צרור תיאורים, סיפורים ועובדות מדהימות לא ידועות מחיי הגאון הרוגאצ'ובי, שר התורה, רבי יוסף ראזין זצ"ל, רבה של עדת החסידים בדווינסק * מוגש ליום-השנה לפטירתו, י"א באדר * מלוקט מתוך ספר מקיף על הגאון מאת יאיר בורוכוב, שעומד להופיע בקרוב בע"ה
"אין לי זמן"
לפנינו קטעים מתוך הספר "דווינסק" - עלייתה ושקיעתה של עיירה" מאת יודל פליאור. הספר נכתב ביידיש, ותורגם לאנגלית בידי ברנרד זקס. הוא מובא כאן בפעם הראשונה בעברית, ויש בו תיאור אותנטי על דמותו של הגאון:
עתה ברצוני לכתוב על הגאון הרוגאצ'ובר, ר' יוסף רוזין, שהיה שונה בכל דרך מר' מאיר שמחה. היה לו שם נכבד של עילוי בכל העולם.
איני יכול לדבר אודות הבקיאות התלמודית שלו, שהייתה מעבר ליכולת ההבנה או ההערכה שלי, אך לא הייתה מחלוקת על כך, שהוא ניחן בכישורים כמעט שמימיים.
הוא היה בעל גובה בינוני, עם שיער ארוך וגולש וזקן בולט. עור פניו היה בהיר ונקי. אולם היה קשה להבחין באיזה מראה ממוקדות עיניו מלאות המסתורין. הוא מעולם לא הלך, אלא רץ. שלוש פעמים ביום ניתן היה לראותו נחפז למניין החסידי של פלאנובער. הוא היה כל כך שקוע בעבודה הפנימית, שבקושי היה מגיב לברכת שלום – או שפשוט הניד בראשו ונחפז לדרכו. הנוצרים כינו אותו 'הרב המשוגע'.
בכניסתו למניין פלאנובער, היה דוחה במחווה את היהודים שהיו ניגשים לחלוק לו כבוד, ממהר אל כיסאו ליד ארון הקודש, עוטה את הטלית והתפילין שלו ושוקע בתפילת השחרית, תוך התעלמות מאנשי בית הכנסת. אם היה החזן איטי מדי בתפילתו הוא היה זוכה לתוכחה מפי הרוגאצ'ובר על שבזבז את זמנם של המתפללים. בתום התפילה, היה פושט את הטלית והתפילין ונחפז אל מחוץ לבית הכנסת באותה תחושת דחיפות שבה נכנס אליו.
כאשר כילד באתי לדווינסק, הרב הרוגאצ'ובר כבר השתקע שם וכשעזבתי את דווינסק ב-1928 הוא עוד היה שם. היו אין-ספור סיפורים אודות הרב. בגיל 18 הוא הוסמך כרב...
הוא נע בביתו באותו חוסר שקט ואנרגיה בו הוא עבר ברחובות. הוא היה שקוע באופן תמידי בלימודיו וצלל עמוק לתוך מבוך התלמוד, אותו אוסף מאסיבי וקסום של החכמה היהודית והחוויות העשירות שלה. היה לו זיכרון צילומי והיו אומרים שאם באיזה שהוא אופן התלמוד היה נעלם מעל פני האדמה, הרוגאצ'ובר היה יכול לשחזר את תוכנו מתוך הזיכרון.
יחסו כלפי אנשים שבאו להתייעץ בענייני הלכה היה נוקשה למדי והוא היה שולח אותם להיוועץ בר' מאיר שמחה, מכיוון שאין לו זמן לעניינים כאלה. "אין לי זמן" הפך להיות שמו השני של הרב חסר הסבלנות הזה, שהיה נדמה שהוא חי בעולמות אחרים. כיצד מתנהלת הקהילה שלו, או כל דבר בעל עניין ארצי, היה מחוץ לתחום העניין שלו. כל חייו ומחשבתו היו מרוכזים בספרי התלמוד. הוא היה יותר רב למלאכים מאשר לבני תמותה רגילים, כך אמרו.
עד כאן מתוך הספר "דווינסק" הנ"ל.
להוט אחר התורה
מספרים שכאשר חלתה רעיתו של הגאון (בזיווג ראשון), היא נסעה לוורשא על מנת להתרפא ולבסוף נפטרה שם. בעלה הגאון, ששמע פטירתה הגיע לאוזניו, נסע ברכבת מדווינסק להלווייתה. כל זמן הנסיעה ברכבת שוחח בדברי תורה עם מלוויו, ומרוב שקיעתו בדברי תורה שכח לגמרי את סיבת נסיעתו לוורשא.
כשהגיעה הרכבת לוורשא, אמרו לגאון שהגיעו לוורשא להלוויית אשתו הרבנית, נעמד הגאון ואמר איתא בגמ' (ברכות יז ע"א) "נשים במאי זכיין וכו' ונטרין לגברייהו עד דאתו מבי רבנן…" [=זכותן של הנשים בזכות שמחכות לבעליהן עד שיבואו מבית המדרש], וסיים שכעת תחכה זוגתו עד שיסיים את הפלפול.
לאחר מכן כששב מהלווייתה לבית לשבת שבעה על רעייתו, ליווהו תלמידי-חכמים רבים וישבו ושוחחו עמו בדברי תורה, כאילו לא אירע דבר. תוך כדי השיחה בדברי תורה, השגיח הרוגאצ'ובר בבתו שישבה ובכתה, והוא תמה כנגדה בפליאה:
"מה זאת את בוכה?".
ובספר "עלי תמר", מסכת ברכות, כותב המחבר:
"ראיתי בספר ילקוט הח"ק ת"א יפו עמוד י"ט שגאון פלא דורינו רבי יוסף מדוינסק זצ"ל כשמתה אשתו היה משיח בד"ת (בדברי תורה) כשהיה מהלך אחר מטתה וכששאלוהו ע"ז השיב להם הרי כבר מסרתי להח"ק (לחברא קדישא)... ומסיים שם המחבר וכותב: "ואכן אין מביאין ראיה מהגאון ז"ל שהיה ס"ת ותלמוד חי ומעיינות החכמה שלו היו שוטפים ועוברים כנהר שאינו פוסק וכמעיין המתגבר ללא הרף. ושמעתי שבימי אבלותו עסק בתורה אף שלא היה להם כל קשר עם הלכות אבלות ובוודאי שמקורו היה הירושלמי דאם להוט אחרי ד"ת מותר ומי היה להוט אחר דברי תורה כרבינו הגדול ז"ל".
מי יעמוד לפניו…
סיפר הגאון רבי מרדכי-פנחס טייץ ע"ה שטרם יציאתו מרוסיה היה נפגש עם הגאון מפעם לפעם. הרב טייץ ז"ל התמחה במיוחד והיה נחשב לבקי גדול במסכת נזיר עם כל הראשונים.
באחת מפגישותיו עם הגאון, שוחחו בסוגיות מסכת נזיר במשך שעתיים, והשיחה התנהלה ברציפות ובמהירות, כדרכו של הגאון. לאחר השעתיים, כאשר ה"מראי מקומות" מתעופפים בחלל האוויר, המשיך הגאון לשוחח בלימוד, אך ה"כלים" של הרב טייץ כבר לא יכלו להכיל את עוצמת הלימוד, והוא חש כי הוא מאבד את הדו-שיח…
בוחן כליות ולב
פעם שאלו את הגאון כיצד הוא נוהג ללעוג לרבנים ולמדנים חשובים, לפחות בעיני עצמם. השיב הגאון:
"לעולם איני בוחן את האדם לפי התואר שלו. איני שואל אותו אם הוא רב או לא. פשוט תוהה אני על קנקנו ורואה אם יודע הוא ללמוד או לא… ועל פי זה אני שופט אותו".
כוהן מותר בגרושה…
יהודי כוהן בעל-עגלה דווינסקאי, נכנס פעם לרוגאצ'ובי ושאלו:
"האם מותר לי לשאת בעגלתי נשים גרושות?". הביט בו הגאון וענה תוך כדי דיבור:
"מעגסט, מעגסט!" [=מותר לך, מותר לך].
והסביר זאת לבני ביתו, כך:
הרי היהודי בעל-העגלה הוא כוהן ואף ירא-שמים אך עם-הארץ גמור, הוא שמע, כנראה, שלכוהן אסור לשאת גרושה, וחשב לפי תומו שהכוונה "לשאת" היא להסיע…
"הכרך הנורא"
בשנת תרס"ח רעש עולם התורה רעש גדול. ב"תלמוד הירושלמי" שבידינו היה חסר מאז ומעולם סדר אחד - סדר קודשים.
בשנת תרס"ח נפוצה שמועה ברחבי המדינות כי לראשונה נמצא סדר "קודשים" של 'התלמוד ירושלמי'. את הכרך האמור "מצא" באופן מקרי יהודי אחד, שהלך וסובב אצל כל גדולי הדור האמיתיים ואף זכה להסכמות נלהבות מרבים מהם. אותם גדולים לא ידעו כמובן כי אותו אדם, שהיה גאון מוזר, חמד להם לצון, וכי כרך זה של סדר קודשים אינו אלא פרי יצירתו שלו, שעמל בגאונות ראויה לציון, על פי ידע קודם שהיה לו בדרך לימודו של הירושלמי, הוא עבד וערך עד אשר הוציא תחת ידו את ה"ירושלמי" החדש על קודשים.
אחד הרבנים מידידיו של הגאון שלח לו את ה"ירושלמי" החדש על סדר 'קודשים' למען יחווה את דעתו – דעת תורה, ויאמר את דברו על הספר החדש, המסעיר את עולם התורה.
עוד באותו היום כתב הגאון תשובה הלכתית לאותו רב:
"אמש בלילה לקחתי לי עת איזה זמן לעיין בהכרך, והנה מאד אני נבוך כי לדעתי הוא כסף סיגים מצופה כו'… וכמעט בכל דף נראה לעין שהוא שלטו בו זרים… וכשיהיה בית הדואר פתוח אשלחו חזרה, כי יש בזה חשש דאל תשכן כו'". ומביא שם במכתבו מספר מקרים של זיוף בהם הוא מוכיח בוודאות כי כרך זה מזויף, וישבו סתירות בדברי תנאים, טעויות סופרים ועוד.
וכבר למחרת השיב הגאון את הספר חזרה לבית שולחו, וכך כתב:
"היום שלחתי בחזרה את הכרך. והנה הוא רק מלוקט מהירושלמי והראשונים, ויש בו דברים אשר לא ניתנו לכתוב… וע"ד ההדפסה כנגד הכרך הנורא ודאי מן הראוי לפרסם, כדי שלא יגררו אבתרא וכו'".
ראוי לציין כי אחד מגדולי הלוחמים, שבסופו של דבר הכריעו את הכף נגד "הירושלמי החדש", היה האדמו"ר מגור בעל ה"אמרי אמת".
גם הוא מצא כנראה באותו ספר "דברים שאינם ראויים לכתוב" ויצא במלחמה נגדו, עד אשר נטלו כל גדולי הדור את ההסכמות ממנו, והוא ירד למצולות ההיסטוריה.
שניים אוחזין בטלית
מספר הרב נתן נטע ברכוהן, רבה של ריגא:
היה יהודי בירושלים שנלב"ע לפני למעלה מעשרים שנה ושמו ר' משה דער בעל עגלה [=ר' משה בעל העגלה]. אותו יהודי התגורר בעיירה וישקי שהייתה מרוחקת מדווינסק – מקום מושבו של הגאון הרוגאצ'ובי, מרחק של קילומטרים ספורים.
אותו בעל עגלה סיפר לי כי פעם פרצה בעיר וישקי מחלוקת - הקצב של העיירה האשים את השוחט כי הוא מאכיל את בני העיירה נבלות וטריפות עקב אי-הקפדתו בנושאי כשרות מסוימים, והעיירה נחלקה בין תומכי השוחט לבין מתנגדיו.
באין פתרון ליישוב המחלוקת הוטל על ר' משה 'בעל עגלה', עקב העובדה כי נסיעותיו היו תדירות, לנסוע לעיירה דווינסק ולשטוח את צדדי הבעיה לפני הגאון הרוגאצ'ובי שהכרעתו תהיה מקובלת על כולם.
ר' משה עשה את דרכו לעבר דווינסק וכאשר הגיע אל פתח ביתו של הגאון עשה עצמו כאחד השואלים שאלה בנושא איסור והיתר שהייתה בידו. הגאון שמע והשיב לו את הדין, ולאחר שפסק לו את ההלכה פתח ר' משה את פיו והחל מספר לגאון על המתחולל בעיירה וישקי.
"העיר חצויה", אמר העגלון לגאון. "השוחט טוען כי נקי כפיים הוא וכי מלאכתו לשם שמים ושחיטתו כשרה. הקצב טוען כי השוחט מאכיל את העיר נבילות וטריפות, ובני העיר אינם יודעים כיצד לנהוג", סיכם משה את הסוגיה.
הגאון הביט על משה העגלון והשיב לו מיד:
"נאמר בתורה 'וספרה לה שבעת ימים' וחכמים דרשו 'לה – לעצמה'. אם האמינה התורה לכל אישה מבלי לבדוק אם דוברת היא אמת או לא, כל שכן שנאמין לשוחט שקיבל סמיכה מרבנים חשובים".
סיים הגאון את הפסק שלו, ובפתח הדלת נעמדו שני אנשים.
"גם אתם מווישקי?" שאל אותם הגאון ורץ אליהם בזריזות.
"לא, אנו לא מווישקי" השיבו לו השניים.
"אז מה אתם רוצים?".
"באנו לדין תורה", השיבו והחלו להרצות את טענותיהם. "גיסתי שלחה לו טלית והוא לא רוצה לקבל", הצביע האחד מהם על חברו.
באותם ימים, ימי מלחמת העולם, הוצאו אנשים רבים להורג. אותו אדם שעמד בפתח דלתו של הגאון זיהה בין ההרוגים הרבים את חברו משכבר הימים מעיר הולדתו, הוא נטל את גופתו והביא אותה אל קבר ישראל. אשתו של ההרוג ששמעה על הנעשה שלחה לאות תודה – טלית, שהייתה אז יקרת המציאות, לאותו אדם שהביא את בעלה לקבר ישראל. אך הוא לא רצה לקבלה: "קיימתי קבורת מת מצווה שהיא מצווה גדולה ואיני מוכן לקבל עבורה תמורה", השיב בפסקנות.
גיסה של האלמנה עמד לדין תורה מול אותו אדם שסירב לקבל את הטלית. "הוא אינו רוצה ליטול את הטלית המגיעה לו", טען, והגאון החל להסתובב בחדר אנה ואנה.
"אל תיקח, אל תיקח", פנה הגאון בחדות אל אותו אדם.
"כיצד זיהית את הנפטר שהוא אכן אותו אדם שהנך מכיר? בוודאי באמצעות בגדיו שהיוו עבורך סימן. הרי יודעים אנו שבגדים אינם סימן, כפי שאירע אצל יעקב אבינו שהביאו לו את כתונת יוסף טבולה בדם, למרות שיוסף עצמו היה חי, הרי לך שבגד אינו סימן", סיים הגאון שוב. "אל תיקח אל תיקח את הטלית".
"מה עם כסף למצבה?" ניסה גיסה של האלמנה-עגונה את כוחו שוב, "אולי ייטלו לפחות כסף עבור מצבה כדי שנוכל להקימה על קברו".
ושוב הישיר הגאון את מבטו ואמר לעומד מולו: "אל תיקח את הכסף, אל תיקח את הכסף", והמשיך את דבריו: "אותה אישה רוצה שיעמידו את המצבה כדי שנשלח לה תמונה של הקבר שבה יהיה כתוב 'פה נטמן פלוני בן פלוני' על-מנת שתוכל להינשא בשנית, זאת לא נאפשר לה, הרי איננו יודעים בברור כי אלמנה היא, אל תיקח את הכסף, אל תיקח" סיים הגאון את פסקו.
גם גאון גם יהלומן
הגאון ר' מנחם זמבא ז"ל הי"ד מוורשא, שהרבה לשוחח ולהתפלל עם הרוגאצ'ובי בדברי תורה, נשאל פעם על ידי מקורביו: "מה בדבר יראת-השמים של הרוגאצ'ובי? הרי לא ידוע הוא שלומד ספרי יראה וכיו"ב…".
ענה להם ר' מנחם:
"ישנם ב' סוגי בעלי-עסק. לדוגמא: החלבן, שאחוזי הרווח ביחס לחלב שמחלק יכולים להסתכם בעשרות אחוזים, אבל הוא נשאר חלבן, אותו בעל מלאכה פשוט. לעומתו סוחר היהלומים, הרי אף שאחוז הרווח ביחס לשווי היהלומים שמוכר יכול להסתכם אפילו פחות מעשרה אחוזים, בכל-זאת הוא סוחר יהלומים עשיר ומכובד...
"והנמשל הוא: האחוז של ה'יראת-שמים' שהרוגאצ'ובי שואף ומקבל מלימוד התורה, הרי לעומת אלו שלומדים הרבה ספרי יראה וכיו"ב, יראת-השמים של הרוגאצ'ובי גדולה פי כמה...".
עשרות 'סטענדרים' וסוגיה אחת
מספר הרב דמיחובסקי, אחיינו ובנו המאומץ של הגאון: פעם שלח הרב רפאל כוהן את ר' שמואל ברזין בשליחות לעיר דווינסק אל הגאון, על מנת לשאול את פיו שאלה מסובכת בנושא עגונה. ר' שמואל עצר בדווינסק, נכנס לבית הגאון והניח את המכתב עם השאלה הסבוכה בביתו של הגאון.
ר' שמואל המשיך בנסיעתו ובעיסוקיו, וכעבור מספר שבועות שב לדווינסק לראות אם כבר פסק הגאון בשאלה. כאשר נכנס לחדרו של הגאון הוא פה אליו ואמר: "באתי לבדוק את פסיקתו בנושא העגונה".
"מה חושב אתה?!" התרעם הגאון, "ששאלה זו דומה לשאלת כפית חלב שנפלה לסיר בשר?…".
ומספר הרב ברזין כי באותה שעה שעסק הגאון בסוגיה, עמדו לפניו 24 סטנעדרים (=מעמדים לספרים) שעליהם היו מונחים ספרים, והגאון ניתר וקיפץ בקלילות מסטענדר אחד למשנהו… מעיין, משווה, בודק, ושוב מנתר לעבר הסטענדר האחר…
יין בריגא
ר' אברהם אורי פיזוב, שהיה בילדותו תושב העיר ריגא, מספר כי בימים שהיה הגאון מגיע לעיר ריגא היה מתפלל בבית הכנסת בפינת הרחובות דזירנבו-מריאסי. הוא מספר עוד כי תושבי המקום, מהערכתם ומחיבתם את הגאון הרוגאצ'ובי, קראו לבית הכנסת על שם הגאון: "דער רוגאצ'ובער מניין" (=המניין של הרוגאצ'ובי), עד כדי כך שאפילו קירות בית הכנסת נשאו את אותו כיתוב על גביהם.
"אנחנו הילדים", מספר ר' אברהם, "כשהיינו שומעים שהגאון הגדול הגיע להתארח בעירנו, היינו הולכים לבית הכנסת להתבונן בו ובמעשיו. אני זוכר שלא היה אף רגע שהוא עמד במנוחה. תמיד רץ, תמיד לומד, תמיד בתנועה. אני זוכר גם שהיה מתפלל במהירות ומיד היה משקיע את ראשו בתוך הגמרא".
כה הצילה
מוסיף ומספר ר' אברהם אורי פיזוב:
בקיץ האחרון ששהה הגאון בנאות דשא בעיר ריגא, הלכתי בשבת ברחובות העיר ביחד עם אבי, אחותי ואחי. כשעברנו ליד הבית בו התגורר הגאון, אמר לנו אבינו: "לכו תבקשו ברכה מהגאון הרוגאצ'ובי שגר כאן", והוא הצביע לעבר הבית הגדול.
הסכמנו ונכנסנו – שלושת הילדים - אל הבית. הגאון עמד ורגלו אחת על הריצפה והשנייה מונחת על הכיסא. בשתי ידיו הוא נשען על השולחן וכל-כולו שקוע בתוך ספר הגמרא הגדול שהיה מונח מולו. עמדנו בשקט במשך מספר דקות וציפינו בהמתנה. לפתע פנה אלינו הגאון והביט בנו, ואז אמר:
"וואס וילט איר קינדרלעך?" [=מה אתם רוצים ילדים?].
אמרנו לו שאנו מבקשים ברכה. "מי אתם?", שאל אותנו, והשבנו שאנו בניו של מיכאל פיזוב. הוא הביט בנו מספר שניות, והיה נדמה לי כאילו הוא עדיין הוגה באותה סוגיה שבה הוא עסק קודם לכן, לאחר זמן-מה שהביט בנו, אמר: "גייט גזעונט, און זייט גזעונט, והקב"ה ירחם עליכם".
יצאנו את הבית וסיפרנו לאבינו שכמובן לא הבין את פשר הברכה. באותה תקופה עוד לא החלה המלחמה ושרר שקט מוחלט בעולם, אך כעבור מספר שנים, שבועיים לפני תחילת המלחמה, נלקחה אמי למעצר על ידי הרוסים ונפטרה כעבור שנה, ואבי נלקח למחנה ריכוז. או אז התחלנו להבין את פשר ברכתו הנבואית של הרוגאצ'ובי "והקב"ה ירחם עליכם…". לבסוף ניצלנו שלושתנו ושרדנו מן המלחמה.
http://www.kfar-chabad.com/archive.asp?mag_id=988&cat_id=16
 |
|
|
