ועכשיו נעבור.... לדילמה שלי! מוזמנים להכנס :)

היי לכם....

אודה ולא אבוש אני משתתפת סמויה של הפורום הזה כבר כמה וכמה שנים!
ריתקתם אותי, שעשעתם, ריגשתם, ואפילו גרמתם לי להוזיל דמעה או שתיים...

עד עכשיו הפורום בכלל לא היה רלוונטי לגבי בכלל... היו לי 'גיבנות', כך שקראתי בלי להבין ולהרגיש על בשרי...
הדבר היחיד שעמד י בראש זה... 'יאאלה כבר שיתחתנו הגיבנות למיניהם ויפנו לי את דרכי'
הייתי בטוחה שדרכי תהיה סוגה בשושנים, שברגע שיתפנה התור, אז אצלי יהיה תור (אומנם לא בצורה שחצנית, כי אני לא כזו) זאת בעקבות הרבה הצעות שהיו לי בתקופה שזה בכלל לא היה רלוונטי.

כבר דמיינתי את עצמי מתארסת כמה שבועות אחרי אחיי היקרים שיחי' וכל הסרט רץ לי בראש וגרם לי להרגיש טוב עם עצמי...

אני בחורה בת כמעט 21 מהמגזר החסידי (שכידוע מתחתן דיי מוקדם) רצה הקב"ה ואצלינו בבית הנושא התעכב,
אבל כל עכבא לטובה, כל אחד ואחת מאחיי זכו לשידוך מדהים, וכל אחד זה פלא בפני עצמו,

שתבינו אני בחורה שבוטחת בקב"ה, ומאמינה שמתי שזה יבוא, אז זה יבוא, אבל ההרגשה הזאת קיננה בי...

עוד לפני שאחותי התארסה ידעתי שזה הולך לקרות ורקמתי במוחי חלומות, אומנם הצנעתי אותם אבל ביני לבין עצמי חשבתי על זה...

אבל...

ברגע, ובדיוק ברגע שאחותי התארסה, פתאום הבנתי......



שאני לא יכולה להתחתן.

ואני יסביר למה...

בילדותי עברתי מקרה של אלימות כלשהוא, לא פגיעה מינית (מותר להגיד את המילה הזאת?)

אלא אלימות פיזית- באיזשהיא סיטואציה...
מאז משהו קצת השתנה, נהיית יותר עצבנית, התגובות שלי היו קצת יותר קיצוניות,

מחוץ לבית עוד ידעתי להסתיר ולשלוט בדחפים האלו, אבל בבית כמו בבית הרשיתי לעצמי להתפרץ,
לא ידעתי להסביר לעצמי מה היא הבעיה, רק ידעתי שפתאום זה יכול לתקוף,

אמא שלי שדאגה לי מאוד פנתה איתי לאיש מקצוע, והוא המליץ לפנות לפסכיאטריה, לא רציתי
המשכתי ככה את חיי שאמא שלי כל הזמן משכנעת אותי לטפל וכו' (ווואיייי זה קשה ככה לפתוח הכל)

ככל שהתבגרתי יותר שלטתי בדחפים אבל מבפנים העצבים נשארו אותם עצבים, וחשבתי לעצמי, שבטח אני יוכל לשלוט בזה בחיי נישואין כמו ששלטתי עד עכשיו...

אני רוצה שתבינו, יש גורם חיצוני היומני (אנושי) שגורם לגיורי- תגובה הזה זה לא סתם מופיע,

ואני רוצה שתבינו עוד משהו שכשזה לא מופיע (שזה בערך רוב הזמן)
אני בחורה מצחיקה, ורגישה, שנראית טוב, חכמה וכו'

אף אחד מבחוץ בחיים לא יעיז לחשוב שיש לי בעיה,

יכלתי לשקר את עצמי ולפנות לשוק של השידוכין ואולי גם למצוא בנזוג ולהתחתן, אבל הרגשתי שזה רק יזיק לי שבעתיים ושאולי הבעיה תחמיר.
ולכן הגעתי למסקנה שאני פשוט לא יכולה להתחתן ככה,

ופניתי לעצמי בדיאלוג כזה.... שהרי ממילא אני לא אתחתן ככה, אז מה אכפת לי לנסות ולטפל בזה?
הרי ככה אני יכולה יותר להרוויח יותר מלהפסיד

בקיצור פניתי לפסיכיאטרית מעצמי וספרתי לה על המצב, היא כמובן המליצה על תרופה, שאני צריכה לקחת במשך כמה חודשים ושאח"כ התופעה יכולה לעבור,
שאלתי אותה שאלה כזו : "מאפס עד 10 כמה המצב שלי חמור?" היא ענתה לי : "אחד, לא... אפילו שלושת רבעי"

בקיצור, אני עכשיו על כדורים, והמצב מתחיל להשתנות, התגובות (יותר נכון העצבים הפנימיים) פוחתים ואני מקווה שאני על דרך המלך...

לאלה שעדיין איתי (אחד וחצי או שני אנשים? ;))

מה אתם אומרים? האם עליי לפנות לשוק השידוכים? האם עליי לספר את זה? באיזה שלב?

ובכלל מה אתם חושבים על זה אשמח לתגובות

מקווה שלא הלאיתי...

אחת.... אני מקווה יותר ממך שזו המצאה,
אבל אלו החיים, סתם מעניין אותי להבין מה בזה נשמע מומצא?
ואאחל לך שלא תגיעי לעולם אבל לעולם למצב הזה!!!

אבגד תודה על תגובתך, באמת שאין לי יותר מידי זמן לכתוב אבל היום משום מה נפלה עליי המוזה...


וסתם מפליא אותי שעד שאזרתי אומץ (ולא היה קל) וחשפתי את הסיפור אנשים מפקפקים בו... חבל
אחדד את שאלתי, האם עליי לצאת לשוק בתור 'אחץ שלוקחת כדורים' או בתור רגילה ונורמלית ואח"כ לספר? כי להסתיר אני לא אסתיר

זה לא נשמע אמין כי יש בסיפורך דברים דקים שמעידים שאת אינך בחורה חסידית.

על הצד שהמקרה אמיתי:  (אבגד אני מקווה שאין על המשפט הזה זכויות שמורות, תסלח לי אם כן)

אם את יוצאת עכשיו, תוך כדי טיפול אז תחשבי שאת היית בצד השני, מה היית רוצה שיגידו לך, לא את האמת?! לא היית מרגישה שרימו אותך?!

אבל נראה לי שכמו שחכמה אמרה עדייף לך לחכות לגמור את הטיפול ואז לצאת לשידוכים בצורה חלקה ללא "פגם" שעלול לקלקל לך.

תוקן על ידי אחת_מסמינר ב- 27/11/2007 2:30:59

(שיינא בלה= חמש דקות? זו לא יאמן שתמיד שמצטרף חבר חדש- עוזב אחד אחר. ועוד מפוקפק. מממ........)
ולסיפור- שכוייח שהלכת לטיפול- תספרי בשלב שלפני האירוסין. מי שלא ירצה למרות שאת כזו מקסימה וזה לא יחזור.. (במידה שזה לא) אז בעייה שלו. תמיד יהיה מי שירצה. אל תשכי שאת לא היחידה עם הסיפור הזה כל אחד והשלדים בארון שלו...

אם הכדורים שאת נוטלת אמורים להשפיע עליך במידי , ומשך הטיפול לא יקח עוד זמן רב ,
עדיך לחכות לסוף הטיפול, ולצאת חלקה
אם הטיפול עלול לקחת זמן רב יותר, אני חושבת שאת צריכה לצאת לשידוכים, בהנחה שהבעיה
לא משפיע עליך בשוטף, אלא במצבים צפציפיים (שהסובבים לא סובלים מהמצב)
ואני חושבת שאת צריכה לספר לבחור רק בפגישות מתקדמות ,
(הכל בהנחה שהבעיה לא בעיתית מאוד וניתנת לטיפול)

תודה מיכלי, על התגובה...

עשני כרצונו, לא כתבתי כאן בפורום אף פעם, ואני לא חושבת שאני טיפוס מפוקפק

אלא טיפוס שמנצל את הבמה לשאלת שאלות רלוונטיות... (תודה על קבלת הפנים החמה אגב..)

אחת מסמינר- אני עדיין לא יוצאת רק בגלל זה... ואני לא מחפשת לרמות אף אחד אלא למצוא את זיווגי.

הפסיכיאטרית שדברתי איתה אמרה שהיא מאמינה שזה לא יחזור למרות שאי אפשר לדעת מה יכול להיות בהמשך...

הטיפול נע בין כמה חודשים עד כמעט שנה- כלומר לקיחת התרופות.

רק שתבינו כמה לאנשים יש סטיגמה רעה על מי שלוקח תרופות...
אני במצבי צריכה רק לקחת תרופות ולא טיפול פסיכולוגי (בעצת מומחים)

מי שלוקח תרופות במצבי יוצא מזה מה, מי שמטפל בו פסיכולוג, התהליך הוא ארוך ובכלל לא בטוח שיצא מזה וכו'

את צריכה ללכת ללמוד אומנות לחימה או משהו כזה וללמוד להוציא עצבים שם, במקום ללכת כדורים.
כדורים (אפילו אקמול) גורמים נזק לעצבים.
מיום עומדי על דעתי לא לקחתי אפילו אקמול.

_________________

~~ "אני המנגינה שלכם..." ~~

חחח וואלה רעיון טוב,
אבל אין לי מספיק שרירים...

גם אני לא חסידה של כדורים, אבל במקרה הזה.. זהפשוט עוזר

תאמין לי שהייתי שמחה ומאושרת למצוא אלטרנטיבה אחרת, אבל זה הכי טוב שיש בנתיים...

וואי, זה אשכרה נשמע כמו שוק מסחר...

אז קודם כל סתם שתדעי:
א. טיפול בתרופות לא סותר טיפול פסיכולוגי.
ב. טיפול פסיכולוגי יעזור לך להבין את עצמך מעבר לטיפול בבעיה עצמה של דחפים והתפרצויות כמו שתיארת.
התרופות הן טיפול מיידי וטכני כדי שהתופעה לא תפריע לך בהתנהלותך היומיומית, מעבר לכך, אני מאמינה שהתופעה הגיעה בשל מצב נפשי כלשהוא שעברת ואת עדיין עוברת, וכדאי לך, בשבילך, לא קשור לשידוכים או לא שידוכים, לטפל ברגשות שלך, בתהליכים שאת עוברת, בטראומה, הדחפים וההתפרצויות הן רק ביטוי למצוקה שיש בתוכך וקוראים לך "הצילו, תעזרי לי, שימי לב!" ולכן אני חושבת שכדאי לך ללכת על משהו מעמיק מעבר לטיפול השטחי בתרופות.

וזה לא קשור לשידוכים.
עלייך- החובה המוסרית והדתית לדאוג לעצמך, לאושר שלך, לבריאות שלך.
ועל ה'- האחריות לזיווגך.

אולי בעזרת טיפול פסיכולוגי תוכלי לחשוב בין השאר-- האם את פנויה בכלל לקשר, או אולי כדאי לך להשקיע קודם את כל המאמצים בעצמך?

המטרה היא - להיות מאושרים.
להתחתן זה יכול להיות אמצעי לא מטרה. זהו שלב בחיים שצריך להיות מוכנים לו נפשית, פיזית ורוחנית.

אני לא מתכוונת להגיד לך מה לעשות, רק להעלות כמה נקודות שאולי כדאי לך לקחת אותן בחשבון לפני שאת נכנסת למעגל של - קשר- נישואין- בניית משפחה. שזה תיק כבד משקל לכשעצמו.

זה לא משחק. של " חלקה ללא פגם" או האם יגלו את זה או לא.

וטיפול של אדם בעצמו, כל טיפול שהוא, הוא לא בושה, לא חסרון, אלא ביטוי למודעות עצמית  ולחוסר הזנחה.

תוקן על ידי גרב_כחולה ב- 27/11/2007 13:26:40

שינא בלה זה לא אישי. תסתכלי בדפים האחרונים בפורום. וברוכה הבאה=)
אם צריך כדורים אז לוקחים. אני לא רואה שום סיבה לסבול מכאבים פייזים או כל כאב אחר שיש לו פתרון תרופתי סתם בגלל שזה תרופה. ב"ה שיש תרופות! פעם היו מתים מוירוס קל. "מה רבו.."

התייחסתי לאמירה של הליטאי המהולל שמעולם הוא לא לקח כדורים מאז שעמד על דעתו. ואילו אני הסברתי את גישתי לעניין מאז שעמדתי על דעתי שלי. אנשים סובלים לחינם. לרוב התרופות אין תופעות לוואי. ולסבול מכאבים סתם זו טיפשות.
נכון שהיום ההומופתאיה מציעה הרבה תרופות - אבל בתור אחת שבמשפחה שלה גם משתמשם בהומופתיה- זה ממש מצומצם ומשפיע פחות מהטיפול הקונבנציונלי.
וגם- לפעמים אנשים מגזימים עם העניין הזה- לא מוכנים לתת אנטיביוטיקה לילד שלהם בגלל שזה מסוכן מטפלים בהומופתיה וזה יכול לגרום לנזק בלתי הפיך! ואני מכירה מקרה כזה מזעזע. ילד קטן רק בן 4 שתמיד יצטרך להיות מחובר לעירויים שונים בגלל הורים דעתניים שכאלה.
. בקיצור- לא התכוונתי לדווקא למה ששנינא בלה לוקחת אלא למה שליטאי התגאה בו.