וישלח

וטו וירוחם

איקון ירוק.

אפשרות ד היא הנכונה. היה נראה לי שברור שתושבי עצור אינם זקוקים לכגון דא.

אבל כיון שנסתעף הדיון, יש מן הסתם תועלת להעבירו לכאן. ועוד ששם הוא ישקע ויישכח, וכאן תהיה לו תמיד עדנה!

אמנם צריך להחליט היכן למקם את האשכול. האם יש רשות לפתוח לו מקום עצמאי? וגם איני רוצה לאבד הזכות לאשכול שבועי כי יש לי עוד דברים לכתוב...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

נחנומה

כעת ראיתי את שאלתך.

אם הבנתי, יש כאן שתי שאלות.

לחצות את מחנהו לשנים, מה התועלת.

ומדוע בסוף לא חילק את המחנה.

אלו שאלות חשובות מאד של פשט הפרשה.

אבל התשובות כתובות, לפחות אחת מהן, בגלוי.

א. יעקב תיכנן לחלק את המחנות כדי למנוע את אבדן כל מה שהיה לו בפעם אחת.

הוא פחד, בצדק או לא בצדק, מעשו. והוא הראה הבנה פסיכולוגית מעמיקה בנסיונותיו לנטרל את הסכנה, האמיתית או המדומה (ואפשר וראוי ללמוד ממעשיו החכמים).

כך שלח מתנות רבות בזו אחר זו. כפי שיאמר מקיאוולי, החכם הגוי, לאחר דורות: כאשר נותנים מתנה אחת היא משפיעה פעם אחת. כאשר נותנים מתנות רבות, השקולות לאותה מתנה גדולה, זה עושה יותר רושם. (עצותיו לנסיך).

כך גם עשה יעקב, בכיוון ההפוך, ביחס למחנה. לו יצוייר שעשו יתנפל עליו, וישמיד כל מה שיש. הוא לא יחשוב שיש עוד מחנה אחד שבו הנשים והילדים ועוד רכוש. וגם אם יגלה זאת, שמא תנוח חמתו בינתים לאחר ששבר והרס והרג. שהרי סוף סוף אחים הם. יתכן גם להפך. שמתום חום הרצח ומתוך המחשבה שכעת זה בלתי הפיך, ינסה להרוג עוד. אבל החלוקה לשנים היא עדיין הטובה ביותר.

ב. לאחר המאבק של יעקב נגד המלאך, נוכח יעקב לדעת שהוא מסוגל להתמודד עם עשו. הרי, לפחות לפי הבנתי (והבנת הרשב"ם כמדומה), זו היתה מטרת המאבק. להראות ליעקב שהוא חזק ואין לו צורך לברוח מהתמודדויות. וכיון שכן, כבר לא ברח.

עם זאת, עדיין אירגן את הנשים והילדים כך שהחשובים והאהובים ביותר יהיו בסוף...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו

לפירוש שרשימת המלכים נאמרה בנבואה (הוזכר למעלה) -

http://hydepark.hevre.co.il/topic.asp?topic_id=844878&whichpage=20#R_2

_________________

בברכה

ely2: היכן התגורר עשו, בחברון או באדום? 13/12/2003 

שלום לכל החושבים.

בתחילת פר' וישלח. כתוב ששלח יעקב מלאכים "ארצה שעיר שדה אדום".
גם בסוף הפגישה הנרגשת בין האחים, אומר יעקב "עד אשר אבא אל אדוני שעירה".

ואילו בסוף הפרשה. כתוב על עשו "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו,,,, כי היה רכושם רב ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו"
כן, שנתיים אחרי הפגישה ההיא. (שנה וחצי בסוכות וחצי שנה בשכם) עשו הוא "חברונער" ורק אחרי ביאת יעקב עם כל רכושו, הוא מפנה מקום לאחיו הצעיר במן אבירות שכזאת, ורק אז הולך אל ארץ החורי (שמה הקודם של ארץ אדום. ככתוב במלחמת המלכים "ואת החורי בהררם שעיר..")

האם הלך וחזר?
יש למישהו מקורות על כך?
תודה מראש

*****
יצחק_יונתן:

מענין, התקשיתי בדיוק בענין זה השבת...
ראה רמב"ן, חזקוני ורד"ק על אתר. כולם נוטים לומר כי בתחילה היה עשו חולק את זמנו בין שעיר לבין חברון, ורק משהגיע יעקב עזב סופית את בית אביו.

*****
מואדיב:
.

תשובה אפשרית:

אם נקבל את המדרשים על כך כי הפסוק המאזכר את מינקת רבקה ואלון הבכות מדבר בידיעה שהגיעה ליעקב אודות פטירת אמו, הרי שיתכן שחזר עשו כדי להתעסק בקבורתה, שהרי יצחק היה ספון עוור באהלו.

והרי גם את אביו קבר עשו עם אחיו, ולא נותר במקומו - בשעיר - לאחר פטירתו.

על המלאך שנאבק עם יעקב מספרת הגמרא

בתחילת הפרשה כתוב שיעקוב חצה לשני מחנות בשביל שהמחנה הנשאר יהיה לפליטה, אך אח"כ הם מתוארים יחד , אמנם כתוב ויחץ את הילדים, אך הם היו באותו מקום ,ואם עשיו היה מחליט לתקוף הם לא היו נשארים לפליטה.

היש פתרונים?

שמא לאחר שיעקוב ניצח את מלאכו של עשיו כבר לא חשש כ"כ.

בראשית פרק לה

יעקב אבינו מלמד אותנו מתי ועל מה מותר להתפשר ומתי לא:


http://www.machonmeir.org.il/hebrew/main_id.asp?id=7576


הרב יעקב פילבר
ואני אתנהלה לאטי

בדרכו לארץ ישראל חושש יעקב אבינו משתי סכנות, האחת סכנה קיומית מיידית "פן יבוא עשו והכני אם על בנים", והשניה סכנה קיומית לטווח רחוק בגיבוש האומה הישראלית, ועם כל אחת מהן הוא מתמודד באופן אחר. עם הסכנה הקיומית המיידית הוא משתמש בשיקולים מציאותיים תוך נקיטת גמישות: "התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה. לדורון, להלן (פסוק כא) ותעבור המנחה על פניו. לתפילה (פסוק ט) אלקי אבי אברהם, למלחמה והיה המחנה הנשאר לפליטה" (רש"י - בראשית לב ט). יתרה מזו כדי להבטיח את הקיום המיידי של משפחתו הוא מוכן להשתמש אף בדברי חנופה כמו: "כה תאמרון לאדוני לעשו, כה אמר עבדך יעקב... ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך". ואח"כ כשקרב אל עשו כתוב: "וישתחו ארצה שבע פעמים עד גישתו אל אחיו". ולבסוף אף אמר לו: "על כן ראיתי פניך כראות פני אלקים", וכל זאת כדי להבטיח את הקיום המיידי, שלא יבוא עשו ויכהו אם על בנים. אבל כאשר יעקב צריך להבטיח את גיבושו של העם היהודי לקראת היעדים שלפניו, כאן אין יעקב מתפשר. וכאשר עשו מציע לו לכאורה לסיים את הסכסוך באומרו: "נסעה ונלכה ואלכה כנגדך", כלומר בוא נעשה "שלום עכשיו" ונקים "מזרח תיכון חדש", כאן יעקב אינו מתפתה, הוא יודע שהביטחון הפיזי אינו המטרה היחידה של עם ישראל אלא יש לו מטרות לטווח ארוך, ו"עם הנצח אינו פוחד מדרך ארוכה", ועל כן הוא מודיע לעשו שהוא יתנהל בקצב שלו לבדו עם עצמו: "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני", ואין מקריבים את יעודי העתיד תמורת שקט מדומה לשעה.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה, ומעשה אבות סימן לבנים. גם בתקופתנו, בשוב עמנו לארץ ישראל, הוא נתון בשני מאבקים, מאבק על הקיום המיידי, ולא רק במובן הפיזי, אלא גם במובן היהודי, ומאבק על הדמות היהודית העתידית של עם ישראל. מורי ורבי הרב משה צבי נריה, (שבימים אלו, י"ט בכסלו) תמלאנה עשר שנים לפטירתו), בפעילותו למען עם ישראל, הלך בדרכו של יעקב אבינו. גם הוא פעל בשני המסלולים: המסלול האחד לתת תשובה מיידית לבעיות ההווה של הנוער הדתי, שבימים שלפני הקמת המדינה נסחף בהמוניו אחר הזרם החילוני, ששטף בהווי החיים שלו וברעיונותיו את הצעירים הדתיים, שנתקפו ברגשי נחיתות מול סביבה חילונית מיליטנטית ובוטחת. באותה שעה תלמידים בישיבת "מרכז הרב", כמו מייסד בני עקיבא יחיאל אליאש ועמו הרב נריה לא הרימו ידיים, אלא הלכו לקראת הנוער לארגן אותו במסגרת דתית, ובמסלול הזה הם מצאו לנכון להתפשר ולהתגמש, להסכים אפילו לריקודים משותפים של בנים ובנות, ושאר פעילויות שהיו חיקוי לנעשה בתנועות הנוער החילוניות. וכשבאו על כך בביקורת היה אומר הרב נריה שהוא מעדיף שהצעיר הדתי ילך ל"נוער עובד" עם כיפה, מאשר יצטרף ל"נוער העובד" החילוני ויהפוך חילוני גמור, ועם זאת באותה שעה דאג הרב נריה להפיח בהווי של בני עקיבא רוח יהודית ואמונית, בתכנים ושירים שעיצבו צעיר ציוני עם גאווה דתית.

אבל הרב נריה בפעילותו הציבורית לא דאג רק לבעיות שעה מידיות של הצעיר הדתי, אלא בה בשעה פעל גם לעיצובו לטווח רחוק, בהקמת הישיבה בכפר הרא"ה, שהתרחבה לרשת גדולה של ישיבות בני עקיבא לבנים ואולפנות לבנות בכל מרחביה של ארץ ישראל. כאן נהג הרב נריה כיעקב אבינו בשעתו, שלא היה מוכן להתפשר עם רוח השעה, אלא הקפיד להקים מסגרת חינוכית אותנטית, שתכשיר טיפוס של בן תורה המעורב בחייה הממלכתיים של מדינת ישראל. מאז עברו למעלה מחמישים שנה, ומאז התחוללה מהפכה תורנית בחברה הישראלית, המקיפה מאות אלפי צעירים וצעירות, הורים וסבים, דורות ישרים יבורכו. המפעל החינוכי הזה לא הוקם ביום אחד. כיעקב אבינו, גם הרב נריה התנהל לאיטו, בהרבה סבלנות ואורך רוח, לפעמים בודד גם בביתו הציבורי שלו, אבל המשיך בעקשנות ונחישות, ואת פירות מסירותו אנו רואים כיום לתפארת מדינת ישראל.
ההנהגה הכפולה של יעקב אבינו צריכה ללוות אותנו גם כיום, מחד להיאבק על קיומה של "היהדות" בחיי יום יום, כאן מקומם של הפוליטיקאים הנוהגים בגמישות והתפשרות, בדברים שאינם הלכתיים ועקרוניים, לקיים "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה" (מנחות צט ב), אבל בה בשעה יש להיערך במקביל לפעולות לעיצוב העתידי של מדינת היהודים, וזה מקומם של הרבנים, ראשי הישיבות ואנשי רוח. במסלול הזה אין מקום לפשרות, וגם אם הדרך רצופה בקשיים יש לנהוג כיעקב אבינו בשעתו שאמר: "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים עד אשר אבוא אל אדוני שעירה". וכך, עם העשייה, כולנו תפילה ותקווה שיתקיים בנו: "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב".