיים לא נלקחים מהאדם אלא הוא עצמו הוא המוסר את חיי הגוף חזרה למי שנתן לו אותם מתחילה. והוא ביציאה מהעיר לוז וביציאה מהעצם וזרעו בחיים והעיר יש לה קיום עד עולם.
תוקן על ידי 1yakovw ב- 22/11/2015 09:23:42
