השתקפות פרק מס' 31

דממה. השקט ששרר בגן הציבורי היה יותר ממאיים. שירה עמדה למולו במתיקות אופיינית. השקט שמסביב גרם לו לחוש כאילו כל העולם עצר מלכת בציפייה למוצא פיו.

"היי" אמר ובקושי זיהה את קולו שהיה צרוד מעט מהתרגשות.

"היי" אמרה שירה בקול מבויש, ומבלי להביט בה ידע יוני שהיא מסמיקה.

היא התיישבה לידו, עדיין חוששת להביט בו. רעש העלים עליהם דרכה צרם באוזנייה. משב רוח קר גרם לה להתעטף יותר במעילה. יוני הרים את מבטו ועיניו נפגשו עם עיניה, בשנייה אחת הקרח הפשיר, אף מחיצה לא הפרידה ביניהם.

הזמן עבר במהירות, מבלי ששניהם ישימו לב לכך. יוני היה זה שהביט בשעונו וגילה שחלפו כמעט שלוש שעות מהרגע שהגיע לגן הציבורי. הם ידעו שעליהם להפסיק, אך ניסו להמשיך את הזמן כמה שיותר, 'רק עוד כמה דקות' , חשב לעצמו.

כשהמחוגים הראו אחת עשרה, שניהם הבינו שעליהם לעזוב וללכת כל אחד לביתו. הם יצאו יחד מהגן וגילו אזור כמעט שומם. איש לא היה ברחוב. האוטובוס האחרון איתו שירה הייתה יכולה לנסוע נסע מכבר. ולכן היא החליטה ללכת לביתה ברגל. מבט נבוך הופיע על פניה כאשר אמרו כמה מילות פרידה.

יוני נשען על רכבו והביט בה מתרחקת ממנו. כשראה אותה ממשיכה ללכת אחרי תחנת האוטובוס, הוא הבין שאין לה אוטובוס איתו תוכל לחזור לביתה בשעה כזו. הוא התחיל ללכת כמה צעדים לעברה וקרא-

"שירה!"

היא סובבה את ראשה בציפייה לדבריו.

"את לא הולכת לביתך לבד, נכון?" שאל במהירות.

" אין לי הרבה ברירות...איחרתי את האוטובוס האחרון". ענתה לו.

" אני לא רוצה שתלכי לבד בשעות כאלו..." אמר בקול דאוג.

שירה חייכה חיוך קטן כשהבחינה בדאגה שבעיניו.

"זה בסדר אם אני אסיע אותך?" שאל, חושש מהתשובה. בידעו שאם תענה בחיוב יהיה זה סימן שהיא מעוניינת בחברתו, ואם לא...

"כן... אם לא איכפת לך...." אמרה, מתרגשת.

הם צעדו בשתיקה לעבר המכונית, יוני התעקש להיות הג'נטלמן המסורתי, ובחיוך כובש פתח את דלתה של שירה, פורס את ידו לפניו בצורה מזמינה.

שירה חייכה חיוך גדול של אושר ונכנסה למכונית, למושב האחורי.

יוני התיישב מול ההגה והתחיל לנסוע לפי הוראותיה של שירה. כשעצרו ליד ביתה, שוב הוא הרגיש את אותה ההרגשה, הוא לא רצה שהיא תיעלם, רצה למשוך את הפגישה איתה כמה שיותר זמן. וכי מישהו יודע מה ילד יום? כיצד יכול להיות בטוח שימשיך לראות אותה? שהיא תסכים...?

היא עמדה למולו, ראשה מורכן במקצת. בוררת במידה זו או אחרת את מילותיה. שתיקה. מבט חטוף.

"טוב...אז...ביי..." אמרה לבסוף, בנימה כזאת שיוני הבין שאין היא מרוצה מבחירת המילים.

"ביי" אמר והתניע את הרכב. שירה השתהתה רגע נוסף במכונית, מבט מהורהר על פניה.

"נתראה..." אמרה בשקט ובבושה, וכאילו התחרטה על מילותיה יצאה במהירות מהמכונית.

הוא פתח במהירות את חלון הרכב וקרא לעבר דמותה שעוד רגע הייתה נעלמת במעלה המדרגות של בניינה, "נתראה".

ספק היה בליבו אם שמעה או לא.

*

מדרגה ועוד אחת. עלתה במהירות לביתה, ליבה פועם בחזקה. ההתרגשות הציפה אותה כמו גל עד שזה כמעט והפחיד אותה. הוא אמר לה גם נתראה, כיצד שמע את פליטת הפה שלה? בתנועה אוטומטית היא הושיטה את ידיה לעבר תיקה בחיפוש אחר המפתח, אך הופתעה לגלות את ביתה פתוח. בחשבה שבוודאי שכחו הוריה לנעול את הבית לפני שהלכו לישון, היא פתחה את הדלת וגילתה בית מואר.

אמה ישבה על אחת הספות בסלון. וכמו שזה היה נראה, חיכתה לשירה שתשוב מהפגישה.

"נו?" אמרה אמה בחיוך בעודה מביטה בשירה התולה את מעילה במתלה אשר היה מונח ליד דלת הכניסה. היא התיישבה ליד אמה ואמרה-

" היה... יותר מידי טוב..." אמרה בגילוי לב לא אופייני.

" אני כל כך שמחה..." אמרה אמה בהתרגשות וחיבקה את שירה בחזקה, מנסה להעביר לה ולו במקצת את השמחה שהיא חשה ברגע זה.

" אם הייתי יודעת שאת מחכה לי עד שאני אחזור לא הייתי מתעכבת כך. הייתי מגיעה יותר מוקדם..." אמר שירה בנימה של חרטה.

" זה בסדר... אל תחשבי על זה כלל. אני אמא שלך, וזהו תפקידי... להיות בשבילך כשאת צריכה אותי.

" תודה אמא...על הכל..." אמרה והידקה את חיבוקה עם אמה.

כעבור כמה שניות הן הרפו אחת מהשנייה, ואמה המשיכה את השיחה שנפסקה.

"אז... יש לי אור ירוק להמשיך לדבר עם סבתא על פגישה שנייה?" אמרה בחיוך.

"כן, בטח" אמרה שירה במהירות כזו שגרמה לה להסמיק מבושה ואושר כאחד.

"מצויין. אני אדבר עם סבתא מחר בבוקר. לילה טוב"

" לילה טוב" אמרה והלכה לחדרה.

אך השינה הייתה ממנה והלאה, האדרנלין פעם בדמה ולא נתן לה מנוח. המחשבות התערבבו בה בחוסר סדר מוחלט. לא ידעה כיצד עליה להגיב לכך. היא נקשרת אליו, ואין לה את האמצעים לעצור זאת. אך האם היא רוצה לעצור זאת? והאם כל זה קורה בזכות עצמו או שמא צילו של דודי מעיב עליו? בעצמה אינה יודעת...

*

הרמזור ירוק. ויוני מודה על כך בכל ליבו. לא בשל העובדה שאין הוא אוהב לחכות ברמזורים, ההפך הוא הנכון. הוא אוהב את ההפוגה הזאת ממרוץ החיים שנכפית עליו מבלי שהוא יחליט על כך. שהרי אם הרשות לבחור זאת הייתה נתונה בידיו לא היה עושה זאת כלל. אך כעת ברך על כך שלא הייתה לו עצירה. הוא היה חייב להיות בתנועה. לא לעצור לרגע אחד. לתת לאושר שבו ביטוי. ולא לקפוא במקום אחד, אפילו אם זה רק לכמה שניות.

המחשבות רצו בראשו, לא נותנות לו שנייה פנויה. אושר, התרגשות, לחץ וחששות. ניסה לשחזר בראשו את הפגישה, להיזכר במה שאמרה. בתגובותיה. אך מחשבה אחת אשר לא הרפתה ממנו לא הניחה לו להיזכר. 'כיצד אני יכול לדעת שהיא רואה בי את עצמי ולא את דודי? אולי היא מחייה דרכי את הקשר שלה עם דודי?'

המנוע דמם מזה כמה דקות. הוא הגיע לחניה שממול לביתו, אך עדיין לא יצא מהמכונית. יוני הביט לעבר השמים נטולי העננים וזרועי הכוכבים, כאילו מחכה שמישהו יענה לו על שאלתו. "מה עליי לעשות?" לחש בינו לבין עצמו. עברו שניות, דקות ואיש לא ענה. בדיוק כפי שצפה.

הוא יצא ממכוניתו, ונכנס לביתו. ידע שהוא מצידו לא יכול להגיד לה לא. עליו לפגוש אותה שוב, שהרי נפשו כבר קשורה בנפשה.

 
אמו ישבה במטבח וקראה את העיתון היומי. כשהבחינה בו היא הסירה את משקפי הקריאה שלה מעיניה ושאלה אותו-
" נו, יוני? איך היה?"

" היה בסדר..." אמר, מנסה להסתיר את התרגשותו מהפגישה.

אימו חייכה אליו. היא הכירה אותו יותר מידי טוב, את הילד המופנם שלה. והבחינה בהתרגשות שבו.

" אז... זה בסדר אם אני אגיד לגברת ברמן שתמשיכו לפגישה שנייה?"

" כן..." אמר בשקט. הוא לא היה מורגל לכך שהוא מדבר עם אימו על נושאים כאלו.

" מצוין. לילה טוב יוני"

" לילה טוב"

*

יום שישי. בתיה ברמן הייתה ערה משעה מוקדמת כהרגלה. אך היום בשונה מכל בוקר היא לא הייתה מסוגלת להתרכז בדברים בהם עסקה. אפילו בהכנת התבשילים אותם הכירה בעל פה. מחשבותיה היו נתונות לנכדתה שירה, אשר אתמול יצאה לפגישתה הראשונה עם יוני. בתה חנה, התקשרה אליה והודיעה לה שמבחינת שירה אפשר להמשיך את הפגישות. כעת נותר רק לחכות לתשובתו של יוני.

משהו בליבה אמר לה שאין לה ממה לחשוש שהרי בעיניה ראתה כיצד יוני מוקסם משירה. אך עדיין היה קיים לו החשש בליבה, שמא לא ירצה יוני להמשיך ולצאת איתה. שהרי הוא נמצא במצב לא פשוט. מצב בו קיימות להן החששות, הוא יכול לחשוב ששירה יוצאת איתו משום שהיא רואה בו את דודי ולא אותו. 'אני שמכירה אותה יודעת ששירה רואה בו את יוני, את עצמו ולא את דודי. אבל כיצד הוא יכול לדעת דבר כזה? גם אם החששות קיימות להן כיצד יוכל להפריך אותן?' רק אפשרות אחת עלתה במחשבותיה. 'עליו לשאול את שירה. אך כיצד אפשר לשאול שאלה כזאת? זה עלול לפגוע בה...'

דפיקות נמרצות על דלת הכניסה קטעו את קו מחשבותיה. היא הנמיכה את האש שמתחת לסירים כדי שהתבשילים לא יישרפו, וניגשה במהירות לעבר הכניסה. לאחר הצצה חטופה בעינית היא פתחה את הדלת.

" בוקר טוב בתיה"

"בוקר טוב יהודית. בואי תיכנסי"

היא הובילה אותה לסלון ולאחר ששכנתה התיישבה על אחת מהספות פתחה ואמרה,

" תרצי לשתות משהו?"

" לא. תודה" אמרה.

בתיה התיישבה על אחת הספות ממול ליהודית וחיכתה למוצא פיה בסקרנות.

" אז...אני מניחה שאת יודעת למה הגעתי" אמרה בחיוך.

" כן. אני יודעת... אז מה הוא אומר?" שאלה בקוצר רוח, מצפה לתשובה.

" מבחינת יוני יש הסכמה. הוא מעוניין בפגישה נוספת". אמרה יהודית ובתיה נשמה לרווחה.

" אוי, ברוך ה'. גם משירה יש הסכמה על פגישה נוספת". אמרה בחיוך גדול.

" בתיה את חושבת ש... שיש סיכוי לכך שהם... נו, את יודעת..." אמרהבגמגום.

" לכך שהם יתחתנו? אני חושבת שיש סיכוי טוב לכך... אבל ימים יגידו...".

" ואת לא חושבת שזה יבוא במקום..."

" במקום הקשר שלה עם דודי? לא. אני חושבת ששירה לא עושה את זה כדי לכפר על הקשר של עם דודי. אני חושבת שהיא רואה את יוני... ולא את דודי שביוני".

" השאלה היא אם יוני יודע את זה... ויותר מכך, אם שירה יודעת את זה?"

בתיה הנהנה בראשה והבינה שיש צדק בדבריה של יהודית. אך כפי שאמרה, להם אין את האפשרות לדעת זאת בביטחון.
ימים יגידו.

_________________

"מעפר באנו ואל עפר נשוב"