וישלח

על הפסוק היא מצבת קבורת רחל עד היום (לה כ) כותב רשב"ם "שאמר שמואל לשאול כשהלך ממנו לאחר שמשחו למלך" (שמואל א י ב).

אם הכוונה בדבריו שפסוק זה נכתב בימי שאול ראוי לפתוח אשכול מיוחד.

עצם הביטוי "עד היום" או "עד היום הזה" יכול להתפרש עד ימי משה, זמן הכתיבה לפי המסורת, או עד עולם.

לג,א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא, וְעִמּוֹ, אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּחַץ אֶת-הַיְלָדִים, עַל-לֵאָה וְעַל-רָחֵל, וְעַל, שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. 

לג,ב וַיָּשֶׂם אֶת-הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת-יַלְדֵיהֶן, רִאשֹׁנָה; וְאֶת-לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת-רָחֵל וְאֶת-יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. 

מי יגלה עפר מעיני כל האימהות היהודיות שלא ידעו איזה מהילדים להעדיף...

חשבתי על זה והתעצלתי לפרט.

אז מה. לאבות מותר?

אתה צודק כי אין כאן מקום להאריך בזה. רק להעיר באתי.

בס"ד.   מידת אברהם אבינו  היתה "חסד". מידת יצחק :"דין".    מידת יעקב : "אמת" / רחמים.  

מידת החסד מבקשת להיטיב ולהעניק לכל. החיסרון הוא שהיא מעודדת גם את הרשעים ומטיבה עמם.
דוגמא לזה מאברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום לבל יושמדו.
 בעולם שבו שולטת מידת החסד, יד הרשעים גוברת , ואין לקב"ה ברירה אלא לשוטפם ב"מבול" .

מידת הדין רואה רק את "הנקודה" שבמרכז הדיון, ושופטת בלי להתחשב ברקע / בנסיבות. בבחינת : "יקוב הדין את ההר". .
 היא מתעלמת מהנאמר במשלי ו' : "לא יבוזו לגנב כי יגנב למלא נפשו כי ירעב", ומידת הדין מתיחסת רק לעצם מעשה הגניבה. (  וכבר אמר רבי יוחנן שלא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו משפטם על "דין תורה" - ולא על פשרה. )
  
  לפיכך, שתי המידות הללו , כשהן כל אחת לעצמה, אין בהן די, והן לא יביאו לסדר ולצדק בעולם.
 החסד מבקש להעניק הטבות אפילו לרשעים, וכנגדו מידת הדין צוווחת מנגד, ומבקשת השמדתם הטוטאלית.

כאו נכנסת לתמונה המידה השלישית, בבחינת : "עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" ששניהם אמת יחסית.
  ולדוגמא : אנשים טובים תורמים כסף למשפחה שאין לה אוכל בבית, אבל האבא מנצל זאת וקונה סמים / אלכוהול...
    מידת החסד רואה את האבא כאדם מיסכן, מידת הדין רואה בו פושע.
            והדילמה היא : לתת להם צדקה, או לא לתת ? 

 באה מידת ה"אמת" - היא מידת "הרחמים" - ועושה פשרה בין השנים :  
  למרות שתי הטענות - שכל אחת כשלעצמה ,יש בה צדק מסויים -  מתוך רחמנות על המשפחה,חייבים למצוא דרך שהילדים לא ישארו רעבים.  למשל : ע"י הספקת מוצרים/ חבילות מזון וכדומה.   

 המגיד ממז'ריץ המשיל משל יפה : גבוה מעל נהר שוצף , מונח גזע עץ ארוך וצר, המחבר את שתי הגדות.  האיש ה"רגשן" , מרוב פחד הוא לא מעיז לעלות על ה"גשר" .  מצד שני האיש קר הרוח, מרוב ביטחון עצמי  ירוץ הגזע הצר, ויפול למטה. רק זה המבין את הסכנה, ויחד עם זה מסוגל להשתלט על רגשותיו, יצליח לפסוע צעד צעד , לאט לאט ולעבור את הגשר.
 
 ובזה נבין את הפתיחה של תפילת "שנוה עשרה: : הא-ל הגדול הגבור והנורא - כנגד אברהם יצחק ויעקב.
גדול - זו מידת חסדו. הגבור - זו מידת הדין ( גיבור - הכובש את יצרו ) והנורא - זו מידת האמת/ מידת הרחמים.
    יש שופט "גבור" המתגבר על כעסו ומוחל וסולח, ופוטר את כל הרשעים.  
   יש  שופט "גבור", המטיל אימתו על הנשפטים, ופוסק עונשים מפליגים.
ויש שופט שהוא "נורא" : הוא מסוגל לכבוש את הזעם שבתוכו, ולדון במתינות ובשיקול הדעת תוך התחשבות במכלול.
 את זה הכי קשה לעשות : לעבור על הקורה הנטוי'ה מעל נהר גועש, ולפסוע לאט ובזהירות צעד צעד בלי למהר.

    לסיכום : מול ה"חסד" יכול להתייצב קטיגור שיתבע את "מידת הדין",ויבלום את השפעת ה"חסד".
 מי שמסוגל לנצחו היא מידת הרחמים . היא שמביאה את הצדק הראוי והנכון. לכן היא נקראת "מידת האמת".