ירוחם
פתחת דיון על פרשנות הגדרת מלאכה בשבת, דבר שהוא מאושיות התורה, כי מצוות השבת מצווה חשובה היא בתורה.
ברמת העיקרון אתה צודק, בהדלקת נורה אין איסור של עשית מלאכה בשבת.
אולם, הוראה זו היא רק אם נחלוק על חז"ל בהגדרת מלאכה, אבל בראי חז"ל דבר זה הוא מלאכה האסורה מהתורה, כי הוא יצר יצירה חכמה, ויש ביצירה זו דמיון לאחד מ- 39 אבות מלאכות.
הדברים כבר התבארו בלינק הבא, ונעתיק לכאן כמה קטעים משם.
קטע 3, דיני שבת.
ttp://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=1890072
מלאכה-לפי דעת חז"ל
מלאכה = מעשה שהוא מעשה חכמה, כלומר יצירה חכמה.
בנוסף המעשה נמדד לפי דעתו של האדם, אם התכוון לגמר מלכה חייב משום מכה בפטיש, אם התכוון לבנין חייב משום בונה.
בנוסף, חז"ל קבעו שיש 39 אבות מלאכות, בדרך הדרש הם הוכיחו שצריך לחקור מה היו המלאכות שבמשכן, הם חקרו בדעתם איזו מלאכות עשו במשכן, וכעת כל דבר יבחן לפי אותם מלאכות, האם הוא דומה אליהם או לא.
מלאכה- הגדרה שונה מדעת חז"ל
מלאכה = מעשה חכמה, כלומר יצירה חכמה.
לא הגיוני לומר שאדם שמכה בידו על הכותל במשך שעות עד שהתעייף עשה מלאכה, הוא עשה מעשה שטות ולא מלאכה.
בנוסף (כמו חז"ל) הדבר נמדד לפי דעתו של האדם, אדם שנשא ביום השבת ספסלים כבדים בביתו מצד לצד, הטריח את עצמו אבל לא עשה מלאכה (אין מעשהו מעשה חכם), לעומת זאת אם מלאכתו היא סבל, והוא נשא את הספסלים לצורך חבירו מפינה לפינה, הרי שהוא עסק במלאכתו, ואסור משום עושה מלאכה בשבת.
בנוסף, אין צורך לקבוע מס' אבות מלאכות, ולדמות אליהם כל מעשה, האם הוא דומה אליהם או לא. מלאכה נמדדת לפי דעתם של בני אדם, האם עשה מעשה חכמה, מעשה שבני אדם בדרך כלל מתפרנסים ממנו, מעשה שטרח בעשייתו בכדי להשיג את צרכיו, כמו בישול או קישוש עצים, וכדו'.
בנוסף (וכאן הוא ההבדל הגדול) מלאכה הרי היא מעשה משמעותי, מעשה שגורם לאדם טורח בשבת, כי רצתה התורה שננוח בשבת, מעשים פעוטים גם אם יש בהם יצירה חכמה, אינם נחשבים מלאכה.
הבדלים במקרים שונים על פי ההגדרות הנ"ל
א- אדם שלקח תחת בית שחיו חומש ביום השבת, וצעד אתו ברשות הרבים, לבית חבירו על מנת להגות עמו בדברי ה', לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, לפי הדעה השניה ישלם לו ה' שכר טוב על פעולתו. התורה לא רצתה לשים אותנו בשבת בהסגר, ואין במעשיו משום מעשה מלאכה, או מעשה טרחה.
ב- אדם שצעד ברשות הרבים, ובכיס מכנסיו נמצאות ממחטות אף, לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, הדעה השניה אינו חייב כלום, הוא לא עשה שום מלאכה, אין במעשיו שום מעשה טרחה המפריע את מנוחת השבת.
ג- אדם שהבריג בורג במשקפיו ביום השבת, לפי דעת חז"ל בנה כלי ואסור, לפי הדעה השניה מעשהו פעוט ואינו גורם שום טורח, לא הפריע מעשהו הפעוט למנוחת השבת, והדבר מותר.
ד- אדם שצעד בפרדס ביום השבת, וראה פרי נאה וקטפו ביום השבת, לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, הדעה השניה מעשהו מותר, כי לא עשה מעשה טורח, אין במעשהו הפעוט משום הפרעה למנוחת השבת.
דומה לזה, אדם שישב על הדשא בשבת, ותוך כדי ישיבתו תלש מהדשא, לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, לפי הדעה השניה אין במעשהו הפעוט משום מלאכה או טורח.
ה- אדם שכיבה שעון מעורר בשבת, לפי דעת חז"ל הוא אסור משום שדומה למלאכה, לפי הדעה השניה הוא מותר כי הוא עשה מעשה פעוט שאינו ראוי להיקרא מלאכה.
ו- אדם שהדליק את מתג החשמל בשבת, לפי דעת חז"ל יומת בסקילה, לפי הדעה השניה מעשהו מותר, כי לא עשה מעשה שיש בו טורח המפריע את מנוחת השבת.
ההבדלים העקרוניים בין השיטות
אם נירצה להגדיר את ההבדלים העקרוניים בין השיטות
לפי חז"ל יהיו 39 אבות מלאכות, שבכל אב מהם יש יצירה חכמה, מעשה שבו יוצר האדם משהו חכם, וכעת כל מעשה נדמה אליהם.
לעומת זאת, לפי השיטה השניה, אין להגביל דוקא 39 אבות מלאכות, בנוסף אין להתייחס רק ליצירה חכמה, אלא גם צריך להתחשב בעובדה, האם יש כאן טורח והפרעה למנוחת השבת או לא.
נפק"מ בין השיטות
בנוסף לנפק"מ שנמנו למעלה, יש עוד נפק"מ בין השיטות, במקושש או במוכר.
בתורה נזכר איסור מקושש, מלקט עצים דקים ע"מ להבעירם, מכיוון שאין מעשהו מכלל 39 מלאכות, הוצרכו חז"ל בהגדרתם למצוא כיצד מלאכה זו דומה ל- 39 אבות מלאכות, ולפיכך הם אמרו, שהמקושש חייב משום קוצר, או מעמר, או מעביר 4 אמות ברשות הרבים.
המקושש הרי הוא מלקט עצים דקים בשביל הסקה, ודרך המקושש ללקט עצים דקים המונחים על פני השטח, או עצים דקים המחוברים בקרקע, תוך כדי ליקוטו הוא עורם ערימה של העצים שליקט, לאחר מכן הוא לוקח את הערימה שערם בטליתו על כתפו, וצועד איתה לביתו.
אם נניח שהמקושש רק לקט עצים המונחים על פני הקרקע, אבל לא תלש שום עץ המחובר, בנוסף הוא לא ערם את העצים בערימה, אלא ישר הכניס אותם לתוך טליתו, בנוסף הוא עשה זאת בחצר ביתו הרחבה ולא יצא לשדה, כי אז לפי הגדרת חז"ל הוא לא עבר על מלאכה מהתורה, לכל היותר הוא טלטל מוקצה וכדו'.
לעומת זאת לפי ההגדרה השניה, שאין צורך לדמות בכל מעשה האם הוא דומה ל- 39 אבות המלאכות, אלא הדברים נמדדים לפי דעת בני אדם, מכיוון שלפי דעת בני אדם הוא עשה מעשה טורח, מעשה חכמה ולא מעשה שטות, לכן הרי הוא עושה מלאכה בשבת, ואין צורך לדקדק איתו האם העצים היו מחוברים או תלושים, האם אסף אותם על פני השדה לערימה או שנתנם ישירות לטליתו, האם הוליכם 4 אמות ברשות הרבים או שאירע הדבר בחצירו, עצם מעשהו הרי הוא מעשה מלאכה בשבת ואסור.
עוד נפק"מ בין השיטות מוכר בשבת, אם נסתכל על המוכר בראי ההגדרה של חז"ל, הרי שהמוכר לא יצר שום יצירה חכמה, אין מעשה המכירה דומה לשום אב מ- 39 אבות מלאכות, ולפיכך לפי חז"ל המוכר יאסר משום כותב, גזירה מדברי חכמים.
אולם דא עקא, איסור הממכר בשבת מפורסם בתנ"ך, הוא נזכר בספר עמוס ובספר נחמיה
ספר עמוס
ח,ה לֵאמֹר, מָתַי יַעֲבֹר הַחֹדֶשׁ וְנַשְׁבִּירָה שֶּׁבֶר, וְהַשַּׁבָּת, וְנִפְתְּחָה-בָּר--לְהַקְטִין אֵיפָה וּלְהַגְדִּיל שֶׁקֶל, וּלְעַוֵּת מֹאזְנֵי מִרְמָה.
כלומר בתקופת הנביא עמוס נאסר למכור בשבת ובראש חודש.
ספר נחמיה
נ י,לב וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת-הַמַּקָּחוֹת וְכָל-שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, לִמְכּוֹר--לֹא-נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת, וּבְיוֹם קֹדֶשׁ; וְנִטֹּשׁ אֶת-הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית, וּמַשָּׁא כָל-יָד.
נ יג,טו בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים-גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל-הַחֲמֹרִים וְאַף-יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים, וְכָל-מַשָּׂא, וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת; וָאָעִיד, בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד. נ יג,טז וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר; וּמוֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה, וּבִירוּשָׁלִָם. נ יג,יז וָאָרִיבָה, אֵת חֹרֵי יְהוּדָה; וָאֹמְרָה לָהֶם, מָה-הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים, וּמְחַלְּלִים, אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת. נ יג,יח הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ, אֲבֹתֵיכֶם--וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת, וְעַל הָעִיר הַזֹּאת; וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן, עַל-יִשְׂרָאֵל, לְחַלֵּל, אֶת-הַשַּׁבָּת. {פ}
נ יג,יט וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת, וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת, וָאֹמְרָה, אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת; וּמִנְּעָרַי, הֶעֱמַדְתִּי עַל-הַשְּׁעָרִים--לֹא-יָבוֹא מַשָּׂא, בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. נ יג,כ וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל-מִמְכָּר, מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם--פַּעַם וּשְׁתָּיִם. נ יג,כא וָאָעִידָה בָהֶם, וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה--אִם-תִּשְׁנוּ, יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם; מִן-הָעֵת הַהִיא, לֹא-בָאוּ בַּשַּׁבָּת.
נחמיה אסר על הפלחים להביא את מרכולתם ביום השבת, בנוסף הם היו מביאים ערמות של ענבים ותאנים ויין על גבי חמורים לירושלים בכדי למכרם, כמו כן היו הצורים מוכרים דגים בירושלים, ואת כל זאת אסר עליהם נחמיה לעשות בכל תוקף, כי הם מחללים את יום השבת.
על כורחנו, מכאן הוכחה מוחלטת להגדרה השניה, אין להגביל את מלאכות שבת ל- 39 בלבד, בנוסף אין לחפש יצירות חכמות ודימויים ל- 39 אבות מלאכות, כל מלאכה שהיא גורמת טורח אסורה בשבת, גם אם לא יצר כלום, המוכר בחנותו בסוף היום עיף ויגע, וממכר זה אסור לעשותו בשבת מהתורה, כי הוא מפריע את מנוחת השבת.
בימינו
לאחר שביארנו את הגדרת מלאכה בשבת לפי השיטות השונות, נשוב לעיין בהדלקת חשמל בשבת.
מכיוון שאין בהדלקת השבת טורח ויגיעה, לכן אם מקבלים אנו את ההגדרה השניה, הדבר מותר.
אלא שכאן באופן מפתיע צדקו חז"ל בהוראתם, ועל כך נאמר שהלכה כמותם ולא מטעמם.
עם התפתחות הטכנלולוגיה, התרבו המכשירים החשמליים בשבת, וכעת האדם משועבד לכל אותם מכשירים, מרכב ורדיו ועד טלפון סלולרי.
מכיוון שיום השבת הוא יום מקרא קודש, יום מנוחה לגוף ולנפש, מכיוון שכל אותם טכנולוגיות משעבדות את מנוחת האדם ושלוותו אליהם, לכן יש לאסור את כל אותם דברים, בכדי שיהיה האדם פנוי ביום השבת לעבודת בוראו, ולא יכלה את יומו עם כל אותם מכשירים מחודשים.
זהו רוח החוק של התורה, וחז"ל בהוראתם כיוונו אליו, וגם אם הגדרנו אחרת את איסור מלאכה בשבת, אבל מטרת התורה במנוחת יום השבת גלויה וברורה, והוראת חז"ל היא תואמת אליו.
לסכום:
אפשר להתיר כמה איסורים בודדים, שנאסרו ע"י חז"ל ובראי ההגדרה השניה הם מותרים, אבל יום השבת בעיקרו אמור להיראות ע"פ הצביון שיצרו לו חז"ל.
זאת היא דעתי בסוגיה, וכל אדם יעשה כהבנתו.
_________________
 |
|
|
