ויגש

(אשכול זה נפתח בהתאם לנכתב כאן ובהודעה הפותחת שם)

והתשובה המפורסמת על שאלת החידוד, בשם הרב מפוניבז'. יהודה התחייב על דבר שלא בא לעולם, כשאמר ליעקב "אם לא אביאנו אליך, אפסיד את חלקי בעולם הבא". רק אדם שמסוגל להתחייב על דבר שלא בא לעולם, הוא זה היכול להקים ישיבה...

מורי ורבי הרב מפונוביץ- צודק כמובן במישור הפרקטי, אבל ליוסף גם לא היה חסר, שטיקים, של י כאילו רואה בגביע,
התשובה שלי בלי לפגוע בתשובה הקודמת,
על הפסוק- וירא את העגלות אשר שלח יוסף-  אומר רש"י- כשנפרדו בשליחות, למדו יחד בסוגיה של  עגלה ערופה.
אמר יעקב בלבו אדם שבמשך 22 שנה עדיין לומד אותה סוגיה. כזה ראש ישיבה לא מתאים לי.

ושאלה לא בחידוד, למה יעקב לא קיבל את הצעתו של ראובן- למרות מה שרש"י אומר- בכור שוטה וגומ'-  ההצעה של ראובן מעידה על מסירות נפש ממש, שאדם מוכן לעשות הכל, להחזרתו של בנימין, הרבה יותר מאשר זה של יהודה???

לראובן הרי  היו ארבעה ילדים, והוא מציע רק שנים מהם.- מסירותו לא שלימה.
יהודה הציע את כל מה שהציע בשלמות, הכל.

שמוליק_ג: על ספירה סלקטיבית

אחת הפרשיות המוזרות בספר בראשית, הינה פרשת ירידתו של יעקב למצריים וספירת "70 הנפש" שבהם התחילה הגלות.

פרשה זו, מלבד לספירה בעייתית שרש"י יורד לפרטיה במניינם של בני לאה, גוררת לאחר מכן, באמצעות הדרש הפותר חידה זו - הולדתה של יוכבד בת לוי, חישובים מחישובים שונים היוצרים קושיות אחרות ופתרונות חדשניים שמקומן אינו באשכול זה.

מי שיקרא את פירושו של רש"י ויביא את תשובותיו אחת לאחת יגיע (כנראה) למסקנות הבאות:
1. המספר 66 הכולל את בני ובנות יעקב היוצאים מכנען כולל 63 גברים ובסך הכל 3 נשים: דינה בת לאה, שרח בת אשר בן יעקב, ויוכבד בת לוי בן יעקב.
2. ליעקב לא היו בנות אחרות (או לפחות בנות אחרות חיות - לאומר תאומות נולדו עם השבטים יש לומר שכולן מתו לפני המעבר למצרים).
3. ליעקב לא היו נכדות כלל וכלל פרט ליוכבד ושרח, או שהן היחידות שלו היו נשואות לאחד מבניו/נכדיו ("מלבד נשי בני יעקב").

השאלה הנשאלת, היא ברורה, מדוע מספר הנשים כה קטן, אם הוחלט לוותר על מניין הבנות, מדוע הוזכרו דווקא שרח בת אשר, ודינה ויוכבד נכנסה לחשבון? (וא"ת הוזכרו החשובות שבהן, מהי דרגת חשיבותה של יוכבד שאך נולדה?).

אשמח לתשובות וכיווני חשיבה חדשניים...

שמוליק_ג: כיוון חשיבה אחר לקריאת פרשייה זו:

הרב אמנון בזק/האיחוד

לאחר הפיוס שבין יוסף ואחיו, שבים האחים אל יעקב, ואחר כך מתוארת ירידת כל המשפחה למצרים. במסגרת זו מובאת רשימת משפחת בני יעקב (מו, ח-כז), המפורסמת בקשייה בכל הקשור לחשבון שבעים הנפשות. כידוע, בפסוק נאמר: ''אלה בני לאה אשר ילדה ליעקב בפדן ארם ואת דינה בתו כל נפש בניו ובנותיו שלושים ושלוש''. אולם, כפי שהקשה רש''י בשם חז''ל - ''בפרטן אי אתה מוצא אלא שלושים ושנים!''; כלומר, כשסופרים את בני לאה אחד לאחד, מגיעים רק לשלושים ושניים. על דרך הפשט, נראה פירושם של ראב''ע ורשב''ם, כי המספר שלושים ושלוש כולל גם את יעקב, ולפי זה, יעקב נמנה יחד עם בני לאה.

אולם, על הסבר זה קשה מן האמור לקראת סוף הרשימה: ''כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו מלבד נשי בני יעקב כל נפש ששים ושש''. רשימה זו כוללת את כל יוצאי ירכו של יעקב, פרט ליוסף ולבניו (כלומר, היא כוללת את אחד עשר הבנים וחמישים וחמישה הנכדים), וברור שאין היא כוללת את יעקב עצמו. מדוע אפוא יש חילוק בין רשימת בני לאה, שבה גם יעקב נכלל, ובין רשימת הסיכום, שאינה כוללת את יעקב עם בניו?

נראה, שדווקא הכפילות בפרשה היא היא משמעותה המרכזית. מצד אחד, כפי שראינו, אכן נכלל יעקב עם בני לאה. אולם בסוף הרשימה, לאחר שצוין שמספר צאצאי יעקב הוא שישים ושש, נאמר: ''ובני יוסף אשר יולד לו במצרים נפש שנים, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים''. כאן ברור, שההשלמה מששים ושש לשבעים היא על ידי צירוף ארבעה - יוסף, שני בניו ויעקב. כאן לפתע מצורף יעקב ליוסף ולבניו.

מסתבר אפוא, שבאופן מכוון מציגה התורה את יעקב כשייך לשתי הרשימות - הן לרשימת בני לאה, והן לרשימת יוסף ובניו. בדרך זו מבטא המקרא, שגם יעקב הסיק את המסקנות מפרשת מכירת יוסף, ושוב אין הוא מעניק יחס עדיף לאחד מן הצדדים. המעגל, שנפתח עם אהבת יעקב את יוסף מכל בניו והפיצול שבין יוסף לבין בני לאה (לז, ב-ג), נסגר כעת. רשימת השבעים איננה אפוא רק אינפורמציה גנאולוגית, אלא היא מבטאת את האיחוד המלא שעברו יעקב וצאצאיו בסיומה של הדרמה במצרים.

כעת, בפעם השנייה בחייו, שולח יעקב את אחד מבניו אל אח אחר. אם בעבר שלח יעקב את יוסף אל יהודה ואחיו, כעת יש מקום גם לשליחות הפוכה: ''ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה'' (מו, כח). את דרכו של יעקב ימשיכו מעתה שליחיו, בני יהודה ובני יוסף, לאורך כל הדרך.

מכאן ואילך, יהווה המספר שבעים מודל להנהגת עם ישראל, מתקופת המדבר ועד הסנהדרין. שבעים איש, שיש ביניהם חילוקי דעות, ועם זאת מסוגלים למצוא את תחושת האחדות, למרות הכל.

(מתוך עלון פרשת שבוע "שבת בשבתו", פרשת ויגש, תשס"ה)

רמ_במזל:

שמוליק,

כדאי לדעת:

"יש מקשין כיון דקרא קאמר תספרו חמשים יום, למה אין אנו מונין אלא תשע וארבעים יום?
ודוחקין לפרש הפסוק עד ממחרת השבת שהוא יום חמשים תספרו, אי נמי חמשים יום אוהקרבתם דבתרי' קאי והכי קאמר עד ממחרת השבת תספרו ולא עד בכלל. חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'.

ולי נראה שאין אנו צריכין לדחוקות הללו.
כיון דכתב ביה בהדיא שבעה שבועות תספר לך אין לספור יותר משבעה שבועות.

ומתספרו חמשים יום לא קשיא מידי, שכן דרך המקרא כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד.

כיוצא בו כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (בראשית מו)
וכן ארבעים יכנו" (דברים כה).

אלו דברי הרא"ש בפסקיו, מסכת פסחים פרק י סימן מ:



ר"מ

*****
שמוליק_ג:

ר"מ, תודה על ההפנייה.

בכל מקרה, תירוצו של הראש יכול להסביר את הקפיצה מ69 ל70 (אותה משלימים הדרשנים בהוספתו של יעקב למניין עם יוסף, מנשה ואפרים), אבל אין בו כדי לענות על חוסר ההתאמה במניין בני לאה - שהכתוב מונה אותם כ34 ובפרטיהם ישנם רק 33. הרא"ש מתייחס לענ"ד לנטיית הכתוב לעגל מספרים כלפי מעלה מה שלא מתאים בספירה זו.

שטיינר: חידה לפרשת ויגש

 אציע נא את חידתי בפני חכמי הפורום:

עִם בֹּא חִבַּת הַשְּׁתַּיִם